כל הפוסטים מאת נועה לקס

הקמתי את הבלוג הזה מתוך מטרה להציג בו תכנים שמעניינים אותי. קשה להגדיר בדיוק מהם התכנים שתמצאו פה. זה יכול לנוע בין מאמר עומק בעקבות ספר שקראתי עד להמלצה קטנה על ערוץ מעניין ביוטיוב. בנוסף תוכלו למצוא פה מידע על השירותים המקצועיים שלי כעורכת תוכן ומקדמת ברשתות החברתיות.

השאלון העצמאי עם רינה ברוש

רינה.PNG

 

ספרי לנו קצת על ספרך "חיי בלעדיי"

עלילת חיי בלעדיי מתרחשת בימינו ומתארת את שיגרת חייה של הילה, גיבורת הספר, מנקודת המבט הכי מרוחקת שאפשר. כבר בעמוד הראשון מבין הקורא, יחד עם הילה, שבשנייה אחת, הנד עפעף, חייה כפי שהיא מכירה אותם תמו.

הילה חווה את מותה מנקודת המבט היחידה שהכירה בחייה. מתוך דאגה לסובבים אותה – איך הם ימשיכו בחייהם בלעדיה. מתוך כך היא מגלה שאת חייה, שהיו שזורים בחיי בני משפחתה, היא לא ניצלה. בפרספקטיבה החדשה שבלית ברירה הופכת להיות המציאות שלה היא מגלה סודות, מגיעה לתובנות ואף מרגישה דברים עליהם ויתרה מרצון.

כשכתבתי את חיי בלעדיי שמתי לב שיש המון נשים סביבי שאינן מרוצות מחייהן. שהשלימו עם הפשרות הרבות בין אם מדובר היה בעבודה או בזוגיות או בחינוך הילדים והיו אף כאלה שהתפשרו על הכל רק כדי שיהיה שקט בבית. זה הפריע לי. להשקפתי אנו חיים פעם אחת, והחיים יקרים מפז. אין זה נכון או הוגן אפילו להתאים את עצמנו למציאות, להתפשר, לוותר ולחיות מתוך הרגלים. זה מה שהילה עשתה ועד שעולמה לא הזדעזע לגמרי היא לא יכלה להבין את זה ואף לשנות.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

את קריירת הכתיבה שלי התחלתי לפני כעשרים שנה, עם ספרי ילדים. כסופרת צעירה ומלאת מוטיבציה פניתי לכל ההוצאות לאור,  דיברתי עם מפיצים ועשיתי שעורי בית. כולם באופן מייאש ביותר אמרו לי כבר אז שלהוציא ספר לאור זה סיפור יקר ולא משתלם. "ספרים זה מותרות" היה משפט שחזר על עצמו, ובתקופה בה אנו חיים, אנשים לא משלמים עבור מותרות.

מכיוון שבערה בי הכתיבה, והסביבה תמכה ועודדה לא התייאשתי. הלכתי לפגישות רבות עם מו"לים שפירגנו והסבירו כמה הרבה אצטרך לשלם כדי שהם יוציאו אותי לאור וכמה מעט אם בכלל אקבל חזרה.

בסופו של דבר פגשתי מפיץ שהסביר לי איך אני יכולה לעשות הכל לבד ולחסוך בעלויות יצור הספר. כך הכרתי את עולם הגרפיקה, בתי דפוס, סוגי כריכות (קשיחה, רכה, בדבק, בתפירה). התוודעתי לגיליונות נייר ומחירם, כיתתי רגליים מבעל מקצוע אחד לשני, והפקתי לבד את ספר הילדים הראשון.

בעזרת אותו מפיץ הגיע הספר לחנויות, כולל הרשתות הגדולות ואף נמכר יפה מאוד והודפסו לו עוד שתי מהדורות. למודת ניסיון, עשיתי את אותו דבר עם שאר ספרי הילדים שלי.  סה"כ חמישה ספרים שהוצאתי לאור עצמאית. אבל ככל שעבר הזמן נתקלתי בבעיות שאי אפשר לפתור: התשלומים של המפיץ נעשו רק פעמיים בשנה ותמיד היו דחויים מאוד מאוד. קיבלתי חזרות הזויות מהחנויות (ספר שנשפך עליו קפה, ספרים שאנשים קרעו דפים וכו') ואף אחד לא קיבל אחריות על הספרים. הספרים היו מוחבאים ממש על המדפים והמוכרות היו מאוד לא ידידותיות כששאלתי על כך. כך התגלגלתי לחוסר אמון מוחלט במערכת.

לכולם יש יכולת להפיק עצמאית כל ספר. היום בעידן הרשתות החברתיות השיווק נגיש והמכירות קלות ברמת הביצוע אך לא לכל אחד זה מתאים. אני למשל מודעת לכך שיכולות השיווק שלי מוגבלות. אין לי יכולת או סבלנות לשבת כל היום מול המחשב ולשלוח מיילים, או לכתוב סטטוסים או להגות מבצעים כאלה ואחרים כדי לקדם את ספרי. אני עושה מה שאני יודעת ויכולה. אבל יש לא מעט סופרים סביב שכן עושים זאת ומצליחים יפה מאוד.

היתרון הגדול שיש בהוצאה מוכרת הוא ביכולות בשיווק ובהפצה . אדם פרטי אינו יכול להגיע לחשיפה שהוצאה לאור יכולה לתת. למרות זאת, בהוצאה עצמית הרווחים גדולים יותר והקשר עם הקוראים אינטימי יותר.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא ספר בהוצאה עצמית?

צריך לצלול לתוך זה. זו בריכה עמוקה, אבל יש בה המון גלגלי הצלה בדמות סופרים שעשו זאת ותמיד מוכנים עם עצה טוב או קישור לבעל מקצוע טוב וכו'.

בכל מקרה אין לוותר על איכות הספר. חובה לתת אותו לעורך מקצועי ספרותי ולשוני. חברות שקוראות ומפרגנות לא נחשבות עורכות. לצערי זו הבעיה הגדולה ביותר שאני נתקלת בה אצל סופרים עצמאים. נכון, עריכה היא יקרה, כמו כל דבר איכותי ומהוקצע אחר יש לה מחיר אבל למכור ספר שלא עבר דרך עיניים ומקלדת של עורך זה בעיני סוג של רמאות. ספר הוא לא רק עלילה מעניינת. לכל ספר יש ערך מוסף. סופר יודע מה הוא רוצה לומר אבל אין לו כלים לוודא שהוא אכן אמר מה שרצה וגם עשה זאת טוב מהודק ומדויק כשמדובר ביצירה של עצמו.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני חרדה לשוק הספרים בארץ. יש יותר מדי ספרים שאיכות הכתיבה בהם ירודה מאוד. השפה דלילה, העלילה אינה מוקפדת וסגורה וזה מרחיק את הקוראים. לא נתקלתי בספר מתורגם כזה. חבל לי מפני שיש כותבים מוכשרים שהוגים עלילות מעניינות אך מתפשרים במקומות הלא נכונים. קהל הקוראים לא הולך וגדל ובאיזה שהוא מקום אני מרגישה שלא שומרים עליו. בלי קוראים אין לנו הסופרים, הצדקה. אנחנו נמשיך לכתוב – אבל המילים לא יצאו לחלל העולם ולא ישפיעו בשום צורה. אני מקווה שעולם הקריאה/כתיבה ימשיך להתקיים מפני שכולנו זקוקים לפסקי זמן במציאות של חיינו.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה?

בימים אלו סיימתי לקרוא את "עושה כרצונו" מאת אסתי ויינשטיין ז"ל. כעת אני עושה הפסקה בקריאה לטובת סיום הספר שלי, אני לא כותבת וקוראת באותו זמן.

 

לספרה של רינה ברוש באתר אינדיבוק: https://goo.gl/UZCKdi

"ארור אתה נהר הזמן"-האתגר שבפערים

"ארור אתה נהר הזמן" מאת פר פטרסון, הוצאת כתר. מנורווגית: דנה כספי

כשדברים מתפרקים, יש להם נטייה לעשות זאת ביחד. השנה היא 1989 וחייו של ארוויד בן השלושים ושבע חומקים ממנו. אשתו, אם בנותיו ואהבת נעוריו, מתגרשת ממנו ובמקביל נודע לו שאמו גוססת מסרטן. ברקע נופלת ברית המועצות, וארוויד שהיה פעיל קומוניסט בנעוריו, נאלץ לראות את המודל שכה האמין בו, נמוג. בצר לו, הוא יוצא למסע מנורווגיה לדנמרק בעקבות אמו, שהחליטה לחזור למולדתה ולהתגורר בבית הקיץ של המשפחה, למרות הקרע הקיים ביניהם מזה שנים.

על פניו קיימים כל המרכיבים לדרמה משפחתית, ולמרות זאת לא תמצאו כאן טינות ישנות או עימותים אשר מחכים לרגע הנכון לפרוץ. יתרה מזאת, במהלך הקריאה תגלו שנקודות ציון קריטיות בחיי הדמויות הושמטו לחלוטין. פטרסון בונה את הספר כפאזל יפיפייה, שאפשר ליהנות ממנו גם אם כמה חלקים הלכו לאיבוד. הוא מסתמך רבות על הדמיון של הקורא ויוצר פערים גדולים בזמן.

ארור אתה

כך למשל הוא כותב את הטראומה המשפחתית הגדולה, פטירתו של אחיו הקטן של ארוויד, אשר נסיבות מותו נשארות מסתוריות לכל אורך הספר. ברור שקיימת אשמה מסוימת הרודפת את ארוויד בנוגע למוות הזה, אך במקום לספר לנו על כך ולהחזיר אותנו לאותה נקודת זמן, פטרסון רק מפזר רמזים קלושים פה ושם. דוגמא מובהקת לכך קיימת בסצנה בה ארוויד פוגש זר ברכבת שאומר לו שהכיר את אחיו. מיד לאחר מכן יורד הזר מהרכבת, תוך שהוא מסמן לו תנועות משונות וצועק עליו  ולמרות שארוויד לא יכול לשמוע אותו, הוא מעניק לו בחזרה שלל תנועות מגונות, כיודע את אשר אמר לו האיש.

גם סיבת הגירושים שלו נשארת בסימן שאלה. כשהוא מספר על הדרך בה הכיר את אשתו ועל התמימות של רומן ראשון, הוא עושה זאת אפילו בלקוניות מסוימת, (מכנה את אשתו כ"היא" ואולי גם בכך יש הצהרה), ובלי כל התרפקות על העבר כאומר: כך היה אז וכך זה עכשיו ומה שהיה בין לבין אינו משמעותי במיוחד, וזה נכון לגבי כל הפערים שיש בעלילה.

בית נופש

ספר ללא ספק מאתגר כמו גם דמותו של ארוויד שלא ממש קל לחבב אותה אך מי שיבחר בכל זאת לשוט בנהר הקפוא הזה, יגלה שהבחירה של פטרסון היכן לחשוף והיכן לא, אינה שרירותית ויש בה מסר המוביל את הקורא להסתכל פנימה ולבחון את עצמו וכיצד הוא נע במרחב חוסר הוודאות.

"חייהן של שתי חתולות"-המוות תמיד באופק

חייהן של שתי חתולות מאת פייר לוטי, הוצאת נהר ספרים. מצרפתית: מיכל אילן

אתחיל מהשורה התחתונה: הספר הזה כבש את לבי ודישן אותו עונג. עונג הנובע מהפשטות והרגישות שיש בו, מהשיתוף והידידות שהוא הביא עמו ולאחר תקופה ארוכה של ניכור ספרותי, אחזתי בו כמצוף בלב ים.

אחורה: המאה התשעה-עשרה. פייר לוטי, (כינויו הספרותי של לואי מארי ז'ילין ויאו), הוא קצין למוד קרבות בחיל הים הצרפתי, המרבה במסעות במסגרת שירותו. לוטי הוא טיפוס סקרן וצבעוני שלא פעם מוגדר כמוזר מעט, אוהב להתחפש בתלבושות הלאומיות של המקומות אליהם הוא מגיע ואספן חפצים אובססיבי. יום אחד, בזמן שהותו בסין, הוא פוגש בחתולה מוזנחת וחולנית למראה המחליטה בנחישות לאמץ אותו. החתולה כנראה יודעת במי בחרה, כי לוטי הוא ללא ספק איש חתולים. בביתו מחכה לו כבר חתולה השייכת לאמו ולאחותה, יצור מפואר פרווה העונה לשם מושמוש. למרות זאת, לוטי לא ממהר לאמץ את החתולה הסינית (מושמוש השנייה), כפי שהיא ממהרת לאמץ אותו. הוא מהסס ולא רואה כיצד ייקח אותה אל המסע המחכה לו, שלא לדבר על רעם התותחים מחוץ לחדרו העלוב והקטן. אבל עם חתולים כמו עם חתולים, מחכה לו הפתעה אשר תגרום לו להעמיק את אהבתו אף יותר ליצורים הללו, והוא ימצא בחתולה הסינית מקור בלתי נדלה של שותפות גורל ונחמה. מה שיתרחש כשלוטי יעגון ויביא אותה לביתו לפגישה ראשונה עם הדיירים (בעיקר הדיירת המשופמת השנייה), יהפוך לשרשרת אירועים מצחיקים, מסורבלים ומפתיעים.

למרות המשתמע מן הכתוב, הספר אינו פשוט לקריאה. השפה אומנם מינימליסטית למדי אך דווקא מפני שהיא חפה מקישוטים, היא מפגישה אותנו פנים אל פנים מול נושא שלוטי עוסק בו לכל אורך הספר: המוות וזמנם הקצוב של החיים. למרות כל מסעותיו, מרכז עולמו של לוטי הוא בבית עם אמו ודודתו, הגינה, המשרת האהוב ובעלי החיים (יש גם צב!).

הוא כותב: "כל כך מהר מקדירים ימינו. כל כך מהר נופל עלינו הלילה." ובהמשך: "חשתי לראשונה בחיי תחושה של ערב. ערב ארוך וחסר רחמים ללא מחר, סתיו אחרון שאף אביב לא יבוא אחריו."

לוטי כאמור מרבה לראות עולם, חווה מפגשים טיפוסיים של ימאי, (על כך יסופר גם בספרו "שלוש גברות בקסבה", הוצאה נהר ספרים, מצרפתית: אביטל ענבר), אך הנמל שלו, העוגן, נמצא בביתו וכשנוחתת עליו ההבנה שגם עוגן זה בר חלוף, מתחיל מסע אחר של התבגרות וכאב ופרידה מקן משפחתי אשר תריסי החלונות בו מעולם לא הוגפו מתוך תחושות ביטחון ואמון.

השאלון העצמאי עם תמר לזר

תמר לזר

 

ספרי קצת על ספרך, "מצילות"

מצילות הוא סיפורה של הדס, אישה בת 31 שנרדפת על ידי עברה, על ידי טראומה מינית שעברה בגיל צעיר. הדי הפגיעה משתקים אותה, כובלים אותה לקיום פאסיבי ולכאורה חסר מוצא.

הדרכים המקובלות להימלט מהשדים שרודפים אותה – טיפול פסיכולוגי וזוגיות מגושמת שהיא מנהלת עם סטודנט בשם עמית – לא מסייעות לה כלל, וכתחליף היא נכנסת לעולם המדיטציה הבודהיסטית, שם היא שוקעת עמוק אל תוך רעיונות פילוסופים שמושכים אותה אך גם מסכנים את המשך קיומה על פני האדמה.

מצילות הוא גם סיפורה של תהילה, תלמידת תיכון פרועה ומלודרמטית שמהדהדת את הטראומה של הדס באופן אחר, ומתמודדת עם שדים דומים בדרכים שונות לגמרי, והרסניות לא פחות.

מה שמצליח בכל זאת לטעת בשתיהן תקווה ולהציע להן סיכוי לריפוי ולאיחוי, הוא החיבור ביניהן, ובינן לבין אישה שלישית.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

הבחירה הראשונה שלי הייתה דווקא בהוצאה ממוסדת, וכך הוצאתי את ספר הביכורים שלי, "זיכרונות של עץ", אבל כעבור שנתיים או שלוש התקשרתי לברר כמה עותקים נותרו במחסני ההוצאה, והתשובה הדהימה אותי. מתוך מהדורה של 3,000 עותקים, נמכרו כ 2,300, ומרביתם של 700 העותקים הנותרים – נגרסו.

כששאלתי המומה איך יתכן שגרסו את הספר שלי בלי לשאול או אפילו ליידע אותי, בלי להציע לי לקנות את העותקים, נעניתי: "כתוב לך בחוזה שצריך לשאול אותך לפני שגורסים לך את הספרים?"

אני חושבת שגם בלי שאפרט קל לדמיין את הזעזוע, את תחושת ההפקעה והרמיסה הגסה הזו שלי ושל היצירה שלי, ושל כל מה שקשור לתרבות ולאמנות. בעקבות המאורע הזה החלטתי להוציא את ספרי הבא – מצילות – באופן עצמאי, ולהשאיר בידיי את כל הזכויות ואת כל ההחלטות הגורליות.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

פרפקציוניזם. כמו"ל עצמאי אתם תיחשדו מראש בחפפנות ובאיכות נמוכה, וחובת ההוכחה שלא כך – היא רק עליכם. דאגו להוציא תחת ידיכם טקסט מושלם. מהוקצע, ערוך למופת. טקסט שהשקעתם בו את כל העבודה שיכולתם, שהקדשתם לו זמן רב ותשומת לב רבה. שש שנים לקח לי לכתוב את מצילות, ואם הייתי מוציאה אותו מוקדם יותר – הוא לא היה ראוי.

אל תחסכו על עריכה ועל עריכה לשונית. מצאו אנשי או נשות מקצוע מהשורה הראשונה ושלמו להן בהתאם. גם בשאר התהליך: העימוד, הגרפיקה וכו' – דאגו למצוא אנשי מקצוע מעולים שיעשו את הכל כמו שצריך. אל תחפפו! ספר טוב יכול להישאר בעולם לשנים רבות ולהשאיר חותם. שאפו לשם ועבדו כמו שצריך בשביל שזה יקרה.

איך את רואה את מצב שוק הספרים בישראל עוד מספר שנים?

לא צריך להתאמץ הרבה כדי לזהות שהכיוון שהתחום הולך אליו עכשיו הוא כלכלת שוק דורסנית, דואופול למעשה שמרבית השליטה בתחום המו"לות, ההפצה והשיווק בידיו. עם ביטול הסעיפים האחרונים של חוק הספרים הוסרו החסמים האחרונים שנותרו, ושתי הרשתות בשיתוף שלוש ההוצאות הגדולות יוכלו לנהוג כאוות נפשן, ולרמוס את ההוצאות הקטנות והעצמאיות, כמו גם הוותיקות והמוערכות שאינן שותפות שלהן, את הסופרות והסופרים, וכמובן את קהל הקוראות/ים שיקבלו מבחר מוגבל מאוד של ספרות מקומית.

אני יכולה רק לקוות שיקרה משהו שיסיט את הזרם המדכדך הזה לכיוון אחר. רגולציה, חקיקה חדשה וחכמה, הזרמת כספים לקרנות ספרותיות כמו אלה שקיימות בתחום הקולנוע, שיתמכו בסופרות/ים ובהוצאות הקטנות והכה חשובות.

יש בישראל קהל קוראים נפלא שנותן אמון ביצירה המקומית ורוצה לתמוך בה, ואין שום סיבה שהתחום הזה לא ישגשג ויפרח, זה רק עניין של החלטה ושל סדרי עדיפויות.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה

בדיוק סיימתי את האחרון ברומנים הנפוליטניים, ונותרתי שקועה במחשבות על הבחירה האמנותית של פרנטה בסגנון לקוני ומרוחק, על הקושי שזה יוצר בהזדהות עם הדמויות ומנגד על האופן שבו זה מייצג את הניכור בעולמן. במקביל אני קוראת הרבה ספרונים שקיבלתי ברחוב מנוצרים מיסיונרים על ישו וגם ספרים על אלים כנעניים – כתחקיר לספר הבא שלי, ומחר אני טסה לחופשה באיטליה ולוקחת איתי את "גם קופים נופלים מעצים" שגם הוא ספר עצמאי, של מעין רוגל, שאהבתי מאוד את ספריה הקודמים.

 

 

לספרה של תמר לזר באתר אינדיבוק: https://goo.gl/ZzKqyt

לאתר של תמר לזר: www.tamarlazare.com

הספר "מצילות" , זוכה פרס רמת-גן  לספרות. צילום: אלכס ליבק

השאלון העצמאי עם יערה רוזנבליט-מגדסי

יערה

 

ספרי קצת על הספר החדש שלך, "אסיה"

אסיה היא בחורה צעירה בת 27, גרה בתל אביב,עובדת כמלצרית בבית קפה וכותבת שירה למגירה. החיים שלה מתנהלים במין שגרה אפורה של דרום העיר, היא משוטטת ברחובות העיר המוכרים עד מיאוס, בין בניינים ומרפסות ובין גברים איתם מקיימת יחסי מין מזדמנים, אפרוריים ובלתי מספקים שגורמים לה יותר מהכל לשנוא את עצמה.
יום אחד היא מגלה שיש לה כוח על ובכוחה לחסום את מרפסותיהם של בחורים שפגעו בה. בתחילה היא לא מבינה את הכוח שלה אך עם הזמן היא מתחילה להתרגל ולנצל. על כל מרפסת שחסמה היא כותבת שיר שחושף אותה ואת פגיעותה. אט אט הכוח הופך להיות הרסני ומכלה כל חלקה טובה והעיר כולה נחסמת ולאסיה אין בה כבר מקום.
היא עוברת לירושלים, גם שם יש רחובות ובנינים, ומרפסות ובחורים אבל היא עצמה כבר לא אותה אסיה.
את הדמות של אסיה אני מכירה מגיל שבע עשרה וכבר אז התחילה להיכתב בראשי אבל רק בגיל עשרים ושמונה היא התחילה להיכתב על הנייר ולקבל חיים אמיתיים ונפרדים משלי. עבדתי עליו יחד עם הסופרת והעורכת שלי מירי רוזובסקי וזו הייתה תקופה מרגשת וכן, גם מעצימה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

טוב, נתחיל מזה שלא היו ממש שיקולים, ההוצאה עצמית נבעה מכורך הנסיבות. במשך שנתיים שלחתי את לחמי, פניתי לכל הוצאות הספרים הגדולות והקטנות וקיבלתי סירובים מרשימים ומעייפים. באמת שכמעט איבדתי כל אמונה בעצמי, ברומן וזה היה מתיש וכואב. א/נשים טובים בדרך ובעיקר מירי ניסו לחזק אותי ולעזור לי לחזור ולהאמין.
ואז אחרי תקופה מבאסת שבא למות, חברה משותפת העבירה את הרומן לרון דהן מאינדיבוק שקרא, פרגן מאוד ונתן לי זריקת עידוד אמיתית. הוא הציג בפניי את האופציה של הוצאה עצמית שנראתה לי בפעם הראשונה אפשרית.

מהרגע שהבנתי שלשם אסיה ואני הולכות הכול היה ברור יותר (לא קל יותר, אבל ברור). נזכרתי בעצמי, אני שכל חיי נמצאת בשוליים, שוליים חברתיים, אומנות שוליים, חשיבה של שוליים, מחאה של שוליים, למה בעצם חיפשתי את המיינסטרים? אז נכון יש חלום שיקראו רבים ורבות ויחבקו אבל יש גם רצון להיות אמתית וכנה עם עצמי ומי שאני וכמי שהמיינסטרים בבית ספר, באקדמיה, באומנות אף פעם לא ממש קיבל – הספרות העצמאית היא בחירה טובה מאוד בשבילה.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

אז קודם כל, לא לוותר. זה מסע לא פשוט שאני אגב בשיאו. ממש לא הסתיים. לא רק הספר עצמאי אלא גם אני אדם עצמאי שצריך לפעול בעולם וללמוד אותו, צעד אחר צעד, יש לא רק הנאה אלא גם בירוקטיה שלא מוכרת לי כמי שהייתה שכירה כל חייה, אבל אסור לוותר. להוציא רומן או כל ספר שכתבת במשך תקופה משמעותית מחייך, תקופה שבה חלמת את הדמויות, עוצבת על ידן, האמנת בהן – זה חלום גדול שאי אפשר לוותר עליו כי העולם לא רואה את חשיבותו. ואי אפשר לוותר עליו כי הוא נראה רחוק ובלתי מושג. אז, לא לוותר.
שנית, להקיף את עצמך בא/נשים שמאמינים בך, שיודעים להעריך את כתיבתך, שקוראים אותך, נותנים לך ביקורת מהימנה ורוצים/ות בהצלחתך. במקום הזה צריך גם להעז, ליצור קשרים עם א/נשים שהצליחו או בדרך להצליח ולהתייעץ כל הדרך. צריך גם להקשיב להם/ן ולעצות שלהם/ן אבל כמובן לברור ולהחליט מה נכון לך.
כחלק מזה אני חייבת להגיד שאינדיבוק זה המקום הכי נכון לסופרים עצמאיים. אז נכון שיש הרבה לבד והרבה בירוקרטיה אבל יש הרבה דברים שבלי אינדיבוק והליווי והעבודה איתם לא היו קורים או שהיו קורים בצורה עקומה.

עוד – לא לחשוש מ 'מה יחשבו', כתבת ספר, רבאק, כדאי שא/נשים יקראו אותו. כדאי שא/נשים יכירו. אז צריך לדבר עליו וצריך ליח"צן את עצמך והרבה. זה לא הזמן להיות הסופרת הביישנית והענווה שאת. זה הזמן לפרוץ את הגבולות המוכרים לך ולהשמיע קול. בכדי להוציא את הרומן פניתי לפלטפורמה שנקראת "מימון המונים" שהבנתי שממש לא מתאימה לכולם/ן וגם אני חששתי. במשך חודש הייתי נוראית, דיברתי רק על זה – בעבודה, ברחוב, בכל מפגש חברתי וגם בפייסבוק, פניתי לאינסוף א/נשים ואני חייבת להגיד שהופתעתי מכמויות האהבה והתגובות החיוביות שקיבלתי. ציפיתי שזו תהייה תקופה לא נוחה, שא/נשים לא יענו, שירגישו שאני מגזימה, אבל א/נשים תמכו ברוחב לב, א/נשים שמעולם לא הכרתי באופן אישי האמינו שזה יכול להיות רומן מעניין, האמינו בי וזה היה מפתיע ומחזק.
עכשיו כשזה נגמר אני צריכה לפנות לשלבי השיווק הבאים ואני מודה שאני מבולבלת אבל הנה עוד טיפ שחשוב בתהליך – להיות מוכנה לכך שאת בתהליך למידה תמידי ושיש כל כך הרבה דברים שלא ידעת על קיומם (מה זה בכלל תעודת משלוח?? מהו חוזה לגיטימי? כמה עולה כל דבר? מה התפקיד של המפיץ ועוד ועוד) והנה הזמן ללמוד.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני באמת לא מומחית גדולה או בכלל בכל הנוגע לשוק הספרים,  אבל ככל שנכנסתי לעניינים בשל ההוצאה העצמית גיליתי עוד ועוד סופרים עצמאיים ועוד ועוד הוצאות קטנות שמחפשות "משהו אחר".  גיליתי והכרתי א/נשים שהעולם הזה בדמם.  אז יכול להיות שכיוון שעכשיו אני ממש שם אני רואה ריבוי גדול (ואולי זו אשליה),  אבל זה מרגיש לי כמו ריבוי שעלול לפוצץ כמה בועות- חממות ובכלל את המיינסטרים.  ממש כמו שסיפרו לנו שהפוסטמודרניזם יעשה למודרניזם. אני מניחה שבסופו של דבר הריבוי הזה יקטין את ההוצאות הגדולות ויכופף את רשתות הספרים.  אני יודעת שאלו מחשבות אופטימיות ויש מי שיגידו שהכל קורס וימשיך לקרוס לתוך עצמו והבועה רק הופכת אטומה יותר.  אני בוחרת לראות ולהגיד אחרת.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה

תמיד חלמתי  שישאלו אותי את השאלה הזאת… אז כרגע, כנראה כמו כולן אני קוראת את הכרך הרביעי של הרומנים הנפוליטנים של אלזה מורנטה – "סיפורה של הילדה האבודה". אני באמת לא רוצה לסיים אבל זה מה שיקרה. אני אסיים ואצטרך להמשיך בחיי.
ועוד כמה שקראתי לאחרונה ועדיין ליד המיטה –
פתח גדול מלמטה – אסתר פלד

שנת השועל – רות עפרוני

סמוך עליי – מריו לבררו

אה ויש גם את מובי דיק ששוכב שם בערימה – עוד לא קראתי ואני מרגישה שאני צריכה.

 

לספרה של יערה רוזנבליט-מגדסי  באתר אינדיבוק: https://goo.gl/oqMw4G

השאלון העצמאי עם דניאל צ'צ'יק

28061710_10156086369808610_3358334487120409058_o

 

ספר קצת על הספר החדש שלך, ״מילים אותנטיות״…

מדובר בספר שיחות , 29 דיאלוגים קצרים בנפשו של אדם צעיר מלא בשאלות קיומיות שאין מי שיענה עליהן, ובכדי לא להתמסר אל התהום העמוקה, הוא מחליט להמציא לעצמו אדם לשוחח עמו והרי זה הוא עצמו אבל כבר כאדם ישיש מלא בחוכמה. אלה תוהים להם בשני קולות על השאלות העמוקות והעדינות לאדם המתמודד.

הם נוגעים בחרדת הסופיות, דמעותייה של אמא, על גילוי הקמט הראשון, על בדידותם של עזובי הנפש ברחובות, על בחירה חופשית והתמסרות לעדר, על משמעות החיים והיעדרה, על אהבה ועוד..

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

תחילה באמת תהיתי בין הוצאות האור והשוויתי מחירים בכדי ללמוד את השוק אך מהר מאוד הבנתי בשיחת עומק כי לאחר שהספר מגיע לחנות דרך ההפצה – כמעט 80% ממנו הולך להרבה מאוד ידיים וזה הכעיס אותי מאוד. הרגשתי שיש כאן אין סוף גזל..

הבנתי שזה לא נכון לי בשלב זה, ועדיף שאעשה הכל בעצמי וכך זה היה. חיפשתי ומצאתי אנשי מקצוע איכותיים לכל אורך ההפקה של הספר ועבדתי איתם באופן קרוב ואחראי.

כמו כן, הכרתי את עצמי ואת יכולות השיווק שלי. ידעתי שעדיף לי למכור פחות ספרים אבל ליצור רווח הוגן. וכמובן, להכיר את האנשים שקראו אותי, כמו ליצור קהילה של אנשים לאט לאט.

למדתי גם שפייסבוק זו חנות חינמית ללא גבולות ואפשר להגיע לאלפי קוראים פוטנציאליים באם יש לך את הסבלנות והגישה הנכונה לאנשים.

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

בעיני חשוב מאוד להשקיע בכל תהליך הפקת הספר ולמצוא את האנשים הנכונים לעבוד איתם ולא להתפשר על איכות, לעשות השוואת מחירים ולקבל המלצות זהב מאנשים שכבר עבדו איתם. כמו כן אתם מוכרחים להכיר ביכולות ובמגבלות שלכם: האם אתם יודעים לשווק את הספר עצמאית? האם אתם יודעים לנהל את הזמן? האם אתם יודעים לקדם את עצמכם באינטרנט? האם אתם יודעים לדרוש את מה שמגיע לכם? (אפרופו שאלות קיומיות..)

אם אין לכם את היכולת לנהל את האהבה, את היצירה שלכם – ייתכן ואתם זקוקים שמישהו אחר יעשה זאת בעבורכם וזה בסדר. אבל אם אתם מסוגלים, זה יחסוך לכם 10-15 אלף שקלים בקלות.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרות בארץ ?

אני מקווה שיהיה איזה מהפך גדול. אומרים שאמאזון ישנה פה את חוקי המשחק לחלוטין, ורשתות ענק כמו סטימצקי וצומת ספרים ייעלמו מהמפה היות והם לא מתקדמים בעליל.

העולם הולך לכיוון דיגיטלי במובן הירוק ובמובן של חסכון האחסון. אני עדיין מכור לתחושת הדף – אבל אלה כוחות חזקים מאוד. אנשים יפסיקו ללכת לחנויות ויוכלו לצרוך תרבות ואיכות גם בלי לממן מנהלי רשתות גדולים בזמן שהסופרים מגרדים את השקלים. בעולם הגדול המחירים של הספרים די הוגנים והתפוצה מאוד רחבה. השוק שלנו מאתגר מאוד, היות וקוראי העברית הם אחוז כמעט אפסי בעולם הגדול לעומת קוראי אנגלית וכו ועדיין – התחושה שלי היא שעולם הספרים דומה לעם ישראל שהיה משלם 500 שקלים חשבון פלאפון ואז גילה שאפשר לשלם גם רק 50 שקלים. יבואו ימים טובים.

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה

בזכות לימודי הפסיכותרפיה, אני נחשף לספרים פסיכולוגיים ופילוסופיים במידה, אבל אני לא מוכן לוותר על אהבותיי האחרות ולכן אני משלב וקורא בה בעת כמה יחדיו..

יצחק בשביס זינגר – שפינוזה מרחוב השוק

דר׳ ווין דייר – אתה, המושך בחוטים

ארווין יאלום – פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית

 

לספרו של דניאל צ'ציק באתר אינדיבוק: https://goo.gl/N5tPCd

שתי חברות- השינוי אחוז תזזית

"שתי חברות",  מאת מרטין רכטמן, הוצאת תשע נשמות (סדרת פטיט), תרגום: סוניה ברשילון

ראשית, הגודל לא קובע. הספר הפצפון הזה הוא הראשון בסדרת פטיט מבית הוצאת "תשע נשמות" ולמרות הדקיקות, מכיל בתוכו דמויות רבות ורצף התרחשויות שלא היו מביישים רומן שמן.

הסיפור מתחיל בעניין של מה בכך. אסול, ילדת כפר,  מחליטה לבקר את חברתה פלורנסיה  בעיר הגדולה לאחר שנים של נתק.  אסול, אשר התגוררה גם היא בכרך כל ילדותה, רואה את הסביבה אחרת  ממה שזכרה וגם את חברתה.  למרות המוזרות שבאה עם המפגש המחודש בין השתיים, אסול בוחרת להישאר בעיר עוד זמן מה וישנה בחדרה של פלורנסיה , עד שזו מתחילה להרגיש חנוקה מנוכחות חברתה ועוברת לישון בחדר אחר. השתיים מתחילות לנהל חיים כמעט מקבילים עד שנדמה שכל המפגש הזה לא היה אמור להתקיים כלל. בנוסף, אמה של פלורנסיה, מורה לפסנתר במקצועה, חווה סוג של משבר ומוכרת את הפסנתר. פלורנסיה וחברה דייגו, נאלצים למצוא פרנסה ומקימים יחד קיוסק על גלגלים. ההתרחשויות שעתידות לבוא אחרי כן הן כתאונת שרשרת על כביש מהיר. החברות ימצאו את עצמן נאלצות להתמודד עם אירועים הזויים ואף מחרידים והאלימות תהיה מנת חלקן לכל אורך הדרך. מי שיחפש פה חסד קטן , רגע קצר כדי להחזיר נשימה, לא ימצא.

כל דמות בסיפור הזה בלי יוצא מן הכלל עוברת שינוי , חלקן עוברות גלגול נשמות של ממש. המנוול, מתיאס שמלווה את החברות לאורך הסיפור, יעבור מטמורפוזה  מספר פעמים עד שחלק מהדמויות  ימצאו את עצמן תוהות על זהותו ועל המעשים האיומים המשויכים אליו.

יש המון שאלות מעיקות שהספר הקטן הזה רוצה לשאול. האם מי שהיינו לפני עשר שנים זה מי שאנחנו כיום? האם גלגול נשמות יכול להתרחש גם במהלך חיינו? כיצד רואה אותנו מהצד מישהו שהיכרנו ופתאום עד לשינוי? האם הוא צריך להשתנות בעצמו כדי להבחין בכך? מה יוצר שינוי?  בספר הזה נדמה שהכול. לא, לא תמיד בא השינוי מבפנים. די בבחירות קטנות כדי לחולל בנו תמורה. די ברצף האירועים שיכול לבוא בעקבות בחירות אלה.
כמה במפרים ותזוזה , כמה אמת מתגלה בתוך הערפל והסהרוריות.

שתי.jpg