"מאוהב" מאת אלפרד הייז , הוצאת תשע נשמות, תרגום: דפנה רוזנבליט

באמצע הנובלה "ארוחת בוקר בטיפני'ס", אומרת הולי גולייטלי : "אני לא רוצה שום רכוש עד שיהיה ברור לי שמצאתי את המקום שבו אני והדברים נהיה שייכים זה לזה. ואני לא ממש בטוחה עדיין איפה בדיוק המקום הזה, אבל אני בטוחה איזו הרגשה יש שם."

הולי גולייטלי של טרומן קפוטה היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב". היא מייצגת את סוג האישה שגיבורו של אלפרד הייז מאמין שקיימת בכל אחת: פזיזה, מניפולטיבית וחסרת רחמים.

 כך זה מתחיל: גבר פוגש אישה זרה בבר של מלון וללא הקדמות מיותרות, מספר לה את סיפורו. סיפור פשוט ביותר על אהבה ואכזבה. עדות בגוף ראשון, גוף בודד להחריד. 

מעניין לראות כיצד במהלך הסיפור גוזל המספר את קולה של אהובתו כמעט לחלוטין. בהתחלה הוא מתאר אותה בצורה ייחודית ונוגעת ללב. גם הדירה בה היא מתגוררת מייצגת את נפשה עבורו: נפש עמוסה, צפופה, לא מגובשת. למרות זאת ואולי בגלל זאת, משהו מנבא לו רעות. אפילו הצורה בה היא תולה את הגרביונים מזכירה לו גברים מתים. אך הוא לא מסוגל להודות בזה באופן ישיר עדיין. הרמיזות עוד עדינות בשלב זה : "לא היה לה שום צורך להציב דברים בסדר סופי כלשהו. הסדר הסופי עוד לא הגיע: היא חיכתה לו שיגיע." 

אם נחזור למשפט של הולי גולייטלי, נראה התאמה כמעט מושלמת. תיאור נוגע לב של עלמה במצוקה דרך מבטו של גבר מאוהב שכבר יודע שלא יוכל להחזיק באהבה לאורך זמן. בתחילת הספר המספר בהחלט יודע לחדור לנפשה של אהובתו ולייחד אותה. קיימת השלמה עם המגרעות, אפילו הומר. אך בהמשך, כשהוא מאבד אותה לטובת גבר אחר, הוא גם מאבד את היכולת לתאר אותה כישות נפרדת. זה הולך ומתדרדר עד שזה מגיע למצב שכמעט אפשר לכנות אותו מיזוגן.

 הדבר שגורם לספר הזה להיות יוצא דופן הוא המסע הנדיר והכנה שהוא מאפשר לנבכי נפשו של גבר מאוהב ופגוע אשר נתפס בדיוק בשלב הקריטי בו הוא זוכר הכול אך משלים עם הכול. לכן יכול לספר את סיפורו בצורה כה בהירה ומודעת. ההכרה שהוא כבר הפסיד את אהובתו, מתוארת לקראת הסוף באופן כמעט רוחני ומזכירה את אותו "עד" שקיים בבודהיזים: "רציתי לכרוע ארצה בחושך, להתקפל ולהתכדרר כעובר. וכל אותו הזמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל"…