"איטליה, ענן" מאת מרקו לונדלי, ספרית פועלים,תרגום: ארנו בר

"תהיה מאושר, זה מוציא אנשים מדעתם", אומר משפט ישן. נדמה שזה המשפט שמנחה את הדמות של הקוסם הליצן ענן בנובלה השנייה בספרו של מרקו לונדלי.

שתי הנובלות הן כמעט ניגוד אחת של השנייה. הראשונה , "איטליה", מסופרת ע"י אשת משק בית,  המביאה את קורותיה של משפחה בורגנית ברומא לאורך השנים. איטליה מספרת את סיפורה של המשפחה ללא שיפוטיות, כמתבוננת מן הצד, באיפוק ראוי להערצה עם אבחנות קצרות ומדויקות   כשהיא משתמש מדי פעם בשפה לירית המחפה על התרחשויות יבשות.  הנובלה השנייה "ענן", מספרת את קורותיה של משפחה דחוקה המתגוררת מחוץ לעיר ומתמקדת בעיקר באב המשפחה, הקוסם ענן. סכר האיפוק מהנובלה הראשונה, נפרץ כמדומה בנובלה זו אשר הדרמה והרגשות העזים לא מניחים לה לרגע.

ענן, בשמו האמיתי אוגוסטו, מסרב בנחישות להיות אומלל בעולם שנותן לו כל סיבה הגיונית. הוא קוסם ולא בכדי: הוא רואה פלאים היכן שכולם רואים טריקים ורמאות, ופרחים אמיתיים היוצאים מקצה שרביט הקסמים, כי מי בכלל יקבע מה אמתי ומה מלאכותי.

אוגוסטו מכיר את מרינה במסיבת יום הולדת. נדמה שבנקודה זו של התאהבות ותשוקה מטורפת ומיידית, פנסים צבעוניים נדלקים מעל הקריאה, ומתחילה נהיגה ללא מעצורים בתוך פרקי חייהם המשותפים. את כל קורותיהם, מספרת מרינה לגבריאל, סוכן נדל"ן שעוזר לה למכור את הבית הישן מחוץ לרומא, בו עברו עליה רוב חייה במחיצת אוגוסטו ובנה היחיד פייטרו.

גבריאל, המלאך גבריאל, אכן מתפקד כמלאך שומר שאיחר להגיע לחייה של הזקנה הערירית, אשר מספרת לו את סיפורה בהשלמה ששמורה רק לאישה קשישה שאין לה יותר מה להפסיד.

בהתחלה, משפחתה של מרינה חיה במה שמתואר כאידיליה. מבודדים מהמולת העיר, חיים בבית בשדה בהרמוניה ובשלווה. אך מהר מאוד דברים מתחילים להיסדק. כאשר אוגוסטו נעלם לימים שלמים כדי "לחפש את דרכו" כפי שהוא מגדיר זאת, ומשאיר את מרינה לבד עם פייטרו הקטן. היא מתחילה לשקוע בבדידותה ולהרגיש חסרת אונים מול הטבע המקיף את ביתה: "אנשים בודדים גם בעיר, אבל תמיד יש תקווה שאם תצא לחדר המדרגות או למרפסת ותצעק, מישהו יבוא. בכפר אתה חייב להסתמך  על העמידות שלך. על שליטתך ברגשות."

ואכן מרינה שולטת ברגשותיה לכל אורך הסיפור וזו הבדידות הגדולה ביותר. עליה להישאר מאוזנת ועצורה מול אוגוסטו ענן הפרוע ומול פייטרו שגדל והפך לנער מורד ולוחמני. הדרך בה מתוארת התבגרותו של פייטרו היא מהיפות והמדויקות שנכתבו. קשר אמיץ שהוא רוקם עם אביו כילד עד להרס הבלתי נמנע- נער מתבגר שמתחיל להתבונן באביו בעין ביקורתית, ובמקרה של פייטרו, בזלזול בוטה. הוא מאשים את אביו באדישות  ובורות. פייטרו קומוניסט ששואף לעולם בו כולם ערבים זה לזה, בעוד שאביו חי אותו באופן טהור וחף מלוחמנות ובכך מוציא את בנו מן הדעת: "אתה לא מבין פייטרו? זה לא שאני משלים עם המצב מפני שאינני רואה אפשרות אחרת. בשבילי זה שונה: אני מאושר," אומר האב לבן ברגע נדיר של רצינות, ובכך רק מגביר את הפער.

בכך ענן נוסף נכנס לחייה של מרינה: ענן שחור מבשר רעות. הסוף, כך נדמה, הוא בלתי נמנע. "רציתי להגן עליהם מפני העולם ומפני עצמם אבל לא יכולתי. נשים אינן יכולות לעצור גברים, אפילו אהבה לא יכולה לעצור טירוף" , מסבירה מרינה לגבריאל.  ובכך יש סוג של השלמה ונשימה של אישה קשישה הנושמת שוב לאחר שנים של סודות וכתם גדול.