"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון

האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).

אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק).  למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.

השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.

זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.