ספרי קצת על הספר החדש שלך, "אסיה"

אסיה היא בחורה צעירה בת 27, גרה בתל אביב,עובדת כמלצרית בבית קפה וכותבת שירה למגירה. החיים שלה מתנהלים במין שגרה אפורה של דרום העיר, היא משוטטת ברחובות העיר המוכרים עד מיאוס, בין בניינים ומרפסות ובין גברים איתם מקיימת יחסי מין מזדמנים, אפרוריים ובלתי מספקים שגורמים לה יותר מהכל לשנוא את עצמה.
יום אחד היא מגלה שיש לה כוח על ובכוחה לחסום את מרפסותיהם של בחורים שפגעו בה. בתחילה היא לא מבינה את הכוח שלה אך עם הזמן היא מתחילה להתרגל ולנצל. על כל מרפסת שחסמה היא כותבת שיר שחושף אותה ואת פגיעותה. אט אט הכוח הופך להיות הרסני ומכלה כל חלקה טובה והעיר כולה נחסמת ולאסיה אין בה כבר מקום.
היא עוברת לירושלים, גם שם יש רחובות ובנינים, ומרפסות ובחורים אבל היא עצמה כבר לא אותה אסיה.
את הדמות של אסיה אני מכירה מגיל שבע עשרה וכבר אז התחילה להיכתב בראשי אבל רק בגיל עשרים ושמונה היא התחילה להיכתב על הנייר ולקבל חיים אמיתיים ונפרדים משלי. עבדתי עליו יחד עם הסופרת והעורכת שלי מירי רוזובסקי וזו הייתה תקופה מרגשת וכן, גם מעצימה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

טוב, נתחיל מזה שלא היו ממש שיקולים, ההוצאה עצמית נבעה מכורך הנסיבות. במשך שנתיים שלחתי את לחמי, פניתי לכל הוצאות הספרים הגדולות והקטנות וקיבלתי סירובים מרשימים ומעייפים. באמת שכמעט איבדתי כל אמונה בעצמי, ברומן וזה היה מתיש וכואב. א/נשים טובים בדרך ובעיקר מירי ניסו לחזק אותי ולעזור לי לחזור ולהאמין.
ואז אחרי תקופה מבאסת שבא למות, חברה משותפת העבירה את הרומן לרון דהן מאינדיבוק שקרא, פרגן מאוד ונתן לי זריקת עידוד אמיתית. הוא הציג בפניי את האופציה של הוצאה עצמית שנראתה לי בפעם הראשונה אפשרית.

מהרגע שהבנתי שלשם אסיה ואני הולכות הכול היה ברור יותר (לא קל יותר, אבל ברור). נזכרתי בעצמי, אני שכל חיי נמצאת בשוליים, שוליים חברתיים, אומנות שוליים, חשיבה של שוליים, מחאה של שוליים, למה בעצם חיפשתי את המיינסטרים? אז נכון יש חלום שיקראו רבים ורבות ויחבקו אבל יש גם רצון להיות אמתית וכנה עם עצמי ומי שאני וכמי שהמיינסטרים בבית ספר, באקדמיה, באומנות אף פעם לא ממש קיבל – הספרות העצמאית היא בחירה טובה מאוד בשבילה.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

אז קודם כל, לא לוותר. זה מסע לא פשוט שאני אגב בשיאו. ממש לא הסתיים. לא רק הספר עצמאי אלא גם אני אדם עצמאי שצריך לפעול בעולם וללמוד אותו, צעד אחר צעד, יש לא רק הנאה אלא גם בירוקטיה שלא מוכרת לי כמי שהייתה שכירה כל חייה, אבל אסור לוותר. להוציא רומן או כל ספר שכתבת במשך תקופה משמעותית מחייך, תקופה שבה חלמת את הדמויות, עוצבת על ידן, האמנת בהן – זה חלום גדול שאי אפשר לוותר עליו כי העולם לא רואה את חשיבותו. ואי אפשר לוותר עליו כי הוא נראה רחוק ובלתי מושג. אז, לא לוותר.
שנית, להקיף את עצמך בא/נשים שמאמינים בך, שיודעים להעריך את כתיבתך, שקוראים אותך, נותנים לך ביקורת מהימנה ורוצים/ות בהצלחתך. במקום הזה צריך גם להעז, ליצור קשרים עם א/נשים שהצליחו או בדרך להצליח ולהתייעץ כל הדרך. צריך גם להקשיב להם/ן ולעצות שלהם/ן אבל כמובן לברור ולהחליט מה נכון לך.
כחלק מזה אני חייבת להגיד שאינדיבוק זה המקום הכי נכון לסופרים עצמאיים. אז נכון שיש הרבה לבד והרבה בירוקרטיה אבל יש הרבה דברים שבלי אינדיבוק והליווי והעבודה איתם לא היו קורים או שהיו קורים בצורה עקומה.

עוד – לא לחשוש מ 'מה יחשבו', כתבת ספר, רבאק, כדאי שא/נשים יקראו אותו. כדאי שא/נשים יכירו. אז צריך לדבר עליו וצריך ליח"צן את עצמך והרבה. זה לא הזמן להיות הסופרת הביישנית והענווה שאת. זה הזמן לפרוץ את הגבולות המוכרים לך ולהשמיע קול. בכדי להוציא את הרומן פניתי לפלטפורמה שנקראת "מימון המונים" שהבנתי שממש לא מתאימה לכולם/ן וגם אני חששתי. במשך חודש הייתי נוראית, דיברתי רק על זה – בעבודה, ברחוב, בכל מפגש חברתי וגם בפייסבוק, פניתי לאינסוף א/נשים ואני חייבת להגיד שהופתעתי מכמויות האהבה והתגובות החיוביות שקיבלתי. ציפיתי שזו תהייה תקופה לא נוחה, שא/נשים לא יענו, שירגישו שאני מגזימה, אבל א/נשים תמכו ברוחב לב, א/נשים שמעולם לא הכרתי באופן אישי האמינו שזה יכול להיות רומן מעניין, האמינו בי וזה היה מפתיע ומחזק.
עכשיו כשזה נגמר אני צריכה לפנות לשלבי השיווק הבאים ואני מודה שאני מבולבלת אבל הנה עוד טיפ שחשוב בתהליך – להיות מוכנה לכך שאת בתהליך למידה תמידי ושיש כל כך הרבה דברים שלא ידעת על קיומם (מה זה בכלל תעודת משלוח?? מהו חוזה לגיטימי? כמה עולה כל דבר? מה התפקיד של המפיץ ועוד ועוד) והנה הזמן ללמוד.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני באמת לא מומחית גדולה או בכלל בכל הנוגע לשוק הספרים,  אבל ככל שנכנסתי לעניינים בשל ההוצאה העצמית גיליתי עוד ועוד סופרים עצמאיים ועוד ועוד הוצאות קטנות שמחפשות "משהו אחר".  גיליתי והכרתי א/נשים שהעולם הזה בדמם.  אז יכול להיות שכיוון שעכשיו אני ממש שם אני רואה ריבוי גדול (ואולי זו אשליה),  אבל זה מרגיש לי כמו ריבוי שעלול לפוצץ כמה בועות- חממות ובכלל את המיינסטרים.  ממש כמו שסיפרו לנו שהפוסטמודרניזם יעשה למודרניזם. אני מניחה שבסופו של דבר הריבוי הזה יקטין את ההוצאות הגדולות ויכופף את רשתות הספרים.  אני יודעת שאלו מחשבות אופטימיות ויש מי שיגידו שהכל קורס וימשיך לקרוס לתוך עצמו והבועה רק הופכת אטומה יותר.  אני בוחרת לראות ולהגיד אחרת.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה

תמיד חלמתי  שישאלו אותי את השאלה הזאת… אז כרגע, כנראה כמו כולן אני קוראת את הכרך הרביעי של הרומנים הנפוליטנים של אלזה מורנטה – "סיפורה של הילדה האבודה". אני באמת לא רוצה לסיים אבל זה מה שיקרה. אני אסיים ואצטרך להמשיך בחיי.
ועוד כמה שקראתי לאחרונה ועדיין ליד המיטה –
פתח גדול מלמטה – אסתר פלד

שנת השועל – רות עפרוני

סמוך עליי – מריו לבררו

אה ויש גם את מובי דיק ששוכב שם בערימה – עוד לא קראתי ואני מרגישה שאני צריכה.

לספרה של יערה רוזנבליט-מגדסי  באתר אינדיבוק: https://goo.gl/oqMw4G