היעלמות-האובדן נוגע בכולם

היעלמות מאת דבורה ויליס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, תרגום: שאול לוין

יש ספרים שמראש אנו, הקוראים, יודעים מה תהיה נקודת המפנה בהם, האירוע שיהפוך הכול על פיו ואחריו שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. לא פעם זה יכול להוות יתרון מעניין. למשל כשמדובר בעלילה המתרחשת לפני מלחמת עולם, אנו יכולים לתפקד על תקן נביאים, לבחון את התנהלותן של הדמויות וללמוד מעט על השאננות וחוסר האונים נוכח האסון המתקרב או לחילופין, כאשר הסיפור כבר מתחיל מראש באסון ולוקח אותנו אחורה בזמן אל אותן נסיבות שהובילו לכך, לדוגמה "ההיסטוריה הסודית" אשר נפתח ברצח, ומשאיר אותנו לחבר רמזים ולהטיל דופי גם בדמות ה"שפויה" ביותר.

כזה הוא גם קובץ היעלמות" מאת דבורה ויליס. כבר ידוע לנו מראש שבכל סיפור מישהו יעלם ואנו כקוראים, נדרשים לבחון את הפער שמשאירים אחריהם הנעלמים ואת ההשלכות של ההיעדרות על היקרים להם. נסיבות ההעלמות שונות ומגוונות: פעם זה אבא שנעלם ומשאיר את בתו ואשתו עם סימני שאלה רבים, פעם זו שותפה לדירה שמשלימה משולש רומנטי שאינו מתפקד בלעדיה ופעם זה ילד קטן המעמיד את הקשר של זוג צעיר במבחן.

דבורה

השפה של ויליס אינה מינימליסטית כלל כפי שאולי נדמה בהתחלה. למרות שהיא "מתקמצנת" בתיאורי רגשות ולעיתים אף מאופקת מדי, היא מפצה על זה בתפאורה עשירה, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מעולמן של הדמויות שלה ולא פעם שופכת אור על מצבן המנטאלי. כך למשל אקווריום לדגי נוי, משקף את בדידותו של אלמן צעיר, ומעטפות עם שטרות של כסף נפתחות ונסגרות באובססיביות, כאשר אם חד הורית נאלצת לכלכל את עצמה ואת בתה.

ויליס גם נעזרת במרחקים ובמרחבים הענקיים של קנדה ומציירת תמונה עגומה ואפורה בה המרחק הגאוגרפי קורע משפחות זו מזו. בסיפור "הפרידה", נאלצות שתי אחיות שהוריהם נפרדו, לעלות על אוטובוס פעם בשבוע ולנסוע לבקר את אביהם שגר במרחק עשר שעות נסיעה. למרות הפירוק של התא המשפחתי, המספרת ,"מגלה" את אחותה הגדולה כדמות שאפשר לסמוך עליה ולהישען עליה בעתות משבר. לא כל הסיפורים כה אופטימיים. בסיפור "לסמוך", מהיפים בקובץ, איש מבוגר נזכר בדמות אבהית שליוותה אותו בשנות ילדותו ועזבה את חייו במפתיע. במקביל, בתו שאותה לא ראה זמן רב באה לבקר אותו כשהיא במצב נפשי רעוע. הפערים בין השניים לא מאפשרים להם לדבר באופן גלוי על החשש המשותף: שהבת " ירשה" את המחלה הנפשית של אמה. כאן, ויליס מדגימה היטב מהו סוג ההעלמות הכואב ואולי הנפוץ ביותר: להיות עם אדם שאמור להיות קרוב אליך באותו מרחב ולא להיות מסוגל להחליף איתו מילה אחת בעלת משמעות. אותו ניכור מונוטוני נוכח בכל סיפוריה אפילו כשהנסיבות דרמטיות.

אפילו כשויליס עוסקת במוות זה תמיד בדיעבד. אנו פוגשים את הדמויות אחרי האובדן, לפעמים חולפות שנים רבות.  הבחירה הזאת מאפשרת לה לבחון את ההשפעות הישירות של המוות כמו בסיפור "לברוח" כשאלמן צעיר מנסה להתאושש ממות אהובתו על ידי ביקור בקזינו  או העקיפות יותר כמו בסיפור "לזכור, לחיות מחדש", כאשר העדר דמות אב מטילה צל על חייהם של שלושה אחים.

היכולת הגדולה שלה טמונה באופן בו היא בוראת עולמות שלמים בסיפורים קצרים יחסית תוך שימוש מדויק בסביבה, בחפצים, בהרגלים ובפעולות. בחלק גדול מהסיפורים יש תחושה כאילו חוזרים למקום מוכר, הסיבה לכך אולי נעוצה בעובדה שהאובדן מגיע בסופו של דבר אל כל יצור אנושי, הוא שם כעובדה שאין לנו ברירה אלא להתמודד איתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s