ארץ איומה מאת קית גסן, הוצאת פן, ידיעות ספרים, תרגום: רחל פן

נתחיל מהשורה התחתונה: "ארץ איומה" הוא קודם כל ספר כיפי במובן הישן והטוב של המילה, מסוג הספרים שחושבים עליהם במהלך הפוגות בקריאה, ומייחלים כבר לרגע שיהיה זמן לשוב אליהם.

הספר אומנם עוסק בנושאים קשים—ניכור משפחתי, זקנה, החיים של צעירים תחת שלטונו של פוטין, אך גסן מנגיש את כל אלה בעזרת שפה תמציתית, התרחשויות מרובות והמון הומור ואירוניה. אנדריי, גיבור הספר, היגר עם משפחתו לארצות הברית בגיל שש ואין לו שום סנטימנטים למולדתו, רוסיה. הוא עובד כמתרגל בקורס לספרות רוסית באוניברסיטה, (זה הסממן היחיד לקשר כלשהו עם המורשת הרוסית), אך העתיד האקדמאי שלו מוטל בספק עקב קיצוצים. במקביל, חברתו מחליטה להיפרד ממנו וגם חשבון הבנק שלו ראה ימים טובים יותר.
יום אחד, אנדריי מקבל דוא"ל מאחיו הגדול, דימה, המתגורר במוסקבה עם סבתם. הקשר בין האחים רופף מאז ומעולם, אך דימה, איש עסקים ממולח, ניגש ישר לעניין ומבקש מאנדריי לבוא לטפל בסבתא למספר חודשים כי הוא חייב "להעלם" לזמן מה. אנדריי נענה מתוך רגש מחויבות אך גם מתוך תקווה שסבתו תספק לו חומרים על חייה תחת משטרו של סטאלין, שיסייעו לו להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. כשהוא נוחת בדירה המוסקבאית הצפופה, אנדריי מגלה שסבתו דמנטית ועברה ספק נמחק, ספק הודחק. ניתן לראות בהדחקה ובשכחה של הסבתא , ביטוי למצבה הנוכחי של רוסיה תחת משטרו של פוטין, השואפת למחוק את הכתם הסטליניסטי בכל מחיר ולקדם (כביכול) כלכלה חופשית מערבית.

מה שמחייב את אנדריי לצאת מאזור הנוחות שלו, זו דווקא לא סבתו המזדקנת ואף לא הניתוק מהבית, זו מוסקבה עצמה. מוסקבה, היא כמו דמות נוספת בספר. היא מלאה רבדים, יפה ומכוערת (גסן מרבה לתאר את המבנים הקומוניסטים האפורים לצד האדריכלות החדשה), היא יקרה וענייה, מסקרנת אך מנוכרת. אנדריי חווה את הניכור הזה מהר מאוד. למרות ידיעת השפה, לא עולה בידו לפצח את הקודים של בני גילו המתייחסים אליו בחשדנות ובריחוק, עבורם הוא קודם כל אמריקאי ואפילו בוגד.
אחד הדברים המעניינים שגסן מצביע עליהם, הוא הגישות השונות והמורכבות של הצעירים במוסקבה, תחת משטרו של פוטין. כשאנדריי כבר מוצא חוג מכרים המכנים עצמם "חבורת אוקטובר", הוא נקרע בין הגישה הסוציאליסטית הישנה לבין הגישה הנאו ליברלית של אחיו, הקורא להסיר את המסכה מעל הקומבינות, השוחד וההפחדות במשטר הנוכחי. המשותף לכל הצעירים האלה, בעלי הגישות השונות, הוא שכולם מאוד פגיעים ומגוננים על מולדתם. יש להם נאמנות עזה לשורשים ויחסי אהבה-שנאה עם המערב. הם חשים שרוסיה נשארה מאחור ועם כל הרצון לדמוקרטיה אמתית, הם חוששים מהנגיפים שהיא עלולה להביא, ובוחנים את המשבר הכלכלי שפוקד את ארה"ב באותה שנה, (2008) עם מעט שמחה לאיד.
למרות שאנדריי מתברג בסוף בחוגים חברתיים כאלה ואחרים, הדילמה מלווה אותו לאורך כל הספר: האם להישאר ברוסיה או לשוב לארצות הברית. זהו מפגש מושלם בין סיפור אישי מלא חוויות ותהפוכות לבין מציאות קולקטיבית עגומה שממשיכה עד היום.