שירה כלפון, ציירת מרתקת, סיימה לאחרונה להציג את תערוכת היחיד שלה "בת 45", בגלריית "הציפור הכחולה" בפתח תקווה. התערוכה עסקה בנושאים שונים כגון זוגיות, משפחה נשיות והתבגרות. היא מציירת בסגנון ראליסטי חופשי, ומשתמשת בטכניקה מעורבת הכוללת בין השאר אקוורל, דיו, צבעי שמן ועוד.

למרות שהתערוכה כבר לא מוצגת בגלריה, שווה מאוד להיכנס לפרופיל הפייסבוק הפומבי של שירה, שם היא מנהלת מעיין תערוכה ווירטואלית שאינה מפסיקה להתעדכן. היא מעלה יצירות באופן קבוע, לעתים בלווי קטע טקסט המתאר את הסיפור העומד מאחורי היצירה באופן ישיר ונקי.

בראיון  שערכתי עם שירה לאתר של נילי דגן, מצאתי לנכון לשאול אותה על החשיבות שיש לדעתה לטקסטים המלווים את יצירותיה בפייסבוק:

עד לפני חודשיים כמעט לא כתבתי. לציוריי נחשפו מספר מצומצם של חברים בפייסבוק, בעיקר מכרים, קרובים וקרובי משפחה. הטקסטים שפרסמתי התייחסו בעיקר לנתונים הטכניים של התכנים הוויזואליים שהעליתי – גודל, טכניקה.
חברתי הטובה זה שנים ארוכות, העיתונאית תמר דרסלר, יזמה איתי מספר פגישות הכוונה לקידום התערוכה ולמעשה הנחתה אותי להתחיל לכתוב. אמרתי לתמר שאני לא יודעת לכתוב. תמר אמרה לי, "את יודעת, יש לך מה לומר ויהיה מי שיקשיב לך – תתחילי להציע חברות לאנשים שמעניינים אותך, תעלי יותר פוסטים ואז יתחילו להתעניין גם בך". עניתי לה שאני מפחדת לנדנד.
להפתעתי היא צדקה.
הפוסטים שאני מעלה בפייסבוק עוסקים בעיקרם בתהליכים שהובילו להיותי אמן יוצר. הם לא מוצגים בתערוכה. אני משתדלת להיות ברוב שעות פתיחת הגלריה ולהסביר למבקרים, לפחות באופן חלקי, את מה שכתבתי.
בתערוכה עצמה קיימת תנועה דלילה של אנשים. הרחוב הומה ואף אחד לא נכנס. נראה לי שמרבית תושבי העיר לא יודעים שיש גלריה לאמני פתח תקווה. הפיצרייה לידנו אטרקטיבית הרבה יותר.
הפוסטים מהווים למעשה שיח גלריה, והתערוכה מתקיימת ברובה בפייסבוק.