לשלוח את הדמות לטיפול-ראיון עם הסופרת מילה קידר

מילה קידר רצתה לשלוח את הגיבור הראשי שלה לטיפול אבל במקום זה הוא מצא את עצמו במסע מפתיע הנע בין בת-ים לרוסיה ובין מציאות למציאות מדומה. בראיון שערכתי איתה היא מדברת בין היתר על היתרון שיש לפסיכולוגים סופרים ועל הבצורת האמתית שיש בישראל.

מגב הספר "גשם", הוצאת פרדס:                      

בדצמבר 2010, גשם יוצא דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז פוסק, ובַצוֹרֶת משונה, דיסטוֹפּית משתלטת על ישראל. יאיר קוגן — מתכנת צעיר שנולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים וגר בתל אביב — מפוטר מעבודתו, בהתפוצצות של בועת ההיי־טק המקומית. בעוד האבטלה גואה, והבצורת פולשת לתחומי חיים נוספים, יאיר מנסה למצוא את מקומו בתרגום לעברית של אגדה שכתב המשורר א"ס פוּשקין. בווריאציה עדכנית על רומן החניכה, מבקש גשם לספר את סיפורם של בני העלייה הרוסית של שנות ה־90. ברגישוּת הנענית למתח בין העברית לרוסית, ולאופנים בהם הן יכולות להדהד זו בזו, משתקפת הדרמה הנפשית של יאיר במלאכת התרגום שלו; בקשר עם אמו, החיה לבדה, בקשר עם ענבר, מלצרית ואמנית בעלת נפש סוערת, וברסיסי זיכרונות מאביו, המתגורר בחו"ל; וכל זאת נוכח סאטירה שופעת רמזים על התנהלות המדינה בעִתות משבר, המרקיעה לפרקים אל מחוזות האבסורד. תחת תנאי האקלים הקיצוני, כשהשמים ריקים ממִשקעים, מתגלה שוב ושוב "המקום הריק" המתקיים בתודעתו של יאיר: של מי הם הצללים שהוא מדמיין בכל מקום? והאם יכול "הברבור הפוּשקיני המפואר" להפוך, במעשה פלא של אמנות, ל"להקת שחפים יפוֹאית צנועה"?

בואי נתחיל מהמציאות העגומה המתוארת בספר. יש בצורת, המדינה במשבר כלכלי נוראי והממשלה חסרת אונים. במקביל יש פה גם את הסיפור המאוד אישי של יאיר, הפיטורים שלו ובעיות הזהות. מה בעצם הוביל למה בתהליך הכתיבה. האם המציאות שאת מתארת יצירה את סיפורו האישי של יאיר או להפך?

"גשם" התחיל מהבצורת. התחלתי לכתוב אותו בתאילנד, ביום גשום, כשבארץ השתוללו השריפות בכרמל. הרעיון לספר נולד מהשילוב בין הגשם בחוץ והידיעות על ההרס באחד המקומות שאני הכי קשורה אליהם (גדלתי בחיפה, התחתנתי בכרמל כמה חודשים קודם לכן). בתאילנד נכתב טקסט בלי דמויות, טקסט אווירה על גשם אל-טבעי שפוקד את הארץ למשך כמה ימים ונעלם, ועל בצורת חריפה שמגיעה אחריו, מטלטלת את המדינה ויוצרת משבר כלכלי. שחר, בעלי, קרא ואמר: "מעניין, אבל אולי תעבי את זה קצת?

כדי להפוך את הטקסט לסיפור הייתי צריכה דמות, שתעבור גם היא בצורת. כך נולד יאיר קוגן. היה לי ברור די מההתחלה שהוא צריך להיות עולה מברה"מ, בן דור 1.5 (למרות שעוד לא הכרתי את המינוח, תנועת "דור 1.5" עדיין לא קמה), פשוט כי הוא היה צריך רקע כלשהו, והיה לי הכי טבעי לתת לו את הרקע שלי. מעבר לזה, לא הכרתי כל כך ספרים שהדמות הראשית שלהם הייתה בת העליה של שנות ה90, וזה נראה לי מוזר ולא נכון שאין לציבור הזה ייצוג בספרות הישראלית.

התכוונתי לעסוק במשבר המקצועי והיצירתי בחייו של יאיר, שמפוטר מהעבודה שלו, נתקע בתרגומו לעברית של "האגדה על הצאר סלטאן" של פושקין, ובאופן כללי לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמו. ההגירה והקונפליקט המשפחתי של יאיר היו במקור רק הרקע, אך באופן בלתי נמנע החלק הזה תפס יותר מקום מטיוטה לטיוטה, והתברר לי יותר ויותר איך הוא משתלב בסיפור הבצורת, ולמה באמת סיפור הבצורת היה צריך להיכתב דווקא על יאיר.

נראה כאילו יש בספר שתי בעיות שלא בהכרח נוגעות זו בזו. מצד אחד-בעיית הזהות של יאיר כיליד ברית המועצות שעלה ארצה בשנות ה-90 , מצד שני, המצב הנוראי במדינה . איזה קשר את רואה בכל זאת בין הדברים?

הו, אבל הבעיות האלה נוגעות זו בזו, מתערבבות זו בזו ומשליכות אחת על השנייה. מדינת ישראל, בעצם, תמיד שרויה קצת בבצורת, אבל הבצורת היא לא חמורה מספיק כדי שנשים לב אליה, וצריך להגיע מצב קיצון על מנת שזה יזיז למישהו. כך גם יאיר. הבצורת בחייו לא חדשה, אבל כדי לצמוח מתוכה הוא חייב לחוות אותה במלוא עוצמתה.

יש, כמובן, עוד חיבורים. ישנו הגעגוע לחורף, שמתחבר לי להגירה, לצד העיסוק המאוד ישראלי בבצורת. אני אישית, אגב, לא ממש זוכרת את החורף בקייב, עיר הולדתי, ובאופן כללי טיפוס של קיץ. אולי דווקא בגלל זה הסיפור של יאיר היה חייב להיות סיפור על בצורת, על קיץ סטטי ונצחי שאינו זוכר חורף.

ואפשר גם לתהות על הקשר בין יאיר, שלא בטוח מי הוא והאם הוא מוכן להיות כל מי שהוא, על כל חלקיו, ולכן לא מסוגל ליצור כפי שהיה רוצה, לבין מדינת ישראל, אבל אשאיר את זה לקוראים.

%d7%96%d7%98%d7%98%d7%a2%d7%94
המדינה תמיד בסוג של בצורת

 

במהלך העלילה, יאיר מכיר את ענבר, המלצרית והאמנית המתוסבכת. הרגשתי שהקשר בין השניים לא ממש ברור לי. מהתחלה כבר הבנתי שיש שם שני עולמות מאוד מקבילים ולמרות זאת, נוצר חיבור משונה בין השניים. כמעט סמלי…

התגובות לענבר מאוד מעניינות. הרבה קוראים שונאים אותה, אמרו לי שהיא מעצבנת, בלתי נסבלת, שמתחשק לצעוק עליה. ויחד עם זאת, הרבה קוראים (ולפעמים אותם קוראים) דואגים לה בסוף הסיפור ורוצים לוודא שהיא בסדר, שלא קרה לה שום דבר רע. שזאת מבחינתי הצלחה גדולה, כי ככה בדיוק ראיתי את ענבר. ואולי רק מישהי כזאת, שמעוררת כזאת קשת של רגשות כלפיה, הייתה יכולה להעיר את יאיר מהקיפאון הרגשי שלו.

הקשר ביניהם לא ברור גם ליאיר. ענבר לא ברורה גם ליאיר. החיבור ביניהם הוא באמת סמלי, חיבור בין רגש לרציו, אבל יותר מזה, ענבר משמשת מראה עבור יאיר, או אולי תמרור אזהרה.

שניהם מחוברים מאוד, כל אחד בדרכו שלו ובמידה שונה של אובססיה, ליצירת אמנות אחת, ספציפית, שאותה הם מוכרחים לעבד ולשכתב ולתרגם, כל אחד לפי יכולתו.  אצל יאיר זאת האגדה על הצאר סלטאן של פושקין, אצל ענבר זה "האירוס השחור" של ג'ורג'יה אוקיף.  ובה בעת, שניהם מנותקים מחלקים מהזהות שלהם, מנסים למחוק את מה שכואב לגעת בו. ענבר מושכת את יאיר לא רק בזכות התלתלים או הספונטניות, אלא גם בגלל התלישות שהוא קולט בה (גם אם לא לגמרי מודע לה), תלישות שהוא מכיר היטב, אבל אין לו מושג עד לאן היא יכולה להגיע.

הספר הזה לא בנוי באופן קלאסי.  לקראת הסוף פתאום יש איזה עלילה בתוך עלילה. אפשר אפילו להגיד שהוא הופך לסיפור מסע קצת סוראליסטי. את מסכימה עם האבחנה הזו?

זאת אבחנה מחמיאה. אני מאוד אוהבת אומנות סוראליסטית, בגלל השילוב בין הדיוק הראליסטי לבין הפנטזיה וטשטוש המציאות.

גשם נבנה בו זמנית גם כסיפור ראליסטי ומודרני וגם כאגדה, עניין אותי לשחק בשני המרכיבים האלה יחד. אבל בעניין סיפור המסע הסוראליסטי, אני מניחה שאת מתכוונת לביקור של יאיר בתחנה המטאורולוגית. ה"סיפור בתוך סיפור" הזה היה אחד החלקים שנהניתי ביותר לכתוב. אפשר לומר שיש לו שני אבות ספרותיים ששניהם סיפורי מסע, "הקוסם מארץ עוץ" ו"מישהו לרוץ איתו". בנקישת נעלים מטאפורית, יאיר מוצא את עצמו הרחק מקנזס (כלומר, מבת ים) – בתחנה מטאורולוגית מסתורית בה הוא פוגש את גיורא, שמחכה להיווצרות התנאים המתאימים כדי לזרוע זרעי גשם בעננים. אלא שהתנאים האלה לא נוצרים, וגיורא יושב בתחנה המטאורולוגית ללא אפשרות לצאת ממנה, כמו הנזירה תאודורה של דויד גרוסמן, שיושבת במנזר ומחכה לצליינים שלעולם לא יבואו.

לא אדבר על המסע של יאיר, על מה שהוא מקבל מגיורא או נותן לו, אבל אומר שסיפור התחנה המטאורולוגית מבוסס במכוון על רפרנסים ספרותיים (שקרובים ללבו של יאיר) ועל ארכיטיפים, וכתוב במכוון בצורה שמשאירה מקום לשאלה – מה מתוך זה קרה במציאות?

 בין עיסוקייך את גם פסיכולוגית. תמיד תהיתי על "היתרון" שיש לפסיכולוגים סופרים– להיכנס באופן יותר אמין  ומעמיק לנפשן של הדמויות. עד כמה את חושבת שזה תורם לכתיבה שלך? 

הגעתי לשני הכיוונים האלה בחיי ממקום די דומה. לפחות עבורי, בבסיס שניהם עומדים הרצון לגעת בנפשו של אדם אחר, והשאיפה להבין לעומק תהליכים נפשיים. רק שבכתיבה, הכותב משתמש בתהליכים נפשיים דמיוניים של דמות בדיונית, כדי לגעת בנפשו האמיתית מאוד של הקורא.

ולשאלתך, סופרים ידעו להכנס באופן אמין ומעמיק לנפשן של הדמויות שלהן הרבה לפני שנולד העיסוק בפסיכולוגיה, ולפני שפסיכואנליטיקאים נתנו שמות לתופעות נפשיות, סופרים הרגישו בהן וכתבו עליהן. ובכל זאת, אני חושבת שההכשרה הפסיכולוגית והנסיון הטיפולי מאוד מפתחים את מי שאני באופן כללי, ולכן מטבע הדברים תורמים גם לכתיבה שלי.

נראה לי שהחשיבה הפסיכולוגית עזרה לי להאמין שיאיר, על אף הפאסיביות שלו, יכול לעבור שינוי במהלך הסיפור ולצד זאת לראות את הגבולות של השינוי שיכול להיות אפשרי, ולהבין מה הוא צריך כדי לעבור שינוי כזה. היא גם עזרה לראות איך הקונפליקטים של יאיר עם אביו, עם אמו ועם עצמו עשויים להשתקף בפרטים הקטנים, ולהיות נוכחים כל הזמן גם בלי להיות מדוברים.

אבל היו גם מכשולים שהייתי צריכה להזהר מהם. מאוד התחשק לי לשלוח את יאיר לטיפול, ובטיוטה ראשונית של הספר אפילו היה פרק שבו יאיר הגיע לפסיכולוגית, אבל הפרק הזה נמחק מאוד מהר, כי הוא היה קצת מסיפור אחר. ולאורך כל הכתיבה עצרתי את עצמי מלתת אבחנות לדמויות שלי, מלצמצם אותן לאיזשהו סטראוטיפ של דפוס אישיותי או הפרעה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s