ספר קצת על הספרים שלך

"בקצה הקיקיון" הוא הרומן הראשון שלי שיצא לאור (עם זאת, בסדר כרונולוגי הוא הרביעי שנכתב). בתחילה הוא נכתב כספר אוטוביוגרפי, המתאר את ניסיון ההתאבדות האחרון שלי ותקופת האשפוז שבאה לאחר מכן, אך מהר מאוד הבנתי שהמציאות לא באמת מצליחה לתאר את כל מה שהתרחש שם, ו'בקצה הקיקיון' קיבל נטייה מעט יותר משמעותית לעבר הבדיה. כל מי וכל מה שמתואר בספר קיים והתרחש במציאות – במציאות שהשתקפה מתוך הכלל, ובזו שהתרחשה בראשי ובראשם של שאר המטופלים…

"השרביט של איינטרוך" הוא רומן פנטזיה, אולם רק במובן העל-זמני שבו – שכן, באותה מידה העלילה הייתה יכולה להתרחש אי-אז בעבר או אי-שם בעתיד. כבר בהתחלה, מובא הקורא בפני המלכה בהיכל המלכותי, ובמשך שארית הסיפור כמעט לא עוזב את חומות הארמון. ערבוב של כוחניות, מסתורין, מיניות ופוליטיקה (וקצת נרקוטיקה), משולבים בתוך דמויות בעלות תפקידים שונים בארמון וכולן מרשימות; גם הפחותות והנלוזות ביותר שבהן. וכולן מושפעות, לעתים עד אימה, מהופעתו של איכר פשוט בארמון.

"פירורי קשת" הוא רומן מדע-בדיוני, עם קצת נצנצים למעלה. בסיסו עוסק בניגודיות – ניגוד בין הטכנולוגיה לטבע, בין האדם לרובוט, בין הגבר לאישה, בין העכשיו למחר, בין האנושי למכונה, יחיד מול רבים… – ולא פעם התפקידים הללו מתחלפים. אמני במה עדינים וכורי זהב מחוספסים משתפים פעולה כדי להציל את חייהם ואת חיי יקירם. ספקות והחלטות אמיצות תופסות את מקומה של השגרה המוכרת והבטוחה של סייר בודד. ומעשי נקם והתגוננות, שבסופו של דבר ישפיעו על כולם.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

במשך עשר שנים ניסיתי להוציא לאור את ספריי דרך הוצאות ספרים, ועם הזמן הצטברו במגירה עוד ועוד מכתבי דחייה. מדי פעם הוצאה כזו או אחרת הביעה התעניינות, אך דבר מעולם לא הבשיל לכדי מעשה. באחת הפעמים בהן תהיתי על המוות, החלטתי לוותר על הדרך המסורתית ולהוציא את ספריי באופן עצמאי – ובמקום שחופן אנשים במשרד יקבעו את עתידי, שהציבור יקרא ויחליט בעצמו. כמובן, אין זה אומר שאני מוותר על עריכה ספרותית מקצועית או לשונית, או כל שלב אחר מהשלבים "המסורתיים" בדרך להוצאת ספר לאור, ומשקיע בכך את כל מה שראוי עבור אותו ספר.

כיצד אתה מקדם את הספרים ומביא אותם לתודעה?

קידום עצמי הוא עולם בפני עצמו, עולם שאיני יכול להפנות עבורו את זמני ואת מרצי. על כן, אני נעזר באנשי שיווק חכמים ממני, שמכירים את העולם הפרסומי והווירטואלי ויודעים כיצד לנווט בו את ספריי. מעבר לכך, אני אוהב לשבור את מחסום ה"סופר הלא-ידוע" עם מתנות ומפגשים אישיים, ולעתים אני יוצא במבצעי חלוקה של אחד מספריי, ובכך מקדם את ספריי האחרים. הכי חשוב: שיהיה כיף!

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

הוצאה עצמית אינה ערובה לאיכות. בעיני הקורא, זה למעשה בדיוק ההפך. מי שמוציא לאור את ספרו בהוצאה עצמית צריך לדעת שאף אחד שם בחוץ לא ישב וחיכה לו – העולם הסתדר יפה מאוד עד אז וכדי להגיע לקוראים, עליו  ל ה ג י ע  לקוראים!

כוחן הדועך של הוצאות הספרים הגדולות, משנה בהדרגה את דעתו של הקורא לגבי הוצאות עצמיות. עם זאת, השינוי מתרחש לאט ועל סופר עצמאי לחשוב כמו כל בעל מקצוע עצמאי אחר ולקדם את עסקיו, שהם ספריו. אם במקרה האמן המיוסר, המתנזר במבצרו ורק כותב יומם וליל, אינו יודע כיצד לשווק את עצמו ולהגיע לקהלים הולכים וגדלים – עבור כך יש כיום אנשי תוכן ומדיה עצמאיים נהדרים, משרדי יח"צ ואף חברים עם גישה נוחה לרשתות החברתיות. כבר אין צורך להרשים אף אחד ב"חלונות הגבוהים" כדי לרדת לשטח ולהגיע לקורא – ניתן לעשות זאת ישירות, בלי למעלה או למטה, פנים מול פנים.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים בארץ?

ביום שבו טכנולוגית המציאות המדומה תגיע לכדי רמה מציאותית, נגישה לכל אדם וזולה, מספר קוראי הספרים – ובכללם, הקוראים הישראלים – יהיה כמספר המאזינים כיום לתקליטי ווניל. עד אז, הדבר שמביא את האדם הכי קרוב לחוויה עצמה, הוא הקריאה. והישראלי לא אוהב רק לקרוא, הוא גם אוהב לכתוב.

מכיוון שמלכתחילה השוק בארץ קטן באופן משמעותי ממרבית המדינות, ומספר הכותרים שיוצאים בו לאור כל שנה רק גדל (כתוצאה מהטכנולוגיה וההוצאות העצמיות), אט אט נוצר מצב שבו הקורא המתמיד נאחז במה שהוא מכיר ונרתע לנסות ולהכיר סופרים חדשים. הגודש הולם בו; מאות הספרים בחנות ומאות אלפי הספרים האלקטרוניים במרשתת, גורמים לו להתכנס לתוך המוכר והוא מאבד את אמונו במערכת סינון ספרותית ובקרת איכות. הרבה ספרים לעולם לא ייקראו…

זוהי נקודת אור לסופר האמיתי. אם יתמיד ויתמיד ויתמיד, ספריו יתפסו די נפח על מדף הספרים הישראלי כדי לבלוט מתוך הגודש, לעורר סקרנות ועניין בעיני הקורא, ואולי לצאת דופן.

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה

בימים אלה אני קורא את "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר ס. תומפסון, עותק באנגלית שהגיע אליי באופן קסום מחברה בלונדון. מכיוון שלא ראיתי את הסרט המבוסס על הספר, לא ידעתי ממש למה לצפות ומהר מאוד נשאבתי לתוך הזיה נהדרת. כמו 'ארוחה עירומה' של וויליאם ס. בורוז, לכתיבה עצמה יש תפקיד מכריע בספר שכזה, והמחבר לא מועד לרגע. קטעים רבים – על אף הגסות, הסמים או פליטות הגוף – כמו נכתבו בידי משורר. העלילה ממחישה טרגדיה קטנה, עם זאת, גיבוריה מתנהלים בתחושת אפוס היסטורי; וכתיבת הגונזו (כפי שלמדתי שהיא נקראת) של תומפסון מתארת זאת באופן מעורר הערצה.

לספריו של איל אורגל באתר אינדיבוק: https://goo.gl/ZZo6f1

לדף הפייסבוק של איל אורגל: https://www.facebook.com/ayalorgalbooks/