"לוויה בצהריים" מאת: ישעיהו קורן, בהוצאת הספרייה החדשה

אחד מהתיאורים היפים מתוך "לוויה בצהריים", הוא של הסוסה המובילה את עגלת הקבורה ומבעד לדמעה הנוזלת דרך עינה המודלקת ועמוסות הזבובים, משתקפים אנשי המושבה המתקבצים ללוויה.

לאחר סיום הספר, קשה שלא להזדהות עם הסוסה האומללה, הנושאת על גבה את האסון שסוף-סוף הגיע. סוף-סוף, כי אין דרך טובה יותר לתאר את הקריאה ביצירה מופתית זו מהמתנה מורטת עצבים לאסון.

הגר ארליך, נשואה לטוביה, מכונאי רכב, שמעדיף לתקן מכניות מאשר לתקן את יחסיו עם אשתו הגר היא עקרת בית חולמנית ושקטה, רואה את העולם הקטן שבו נכפה עליה לחיות דרך רשת החרקים שבחלון מטבחה. היא מפתחת קשר מיוחד עם בן השכנים הבודד, יפתח. בין השניים נוצרת קרבה שקטה ואינטימית במהלך שיטוטיהם בין מבניה של עיר רפאים נטושה השוכנת סמוך למושבה. למרות שבני המושבה רואים בהגר עוף מוזר שלא מתאים את עצמו לאורך חייהם הפשוט, הם מניחים לה לנפשה ולא מתוכם עולה האנטגוניסט המיוחל. הנבל האמיתי בסיפור הזה היא אותה עיירת רפאים שתושביה הערבים גורשו ממנה זה מכבר ומשמשת כאזור אימונים צה"לי.

וכך הגר ויפתח פוגשים את הצלע שלישית בקשר שלהם: חייל עייף וכושל אשר רחוק מלהיות אותו יצור הרואי וחסון שישמש כמודל לאחר מלחמת השחרור. לרגע אפשר אף לחשוב שברח מאותה פלוגה כושלת, המתוארת בספרו של יהושוע קנז, "התגנבות יחידים." החייל, תמיד אחרון בפלוגתו,מדדה וחבול, וכבר עם הופעתו הראשונה, ברור שלא יוכל למנוע את האסון המתקרב. הקשר נוצר בין השלושה כאשר הגר ויפתח מוצאים את המימייה של החייל וזה, מכחיש בכל תוקף שהיא אכן שלו. המימייה עוברת בין השלושה ומיותר לציין שאין בה די כדי להרוות את הצמא והיובש של חייהם.

כמעט בלתי נתפס עד כמה יצירה זו הקדימה את זמנה ודובר על כך לא מעט. כתיבת הספר הסתיימה ב-1967 ואולי גם "בזכות" אופוריית הניצחון שאפיינה את התקופה , נדחקה לשוליים והתגלתה אחרי שנים.

קורן הוא סופר נדיר אשר אין לו צורך להיעזר באירועים הגדולים. את הכפר הערבי הוא מתאר לאחר דרמת הפינוי ויש בכך בחירה מודעת שמלווה אותו לכל אורך הכתיבה: הבלתי נראות הזאת אשר עוברת באמצעות תיאורים קצרים ודיאלוגים מינימליסטיים, לא מצביעה לרגע על כך שהדברים לא התרחשו או יתרחשו.  אותה בלתי נראות  מניעה את דמויותיו של קורן  וגורמת להן להתנהל בדרך שלא תמיד ברורה בקריאה ראשונה. על כן זוהי קריאה דורשת ומפתה וכאמור, לא פעם מורטת עצבים .