אתחיל מהשורה התחתונה: הספר הזה כבש את לבי ודישן אותו עונג. עונג הנובע מהפשטות והרגישות שיש בו, מהשיתוף והידידות שהוא הביא עמו ולאחר תקופה ארוכה של ניכור ספרותי, אחזתי בו כמצוף בלב ים.

אחורה: המאה התשעה-עשרה. פייר לוטי, (כינויו הספרותי של לואי מארי ז'ילין ויאו), הוא קצין למוד קרבות בחיל הים הצרפתי, המרבה במסעות במסגרת שירותו. לוטי הוא טיפוס סקרן וצבעוני שלא פעם מוגדר כמוזר מעט, אוהב להתחפש בתלבושות הלאומיות של המקומות אליהם הוא מגיע ואספן חפצים אובססיבי. יום אחד, בזמן שהותו בסין, הוא פוגש בחתולה מוזנחת וחולנית למראה המחליטה בנחישות לאמץ אותו. החתולה כנראה יודעת במי בחרה, כי לוטי הוא ללא ספק איש חתולים. בביתו מחכה לו כבר חתולה השייכת לאמו ולאחותה, יצור מפואר פרווה העונה לשם מושמוש. למרות זאת, לוטי לא ממהר לאמץ את החתולה הסינית (מושמוש השנייה), כפי שהיא ממהרת לאמץ אותו. הוא מהסס ולא רואה כיצד ייקח אותה אל המסע המחכה לו, שלא לדבר על רעם התותחים מחוץ לחדרו העלוב והקטן. אבל עם חתולים כמו עם חתולים, מחכה לו הפתעה אשר תגרום לו להעמיק את אהבתו אף יותר ליצורים הללו, והוא ימצא בחתולה הסינית מקור בלתי נדלה של שותפות גורל ונחמה. מה שיתרחש כשלוטי יעגון ויביא אותה לביתו לפגישה ראשונה עם הדיירים (בעיקר הדיירת המשופמת השנייה), יהפוך לשרשרת אירועים מצחיקים, מסורבלים ומפתיעים.

למרות המשתמע מן הכתוב, הספר אינו פשוט לקריאה. השפה אומנם מינימליסטית למדי אך דווקא מפני שהיא חפה מקישוטים, היא מפגישה אותנו פנים אל פנים מול נושא שלוטי עוסק בו לכל אורך הספר: המוות וזמנם הקצוב של החיים. למרות כל מסעותיו, מרכז עולמו של לוטי הוא בבית עם אמו ודודתו, הגינה, המשרת האהוב ובעלי החיים (יש גם צב!).

הוא כותב: "כל כך מהר מקדירים ימינו. כל כך מהר נופל עלינו הלילה." ובהמשך: "חשתי לראשונה בחיי תחושה של ערב. ערב ארוך וחסר רחמים ללא מחר, סתיו אחרון שאף אביב לא יבוא אחריו."

לוטי כאמור מרבה לראות עולם, חווה מפגשים טיפוסיים של ימאי, (על כך יסופר גם בספרו "שלוש גברות בקסבה", הוצאה נהר ספרים, מצרפתית: אביטל ענבר), אך הנמל שלו, העוגן, נמצא בביתו וכשנוחתת עליו ההבנה שגם עוגן זה בר חלוף, מתחיל מסע אחר של התבגרות וכאב ופרידה מקן משפחתי אשר תריסי החלונות בו מעולם לא הוגפו מתוך תחושות ביטחון ואמון.