את דף הפייסבוק "בקיצור, אמנות", יסדה שחר פרבר, מאסטרנטית לתולדות האמנות, שהחליטה לשתף אחרים בידע שלה בהיסטוריה של אמנות בארץ ובעולם. למרות הנושא ה"כבד", מדובר בדף קליל, המתכתב בצורה נבונה עם הפלטפורמה הפייסוקית, ע"י פוסטים קצרים (אך לא קצרים מדי), בשילוב תמונות.

הכתיבה בדף היא בגובה העיניים, ומוגשת לקוראים בצורה מרתקת, תוך התחשבות מלאה בכך שלא לכל אחד יש חיבור מיידי לנושא, ולשם הרציני והמכביד שיצא לכמה ספרים או תכניות המדברות על תולדות האמנות. הדף אינו מתעלם מאמנים פחות מוכרים שהיו מפוזרים לאורך ההיסטוריה ומעניק בכך ערך מוסף למי שרוצה להכיר עולמות חדשים.

כל פוסט שנכתב ב"בקיצור, אמנות", מציג גם את רוח התקופה בה חי האמן וכיצד היא מתקשרת ליצירתו, תוך מתן פרטים ביוגרפים.  שווה מאוד להציץ.

ספרי לנו קצת על הספרים שלך

כתבתי שני ספרי מתח, "תעתוע אפל" ו"ראי כוזב", ששוזרים בתוכם תעלומות מסקרנות, סיפורי אהבה בין הדמויות וטוויסטים מפתיעים. הספרים שלי עוסקים בנשים חזקות, כמו הגיבורה הראשית שמלווה את הקוראים עוד מהספר הראשון, הבלשית שרון דיוויס ממשטרת ניו-יורק. דמות שאני מאוד אוהבת ומעריכה בזכות החוסן הנפשי והנחישות שלה – ולכן בחרתי להמשיך איתה גם לספר השני. כל ספר עומד בפני עצמו, עם התחלה וסיום מפתיע משלו.

בספר הראשון, תעתוע אפל, הבלשית שרון מנסה לתפוס רוצחת סדרתית שמשחיתה את פניהן של היפהפיות ששימשו קורבנותיה לפני מותן, וחושפת במהלך המרדף סיפור קבור של אהבה ונקמה זו לצד זו. הספר הזה תורגם לאנגלית והפך לרב מכר באמזון.

בספר השני, ראי כוזב, שראה אור ממש לאחרונה, שרון חוקרת את מותה המסתורי של נערת ליווי מפורסמת, חביבת האליטה הניו-יורקית – כשלפתע נכנסת לחייה נערה בת שש-עשרה, שאיבדה את משפחתה ואת זהותה. אותה צעירה מגלה שהיא למעשה חלק מהתכנית להקמת עדים ונוסעת לניו-יורק לחפש תשובות. כחובבת ספרי מתח עוד מגיל צעיר חשוב לי שהעלילה תהיה מפותלת ומעוררת עניין, ולא פחות חשוב, שכל הקצוות הפרומים יסגרו בצורה המוצלחת והמתוחכמת ביותר – וזה מה שהנחה אותי בכתיבת הספרים שלי. אני רק יכולה לקוות שהקוראים שלי חושבים אותו הדבר.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

ספרי הראשון יצא בהוצאת רימונים וכסופרת צעירה באותה תקופה – רק בת עשרים ושתיים – אני יכולה להגיד שלמדתי רבות על תהליך הפקת ספר: החשיבות בעריכה איכותית שאינה מתפשרת, הגהות לשוניות, עימוד הספר, עיצוב הכריכה, כתיבת התקציר – למדתי מאנשי מקצוע מצוינים ומדהימים. בעצם, זה היה סוג של "בית-ספר" להוצאת ספרים לאור. לקראת צאת הספר השני, בגיל 26, מאוד התלבטתי מה לעשות: האם להוציא את הספר בעצמי או דרך הוצאה לאור. גילוי נאות, הייתי במשא ומתן עם שתי הוצאות מוכרות שהיו מעוניינות בספר. במקביל התייעצתי עם חברותיי הסופרות שכבר הוציאו ספר בעצמן. לבסוף, לאחר לבטים רבים, הבנתי שאם ברצוני לשמור את הזכויות המלאות לספר, בעברית ובאנגלית (היכן שהפוטנציאל הרווחי הרבה יותר גדול), יהיה עלי להוציא אותו בעצמי. בדיעבד, אין לי ספק שזו היתה הבחירה הנכונה, שגם מאפשרת לי להתפרנס מהמקצוע שלי – מה שלא היה קורה אם הייתי מעבירה את הזכויות על הספר להוצאה.

למזלי, שמרתי על קשרים טובים עם העורכים ואנשי המקצוע עמם עבדתי על הפקת הספר הראשון כך שמבחינת הליך העבודה הרגשתי שאיכותו של הספר נשמרת, ואם כבר להפך – מפני שהאחריות הוטלה על כתפיי, השקעתי בו את הנשמה כדי להוכיח לעצמי (וכן, גם לקהל הקוראים הישראלי) שאפשר להוציא ספרים נהדרים ומוקפדים גם בהוצאה עצמית.

כיצד את מקדמת את הספר ומביאה אותו לתודעה?

אני מודה שבתור סטודנטית לתואר שני שעובדת במספר עבודות במקביל – ביניהן גם עריכה עיתונאית ועבודה במערכת החינוך – לא נותר לי שפע של זמן לקידום. יש לי עמוד פייסבוק בעברית (דנה מויסון – ספרי מתח) ובאנגלית (Dana V. Moison) ואני משתדלת להיות פעילה ככל האפשר, וקשובה לקוראות שכותבות לי, שואלות אותי כל מיני דברים או סתם רוצות להגיד מילה טובה ולפרגן. כמובן שאני גם אוהבת לפנק את הקוראים בהגרלות ובמבצעים – והמדיה החברתית היא כלי מדהים להפצת הבשורה. למזלי הרב, נראה שהקוראים מאוד אהבו את תעתוע אפל והוא הפך לדי מוכר ברשת. השמועות איכשהו עברו מפה לאוזן וקהל המעריצים של הספר גדל, כך שלקראת צאת הספר השני הרגשתי הרבה יותר מבוססת בפן הזה, בידיעה שכבר יש קהל קוראים שמחכה לקרוא את הספר – וזו תחושה מדהימה שאני מקווה שתמשיך ללוות אותי גם לספרים הבאים.

 כיצד את רואה את שוק הספרים בעוד כמה שנים? האם הוא ילך יותר בכיוון של ספרות עצמאית?

אני חושבת שפריחת הספרות העצמאית בישראל היא התפתחות מאוד טבעית. בארה"ב כבר מדובר בפלח שוק שמגלגל מיליונים, בעיקר בזכות אתרים כמו אמזון שהחליטו לתת במה שוויונית גם לסופרים העצמאיים. בארץ אפשר לראות את זה למשל באתר אינדיבוק, שתפס תאוצה מדהימה בשנים האחרונות והפך לשחקן משמעותי בשוק הספרים – דווקא בזכות שיתוף הפעולה עם הסופרים העצמאיים. הספרות העצמאית הפכה לפלח שוק משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו. אפשר לקחת דוגמא מסופרים מוכרים מאוד בארץ – כמו רם אורן – שגם הם לקחו את ההחלטה להוציא את ספריהם בעצמם. זו הדרך היחידה שמאפשרת לסופרים להיות מתוגמלים על עבודתם כראוי ולהתפרנס מהמקצוע בכבוד.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלו?

ב-90% מהמקרים התשובה שלי תמיד תהיה קשורה לספר מתח כלשהו, אבל דווקא עכשיו תפסתם אותי עם ספרו של דן אריאלי – "לא רציונלי ולא במקרה" – שעוסק בטעויות והטיות בקבלת החלטות בחיי היומיום שלנו. אריאלי מסביר את הטעויות האלה על סמך הטענה שאנו כבני אדם לא באמת מתנהגים בצורה רציונלית כפי שנהוג לחשוב. הספר כתוב בצורה קולחת ושנונה, עם תובנות מאירות עיניים, שאני חושבת שכל אחד יסתקרן לגלות על עצמו. לדעתי הוא רלוונטי במיוחד גם לעולם היזמות – ובמובן מסוים, הסופרים העצמאיים הם בהחלט היזמים החדשים בעולם הספרות.

לספריה של דנה מויסון באתר אינדיבוק: http://goo.gl/lJvg4C

 קרדיט תמונה:  Dorothée Billard/ Monobloque

בקרוב יראה אור ספרו של הסופר הארגנטינאי אדוארדו ברטי בהוצאת "תשע נשמות". שמו של הספר: "החיים הבלתי אפשריים". מדובר בסיפורים קצרצרים, אוסף של בדיונות, הפונה ישירות למוקד העניין והסקרנות של קוראי הספרות. היה לי את העונג לקרוא את הספר טרם צאתו לאור ולשאול את ברטי מספר שאלות על הסיפורים שלו, על פורמט הקצרצרים בכלל, על דברים שהולכים לאיבוד בתרגום ועוד…

הייתי רוצה להתחיל מנושא הסיפורים הקצרצרים. אתה כתבת כבר רומנים. מה יש בפורמט הזה שמדבר אליך? מה הוא מאפשר שרומנים לא מאפשרים?

לעומת הרומן, המרקם של הבדיון הקצרצר נבנה פחות עם מה שמספרים ויותר עם מה שמשתיקים, מתמצתים, או מסתירים. זה פורמט שלוקח לקיצוניות את תאוריית ה"אייסברג" המפורסמת של המינגווי. בעזרת הדימוי של הקרחון, טען המינגווי שהסיפור הקצר מראה לנו רק את הקצה המזדקר מעל פני המים, אבל הקצה הזה אמור לגרום לנו לראות או לדמיין או להרגיש את הקרחון הענק והמטריד שמתחת לפני השטח, שבסיפור טוב הוא כל מה שלא נאמר. אבל בבדיון הקצר, הפרקטיקה הזאת מובאת לקיצוניות, היא מחייבת כתיבה מהודקת יותר ואסוציאציות והשמטות נועזות יותר…

מה שמוביל לשאלה הבאה. יש בספר אפילו סיפורים באורך של שורה. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את זה היה : הנה סטטוס גאוני לפייסבוק. עד כמה אתה מושפע מהמדיה הדיגיטלית ומהלך הרוח חסר הסבלנות שלה?

הפרדוקס הגדול של הבדיון הקצרצר הוא שמצד אחד מחשיבים אותו לז'אנר החדש ביותר (ורבים אף מייחסים את הצלחתו לאינטרנט ולטוויטר), ומצד שני, שורשיו ומקורותיו עתיקים מאוד, משום שרבות מהצורות המבשרות עליו משתייכות למסורות אוראליות או לספרות שנובעת ממעשיות, משלים, בדיחות, אגדות ואנקדוטות. לפני שנים רבות פרסמתי בספרד אנתולוגיה שנקראת "הסיפורים הקצרים בעולם, מאיזופוס ועד קפקא", שבה ניסיתי להתחקות אחר האבות המייסדים של הז'אנר שהיום מכונה הבדיון הקצרצר. חלק מהאבות המייסדים וגם סופרים אחרים מתקופות מאוחרות יותר (חוליו טורי, רמון גומס דה לה סרנה, אוגוסטו מונטרוסו, מרקו דנבי, חואן חוסה אראולה, וירחיליו פיניירה, תומס ברנהרד, ג'ורג'ו מנגנלי, ז'ק שטרנברג, וכולי) השפיעו השפעה מכרעת על הסיפורים הקצרצרים שלי, שהתחלתי לכתוב באמצע שנות השמונים, כשהפורמטים הדיגיטליים עוד לא היו קיימים… אני אוהב לחשוב שהבדיון הקצרצר, מבחינה אסתטית, הקדים כל מיני תופעות שעם הופעתו של האינטרנט נהיו שגרתיות.

 אתה עוסק הרבה בחלומות.  למשל בסיפור "החלומות של אחי" המספר מדבר על אחיו שנאלץ לחלום כל לילה על היום שעבר עליו, כך שיוצא שהוא בעצם חי את אותו יום פעמיים ויודע בדיוק על מה הוא הולך לחלום. כשקראתי את זה  נתקפתי  בחרדה שזה יקרה לי.  יש אצלך לא פעם פן של אימה. אבל אימה מסוג מאוד מסוים.  איך היית מגדיר את זה? 

קשה לי לענות על סוג כזה של שאלות משום שאני נוהג להימנע מהגדרה עצמית. אני כותב את הספרים שלי ומניח לקוראים להגדיר או לא להגדיר את הכתיבה שלי. זה לא אומר שאין לי שום מודעות למה שאני עושה או מנסה לעשות בספרים שלי. במקרה של "החיים הבלתי אפשריים", למשל, אני חושב שרבים מהסיפורים מטילים ספק, עם יותר או פחות חוש הומור, עם יותר או פחות דמיון, ב"אפשרי"; זאת אומרת, במה שאנשים נוהגים לכנות "חיים נורמליים". אני אוהב לשחק במוסכמות החברתיות והצורניות. ברגעים הכי טובים שלה הספרות מזכירה לנו שדברים היו יכולים להיות אחרת, שמה שמצטייר כ"טבעי" באופן חסר תקנה במקרים רבים אינו אלא מוסכמה תרבותית או אשליה קולקטיבית של נורמליות.

למרות שלא מדובר במשלים, יש הרבה פעמים תחושה שיש לקח ללמוד. למשל בסיפורים כמו "פרפר אנושי" ו"המכוער". אתה מסכים עם זה?

הייתי מדבר דווקא על אנטי-לקח… אני לא כותב סיפורים שבאים להדגים ולחנך או שאפשר להסיק מהם מסקנות אוניברסליות. אבל מובן לי שהקורא יכול להרגיש איזשהו אפקט שהוא אנלוגי למוסר השכל, וזה נובע מסיבה אחת עיקרית: סיפורים קצרצרים נוטים להיגמר לא במשפט שמספר לנו משהו שקרה לדמות, אלא במשפט שמספר לנו משהו שעלה בדעתו של המספר. זו תכונה שחוזרת על עצמה בסיפורים קצרצרים; סוף שאינו מציית להגיון עלילתי, אלא להגיון הגותי. לכן קשה לקטלג את הבדיון הקצר, הוא משלב אלמנטים סיפוריים ואלמנטים של פרוזה לירית או של אפוריזמים…

בוא נדבר קצת על תרגום. אתה קורא את הספרים שלך שתורגמו לאנגלית ולצרפתית? האם הבחנת שדברים לעתים "הולכים לאיבוד" בשפה שהיא איננה שפת המקור?

חייבים לקבל שיש דברים שתמיד ילכו לאיבוד בתרגום. חייבים לקבל זאת בתור עמדת הפתיחה שאי אפשר לשנות. תרגום טוב הוא כזה שהולכים בו לאיבוד דברים מעטים. ומתרגם טוב הוא מי שניחן בכישרון נדיר (ובמקרים רבים, אינטואיטיבי) "להציל" דברים שאחרת היו הולכים לאיבוד. בכל מקרה, נוכל בוודאי להסכים שיש שפות קרובות יותר זו לזו: בתרגום מאיטלקית לספרדית, למשל, המוזיקה של הטקסט המקורי נשמרת טוב יותר מאשר בתרגום מסינית לספרדית. התרגומים של ספרי לצרפתית הם מקרה מיוחד כי אני חי בצרפת מזה שנים רבות, קורא ומדבר צרפתית שעות ביום (כמעט ברמה של שפת האם שלי) ואפילו כתבתי טקסטים ספרותיים בשפה הזאת. המתרגם שלי לצרפתית (ז'ן-מארי סנט-לו) מודע לכל זה ולכן הוא נותן לי לקרוא את תרגומיו לפני שהוא מוסר אותן להוצאה. לעתים קרובות, אני מרשה לעצמי להעיר הערות ולהביע דעה לגבי בחירות מסוימות; אבל בשום פנים ואופן לא הייתי אומר לו מה לעשות: זה לא התפקיד שלי, משום שהוא מתרגם מהשורה הראשונה והוא זה שחותם על התרגום ומחליט את ההחלטות הסופיות.

מאילו סופרים אתה מושפע?

המון… יותר מדי… עולים בדעתי אחדים שאזכיר כאן כדי לא להותיר את השאלה ללא תשובה: מבין העתיקים אני אוהב את סטרן ואת המורליסטים הצרפתים, מבין הקלאסיים את פלובר ואת הנרי ג'יימס. את מרסל אמה, ברונו שולץ ודינו בוצאטי, שלא תמיד נמצאים ברשימת גדולי הסיפור הקצר… וכמובן את איטלו קלווינו, את רמון קנו, את ז'ורז' פרק ואת כל חברי "אוליפו"…

שירה כלפון, ציירת מרתקת, סיימה לאחרונה להציג את תערוכת היחיד שלה "בת 45", בגלריית "הציפור הכחולה" בפתח תקווה. התערוכה עסקה בנושאים שונים כגון זוגיות, משפחה נשיות והתבגרות. היא מציירת בסגנון ראליסטי חופשי, ומשתמשת בטכניקה מעורבת הכוללת בין השאר אקוורל, דיו, צבעי שמן ועוד.

למרות שהתערוכה כבר לא מוצגת בגלריה, שווה מאוד להיכנס לפרופיל הפייסבוק הפומבי של שירה, שם היא מנהלת מעיין תערוכה ווירטואלית שאינה מפסיקה להתעדכן. היא מעלה יצירות באופן קבוע, לעתים בלווי קטע טקסט המתאר את הסיפור העומד מאחורי היצירה באופן ישיר ונקי.

בראיון  שערכתי עם שירה לאתר של נילי דגן, מצאתי לנכון לשאול אותה על החשיבות שיש לדעתה לטקסטים המלווים את יצירותיה בפייסבוק:

עד לפני חודשיים כמעט לא כתבתי. לציוריי נחשפו מספר מצומצם של חברים בפייסבוק, בעיקר מכרים, קרובים וקרובי משפחה. הטקסטים שפרסמתי התייחסו בעיקר לנתונים הטכניים של התכנים הוויזואליים שהעליתי – גודל, טכניקה.
חברתי הטובה זה שנים ארוכות, העיתונאית תמר דרסלר, יזמה איתי מספר פגישות הכוונה לקידום התערוכה ולמעשה הנחתה אותי להתחיל לכתוב. אמרתי לתמר שאני לא יודעת לכתוב. תמר אמרה לי, "את יודעת, יש לך מה לומר ויהיה מי שיקשיב לך – תתחילי להציע חברות לאנשים שמעניינים אותך, תעלי יותר פוסטים ואז יתחילו להתעניין גם בך". עניתי לה שאני מפחדת לנדנד.
להפתעתי היא צדקה.
הפוסטים שאני מעלה בפייסבוק עוסקים בעיקרם בתהליכים שהובילו להיותי אמן יוצר. הם לא מוצגים בתערוכה. אני משתדלת להיות ברוב שעות פתיחת הגלריה ולהסביר למבקרים, לפחות באופן חלקי, את מה שכתבתי.
בתערוכה עצמה קיימת תנועה דלילה של אנשים. הרחוב הומה ואף אחד לא נכנס. נראה לי שמרבית תושבי העיר לא יודעים שיש גלריה לאמני פתח תקווה. הפיצרייה לידנו אטרקטיבית הרבה יותר.
הפוסטים מהווים למעשה שיח גלריה, והתערוכה מתקיימת ברובה בפייסבוק.

ספר קצת על הספרים שלך…

עד עתה הוצאתי שלושה ספרים. הספר הראשון נקרא: "מצופים". זהו ספר סיפורים קצרצרים. כתבתי אותו בתחילת שנות העשרים שלי והוא עוסק בעיקר בפרטים הקטנים, במקרים האבסורדיים במערכות יחסים שבינו לבינה.
הספר השני נקרא"רסיסים של אור שבור", ואף הוא מתמקד במערכת יחסים זוגית בתוך בית. בין השורות של מערכת היחסים הזו משולבות מחשבות פילוסופיות על החיים, על בני אדם וכולי. הספר מחולק לכמה דמויות כאשר כל חלק מנסה להציג את נקודת המבט של אותה דמות. הספר השלישי נקרא "טקנומליה"על  זוג צעירים ישראלים מגיע לביקור קצר בבירת גרמניה. לכאורה סיפור שגרתי, אבל יש בעיה אחת – הבחור-  איבד את קולו, והוא מתקשר עם חברתו ויתר הסובבים אותו באמצעות פתקים. בימי הביקור הספורים, השניים מתנהלים בין בית-המלון למסעדה, לבר כזה או אחר, וכמובן לאתרי החובה של ברלין.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

-נושא העצמאות ביחס לשני ספרי שיצאו לאור עד היום, החל קודם כל מבחינה טכנית: הסתיים החוזה עם ההוצאה לאור וזכויות הספר המלאות עברו לידי, כמו גם שארית העותקים משתי המהדורות של הספרים. הבטתי בספרים השוכבים בבית והבנתי: צריך לעשות משהו. בדיוק בנקודה שבה זה התרחש, התוודעתי גם לכל נושא הספרות הדיגיטלית ואל החבר'ה הנהדרים באינדיבוק. באופן כללי, זה לא משנה אם אתה מוציא בהוצאה גדולה או קטנה, עצמאית או לא- אני מאמין שאף אחד לא יעשה עבורך את עבודת הפרסום. למגע האישי, לכיתות הרגליים אין תחליף. לכן הדרך העצמאית נראתה כשלב הטבעי בהקשר של שני הספרים הללו, כי אחרת הם ייעלמו מן התודעה ואני, הרי, עוד לא אמרתי את המילה האחרונה! לכן בחרתי ראשית לפרסם את "רסיסים של אור שבור" בגרסה דיגיטלית. זו הייתה הפעולה הראשונה שעשיתי כעצמאי בשטח. ההמרה לספר דיגיטלי שנדמה היה שאמורה להיות פעולה פשוטה תחילה, התגלתה כפעולה מסובכת למדי בהקשר הזה. זאת משום השילוב של האלמנטים החזותיים בכתיבה שלי. על אף החששות שאולי ספר כזה אינו יכול להעביר את התחושה הרצויה במדיה דיגיטלית – הלכנו על זה, ואני חייב לומר שאני מאוד מבסוט מהתוצאה. אני חושב שכך גם כל מי שהיה מעורב בעשייה. לאחר מכן הדבר הטבעי הנוסף היה להפיץ את הספרים באינדיבוק גם מבחינה פיזית ומתוקף כך גם לקדם אותם.

כיצד אתה מקדם את הספרים שלך ומביא אותם לתודעה?

-האמת שאני עדיין מרגיש "צעיר" בתחום הזה, וכל יום אני לומד משהו חדש. תמיד יש מה לעשות ומה ללמוד, כי אנחנו חיים בתקופה מאוד דינמית. מה שקורה היום לא יקרה מחר ומה שעוד לא קרה כאן- התרחש בעולם מקביל. אני בעיקר מנסה לקדם דרך הרשתות החברתיות, בעיקר פייסבוק ואינסטגרם. לפני כשנה פתחתי חשבון אינסטגרם נפרד שאני קורא לו "מילהגרם" (milagram123) ושם, לרוב, אני משלב בין קטעים של סיפורים שלי, רפרנסים ליצירות אחרות, משחקי מלים וכולי, לבין תמונות. מטרת השילוב הזה היא להביע מצב יומיומי מסוים או הלך רוח שמאפיין אותו ; הרעיון הוא ליצור פלטפורמה חדשה של משהו שקורה בזמן אמת ושקורה כל יום, או כמעט כל יום. בנוסף לכך, אני שם ספרים שלי בבתי קפה, בפאבים ולמעשה בכל מקום שאני מוצא לנכון שאולי זה יעניין מישהו. מפעם לפעם אני גם כמובן משתתף באירועים ספרותיים שגם זו פלטפורמה לקידום. אגב, אם מישהו קורא את זה עכשיו וחושב על רעיונות נוספים, אז… איך אומרים? "פנה אליי בפרטי".

איזה טיפים תיתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

להוצאה עצמית יש כמובן יתרונות רבים: הרווח הכספי הוא כולו שלך, אתה חי ונושם כל רגע בתהליך הזה ושולט (או אמור לשלוט) בכל נים ועורק של גוף היצירה. מה שאתה רוצה שיקרה בדרך- קורה. גם אם קשה לבצע אותו או שזה לוקח זמן. אין תחושה מספקת מזו. יחד עם זאת חשוב לומר ולהדגיש שזו עבודה קשה שמצריכה המון השקעה, פתיחות, סבלנות אין- קץ. בתוך כך, אני חושב שדווקא במקום בו השליטה המרבית היא שלך- חשובה הסינרגיה עם אנשים אחרים, בין שהם אנשי מקצוע ובין שהם חברים שאתה סומך על הדעה שלהם. כמו שאמרתי קודם, אני בעצמי עדיין לומד את התהליך הזה ומי יודע מה יוליד יום.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים הישראלי? כיצד הוצאות קטנות ישתלבו בו?

אמרתי זאת בעבר ואומר זאת שוב: כלפי חוץ נראה כאילו שוק הספרים נמצא בשנה האחרונה באיזה מיתון, קריסה או שלל ביטויים אחרים. כל זאת נכון, אבל חשוב לומר שהקריסה הזו, היא כלכלית- מבנית. בואו נודה באמת- מבחינת מכירת ספרים בחנויות הספרים, רוב הסופרים בארץ אף פעם לא הרוויחו יותר מדי. כלומר, יש כמה כאלה, אבל הם בודדים. לכן גם אגב, לא חשוב באיזו הוצאה אתה מוציא העבודה הקשה, היצירתיות, צריכות לבוא ממך, אישית. בכל מקרה, מעבר לכך אי אפשר שלא לשים לב לפוריות הספרותית שרוחשת כאן בשנים האחרונות על אף המעטפת החיצונית הזו, על אף הקשיים. יש כאן המון סופרים שלא מוותרים ומוציאים ספרים בדרכם שלם, עושים דברים, מקיימים את משנתם. כלומר, בתוך המסגרת הקורסת ומתחת לעור שלה, פועם גוף חי מאי פעם. הגוף הזה יוצר ספרות נועזת, חתרנית או פשוט ספרות טובה. זו דעתי כמובן, אבל אני חושב שרבים יסכימו אתי. חיצונית- קשה לי באמת לדעת מה יקרה. מומחים גדולים ממני עוד לא חזו באחרית הימים. לדעתי חוק הספרים, למשל, לא יהווה נדבך משמעותי עבור הסופרים כל עוד לא יוסיפו אליו את סעיף הגבלה על כמות האחוזים שחנות יכולה לדרוש מההוצאה. כרגע ישנם כמה גופים נפלאים כמו אינדיבוק ובוקסילה ואפילו הוצאות לאור דוגמת זיקית ואסיה שעושים עבודת קודש. הם נלחמים על עקרונות; נאבקים ומייצרים תוכן נפלא.
עוד לגבי ההוצאות הקטנות- אני לא בטוח שהן צריכות "לשחק את המשחק המרכזי" בכל מחיר על מנת להיות חלק מעולם הספרים. לעתים דווקא הפן זה, השונה, האחר (שבפועל הוא לאו דווקא אחר, הרי הוא חלק מאתנו, סביבנו כל הזמן הזה) הוא- הוא המייחד את ההוצאות הללו. צריך פשוט שיהיה מקום לכולם. צריך שיהיה איזה איזון. מה גם שמאוד נוח לבוא ולומר "השוק", "המצב", "החיצוני" לנו לא בסדר. אין על כך וויכוח- ישנם המון פגמים בעולם הספרות בארץ ויש עוד מה לשפר, אבל גם לנו כקוראים, יש איזה תפקיד בדבר הזה שנקרא 'שוק הספרים'; גם לנו יש חלק ביצירת העתיד שלו. לכן אני תמיד ממליץ לחקור, לנסות לגלות כמה שיותר, לחפש לאו דווקא את מה שנמצא בשלטי חוצות מואר באורות ניאון, אלא את המנגנון הפועל מאחוריו.

ולסיום: מה אתה קורא בימים אלו?

אני קורא את "מלך, בלש" של בן פול. כלומר של פול אוסטר. כלומר, פרד אסטר. כלומר אסתר המלכה. מי שזה או זו לא יהיו (בן פול הוא שם בדוי), רק התחלתי אותו אבל הוא תובעני ומסקרן בה בעת. זה ספר שמטלטל אותך כבר מהשורה הראשונה. רגע אחד בא לך לזרוק אותו ולהמשיך הלאה, כי אתה לא מבין מה בעצם קורה שם, ורגע אחר כך- אתה מוצא את עצמך חלק מהנרטיב השבור הזה, מבין משהו שאולי אתה רק חושב שאתה מבין. יש ספרים שאתה יודע שהולכים להשפיע עליך תוך כדי המעבר של העיניים בין השורות; אתה לא יודע מה זה בדיוק, או על איזו מילה להצביע כדי לומר שהנה, התאהבת- אבל אתה פשוט יודע שיש שם משהו בועט. אחרי שתעבור אותו- לא תביט על העולם אותו דבר. יש לי תחושה שכשאסיים את הספר הזה- ארגיש בדיוק כך. אחר כך אני מתכנן לקרוא את החדש של בולניו- "2666" וגם את "לתפוס את הדג הגדול" של דייוויד לינץ'. הנה עוד איש שלא תמיד אתה בטוח שאתה מבין אותו עד הסוף, אבל איכשהו בפיתול המוזר של המוח- מודה בינך לבין עצמך שהוא פשוט גאון.

לספריו של נועם נגרי באתר אינדיבוק>http://goo.gl/pUzSSG

"מאוהב" מאת אלפרד הייז , הוצאת תשע נשמות, תרגום: דפנה רוזנבליט

באמצע הנובלה "ארוחת בוקר בטיפני'ס", אומרת הולי גולייטלי : "אני לא רוצה שום רכוש עד שיהיה ברור לי שמצאתי את המקום שבו אני והדברים נהיה שייכים זה לזה. ואני לא ממש בטוחה עדיין איפה בדיוק המקום הזה, אבל אני בטוחה איזו הרגשה יש שם."

הולי גולייטלי של טרומן קפוטה היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב". היא מייצגת את סוג האישה שגיבורו של אלפרד הייז מאמין שקיימת בכל אחת: פזיזה, מניפולטיבית וחסרת רחמים.

 כך זה מתחיל: גבר פוגש אישה זרה בבר של מלון וללא הקדמות מיותרות, מספר לה את סיפורו. סיפור פשוט ביותר על אהבה ואכזבה. עדות בגוף ראשון, גוף בודד להחריד. 

מעניין לראות כיצד במהלך הסיפור גוזל המספר את קולה של אהובתו כמעט לחלוטין. בהתחלה הוא מתאר אותה בצורה ייחודית ונוגעת ללב. גם הדירה בה היא מתגוררת מייצגת את נפשה עבורו: נפש עמוסה, צפופה, לא מגובשת. למרות זאת ואולי בגלל זאת, משהו מנבא לו רעות. אפילו הצורה בה היא תולה את הגרביונים מזכירה לו גברים מתים. אך הוא לא מסוגל להודות בזה באופן ישיר עדיין. הרמיזות עוד עדינות בשלב זה : "לא היה לה שום צורך להציב דברים בסדר סופי כלשהו. הסדר הסופי עוד לא הגיע: היא חיכתה לו שיגיע." 

אם נחזור למשפט של הולי גולייטלי, נראה התאמה כמעט מושלמת. תיאור נוגע לב של עלמה במצוקה דרך מבטו של גבר מאוהב שכבר יודע שלא יוכל להחזיק באהבה לאורך זמן. בתחילת הספר המספר בהחלט יודע לחדור לנפשה של אהובתו ולייחד אותה. קיימת השלמה עם המגרעות, אפילו הומר. אך בהמשך, כשהוא מאבד אותה לטובת גבר אחר, הוא גם מאבד את היכולת לתאר אותה כישות נפרדת. זה הולך ומתדרדר עד שזה מגיע למצב שכמעט אפשר לכנות אותו מיזוגן.

 הדבר שגורם לספר הזה להיות יוצא דופן הוא המסע הנדיר והכנה שהוא מאפשר לנבכי נפשו של גבר מאוהב ופגוע אשר נתפס בדיוק בשלב הקריטי בו הוא זוכר הכול אך משלים עם הכול. לכן יכול לספר את סיפורו בצורה כה בהירה ומודעת. ההכרה שהוא כבר הפסיד את אהובתו, מתוארת לקראת הסוף באופן כמעט רוחני ומזכירה את אותו "עד" שקיים בבודהיזים: "רציתי לכרוע ארצה בחושך, להתקפל ולהתכדרר כעובר. וכל אותו הזמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל"…

ספר קצת על ספרך "לחיות. יותר או פחות"

הספר מתרחש בעולם שלאחר תחיית המתים, אחרית הימים, הכול טוב ואין רע לכאורה. אבל אם יש תחיית המתים, מה קורה לאלו שבחרו במותם? מתן שהתאבד שב מהמתים ומנסה לחיות מחדש באמצעות משולש אהבה שנקלע אליו. הספר עוסק בסוגיות כמו טוב כללי לעומת טוב ליחיד, איך מתמודדים עם עולם השונה מכל מה שחשבת, מתן משמעות לחיים ועוד.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

כיצד אתה מקדם  את הספר ומביא אותו לתודעה?

כרגע לצערי, אני לא עושה מספיק. משתף בקבוצות בפייסבוק, מקדם קצת בגוגל, אצל בלוגרים ועיתונאים. גם מכרתי ביריד ברמת גן כמה ספרים. ובעתיד יהיו עוד קמפיינים. בהגדרה רחבה זה ספר פנטזיה אך לא מתאים להגדרה הצרה של הז'אנר, לכן קשה יותר למכור את הספר מאשר ספרות ז'אנר, אבל אני מאמין בספר ומקווה שעם הזמן אנשים ישתפו ויספרו לחבריהם אם נהנו ואם לא נהנו יספרו שייהנו.

כיצד אתה רואה את שוק הספרים בעוד כמה שנים? האם הוא ילך יותר בכיוון של ספרות עצמאית? 

עם חוק הסופרים ובלי חוק הסופרים מצב שוק הספרים לא טוב. מובן שזה פותח פתח לסופרים  עצמאים. יותר ויותר קונים ספרים במימון המונים, ויש משוגעים לדבר שאפילו קונים ספרים גם ממי שאינם חברים שלהם.

בפועל, פרויקטים אלו החליפו את החנויות ואת מבצעי השיווק של ההוצאות. עם הזמן יהיו הרבה יותר סגנונות שם ויותר מגוון.

אני גם מקווה שהספרים הדיגטליים יצמחו יותר. כרגע מבחינת עלות, זו המדיה הכי משתלמת לסופר, אבל בארץ אין מספיק קהל קוראים לזה  וקשה מאוד לשווק אותם. מאחל שבעתיד ימצאו את פתרון הקסם.

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה?

אני קורא עכשיו את "דקמרון" של בוקאצ'ו. סיפור הרקע, חבורת צעירים וצעירות הבורחים מהדבר ומעין כלואים בווילה כפרית משעשעים את זה את זה במשחק סיפורים, מעניין היסטורית ובאופן מפתיע מצליח לעניין גם היום. בסיפורים עצמם יש טובים יותר וטובים פחות, אבל בכמה מהם יש יותר תעוזה משל כמה סופרים בני ימינו. כחובב הומור גם הופתעתי לגלות שיש שם סיפורים די מצחיקים.

לספרו של  דרור ניר קסטל באתר אינדיבוק>>http://goo.gl/2u1HlU

ספרי קצת על ספרך "טוסקנה של הבינוניים"

את טוסקנה של הבינוניים כתבתי בהשראה של רגע בתחילת 2014 לאחר שפוטרתי מעבודתי. הספר כולו הופיע לי בראש ברגע אחד ולקח לי כ-3 חודשים לכתוב אותו. ברגע שפוטרתי, למעשה נפתחו שוב כל האפשרויות בפניי והייתי חופשיה לחלום. לשם שינוי העזתי לחלום בגדול ולהגיד את זה בקול רם, או בעצם לכתוב את זה, כך שכל הספר מבוסס על חלום שלי – לשכור וילה בטוסקנה למשך כמה חודשים ובהשראת המקום לכתוב ספר. יצא שאת הספר כתבתי בארץ אבל החלום לנסוע לכמה חודשים ולהתנתק עדיין שריר וקיים.
אני חושבת שהמסר החזק ביותר שלמדתי מכתיבת הספר הוא לתת ליקום למלא את החורים בדרך שלו ולא להתקבע על הדרך שלי או להתאכזב כשהדברים לא קורים בדיוק כמו שאני רוצה או מדמיינת. אני באמת ובתמים מאמינה שאנחנו מושכים אלינו בדיוק את ההשתקפות שלנו בכל רגע נתון וכשאנחנו חושבים חיובי, אנחנו מושכים חיובי. כל הכיף בחיים זה להינות מההפתעות שבדרך. הספר הזה זימן לי הפתעות ונהניתי מאוד לכתוב אותו ואני נהנית לא פחות לקרוא בו מידי פעם.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

לפני שכתבתי את כתבתי טוסקנה של הבינוניים, כתבתי רומן ו-4 ספרי ילדים, ניסיתי להוציא לאור את כולם, כולל טוסקנה, מספר פעמים וקיבלתי שוב ושוב תשובות שליליות מההוצאות הגדולות, לעומת תשובות חיוביות ונלהבות מההוצאות הקטנות שמבקשות השתתפות במימון מלא או חלקי של הפקת הספר (עלות מוגזמת ביותר, אני רוצה לציין, ובתנאים מצחיקים). זה בהחלט מתסכל ומייאש אבל אני מאוד מאמינה בספרים שכתבתי ובפוטנציאל שלהם וכל העת ידעתי שאגשים את החלום כך או אחרת. לקח לי זמן להבשיל עם עצמי ולהבין שכמו שעניתי בשאלה הקודמת – לרוב אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מבקשים בצורה שונה מזו שציפינו לה, אז כן, החלום לקבל תשובה חיובית מהוצאה גדולה ולהפוך בין לילה לרב מכר הוא נחמד ויפה אבל הוא בגדר חלום ולכן לא הייתה לי כוונה להמשיך לשבת ולחכות שמישהו אחר יגשים עבורי את החלומות שלי. הוצאה עצמית מתגלה לי בימים אלו כאופציה מצויינת. במיוחד כי השליטה והזכויות נשארות בידיים שלי. עם החסרונות נתמודד. אני יודעת שקשה מאוד להצליח לחדור לתודעת הציבור בהוצאה עצמית אבל אם הספר באמת טוב זה רק עניין של זמן, כך שנותר לי עכשיו לתת לציבור לקרוא ולהחליט וימים יגידו.
הכי חשוב שאני שלמה עם הדרך הזו ושמחה שבחרתי בה.

כיצד את מקדמת את הספר ומביאה אותו לתודעה?

הרבה שיווק עצמי ברשתות חברתיות ובלוגים כגון סלונה, דה מרקר, בלוגר, ישראבלוג וכו', פרסמתי את הספר מספר שבועות בפייסבוק והצעתי אותו כפיילוט חינם בעבור שיתופים ברשת, יש לי בלוג בשם "שלוש נקודות" שם הספר מוצע למכירה, כמו גם ב"אינדיבוק" ו"במנדלי", בנוסף הקמתי דף פייסבוק לספר. הצעד הבא הוא להדפיס את הספר, זה יקרה בחודש הקרוב בשאיפה. כרגע הספר זמין כספר אלקטרוני וניתן לרכוש אותו גם לקינדל דרך אינדיבוק.

כיצד את רואה את שוק הספרים בעוד כמה שנים? האם הוא ילך יותר בכיוון של ספרות עצמאית?

אני מאמינה שכן. על אף שאני חצויה בדעותיי בנושא. הייתי רוצה מצד אחד לאפשר לכל כותב את הדרך הקלה והפשוטה (והזולה) לבטא את עצמו ולהגשים את החלום הזה. מצד שני הייתי שמחה בכל זאת לאיזה מנגנון סינון קל שיפקח לפחות על איכות הספרים היוצאים לאור, מבחינת הכתיבה והשפה לאו דווקא מבחינת התוכן, בכל זאת חופש הביטוי הוא דבר מבורך אבל צריך שיהיו סטנדרטים אחידים להוצאת ספר לאור. הוצאות לאור היווה עד היום את המחסום הזה לטוב ולרע, ברגע שהשוק נפרץ כל אחד יכול להוציא לאור מה שבא לו וזה מוזיל ערכית את הספרים ואת התרבות שלנו.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלו?

שאלה טובה, היות והלך הרוח שלי משתנה דיי מהר ואני נהנית בעיקר מספרי עידן חדש ומקריאת רומנים, אני נוטה לקרוא כמה ספרים במקביל מהז'אנרים השונים, כך שאני מזפזפת ביניהם במקרה שאני משתעממת. כרגע אני קוראת את ההיסטוריה של המחר – יובל נח הררי, הזמן שאבד לי – פאביו וולו, כוחו של הרגע הזה – אקהרט טול, ימי שלישי עם מורי – מיץ' אלבום.
מחכים לי עוד ספרים רבים על המדף, יש לי חולשה קשה לחנויות ספרים ולמילה הכתובה, אבל אני מניחה שאני בחברה טובה.

לספריה של אסנת סבן באתר אינדיבוק>http://goo.gl/4KGT10

"עד שתתחילי לדבר" מאת גליה תנאי , הוצאת פרדס

"עזבי את זה ליאורה, בבקשה אני באמת לא רוצה שתנסי לטפל בי עכשיו, אני רואה אותך, את מבינה?"  את המילים האלו אומרת שירה לרופאה המטפלת שלה ליאורה, בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שאושפזה בכפייה. שירה היא לא מטופלת רגילה.  היא נזירה בודהיסטית ברמה רוחנית גבוהה ביותר אשר הגיעה לארץ בעקבות גסיסתו של אביה ובמקום לפזר אהבה וחמלה, מצאה את עצמה במחלקה הסגורה. לאחר שנים של שהות בהודו ואורך חיים נזירי, המפגש עם התרבות שהשאירה מאחור מכה בה. היא מוצאת את עצמה בשיבוש חושים המאיים לקחת אותה מדרכה הרוחנית.

ליאורה, הרופאה המטפלת של שירה נמצאת גם היא בצומת בחייה. לאחר שמטופל שלה התאבד, מתחילה הקריסה בחייה המקצועיים והאישיים, אותה קריסה ששירה רואה באופן כה ברור תודות לרמה הרוחנית בה היא נמצאת.

הממד הרוחני בספר בא לידי ביטוי בעיקר כשאמונתה של שירה עומדת במבחן. גליה תנאי משרטטת את המצבים ההזויים ביותר באופן חד וריאליסטי. כך למשל כששירה הולכת ברחובות הרצליה עם חולצה אדומה (כדי שלא תתרחק לגמרי מגלימת הנזירה), ומחפשת את המקום בו מאושפז אביה, ניתן לראות תמונה ברורה וכמעט גרוטסקית של ניכור ומאבק עצמי : "היא משתדלת לשמור על תשומת לבה אסופה ומרוסנת לא לתת לתודעה להתרוצץ בין אינספור הגירויים, חסרת מטרה."

הבחירה המודעת או הלא מודעת לכתוב באופן ריאליסטי, מאפשרת לשאלות המתבקשות להתחבא בטקסט באופן חכם ומעודן : מה זה בכלל נורמלי, האם המושג  נורמלי הוא תלוי תרבות, האם לדיכאון יש  משמעות רוחנית שאנחנו ממהרים לטשטש עם תרופות.

למרות שזה מאוד מתבקש, הסוגיה של האתיקה הטיפולית פחות עוברת פה. דמותה של ליאורה  המטפלת, היתה צריכה לעמוד בניגוד ברור וחזק יותר מול דמותה של שירה. עושה רושם כי המחיצות החיוניות בין השתיים נפלו מהר מדי, ועברו למצב של קרבה המשויכת יותר לשתי חברות וותיקות מאשר לשתי נשים הרחוקות זו מזו מרחק מזרח ממערב.

קשה שלא לתהות מדוע ממהרת הרופאה הרציונלית והממורמרת להיפתח מול האישה הרוחנית והשברירית שמולה, אשר אומרת לה בהחלטיות "את חולה מאוד" או "אני רואה אותך". צפוי שמילים כאלו יצרו מגננה וריחוק מצד ליאורה, וודאי שלא יחברו אותה מיד עם המטופלת שלה.

גליה תנאי היא מתרגלת ומורה לדהרמה בודהיסטית ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה. רומן הביכורים שלה מצטרף לסדרה המוצלחת של הוצאת פרדס "מלח מים", אשר מביאה קולות חדשים ומעניינים בספרות העברית.

_______________________

אולי תחבבו גם…

ביקורת על "דייגו היקר": https://goo.gl/hBI3EQ

ערוץ היוטיוב Kirsten Dirksen מלא בסרטונים אשר נותנים הצצה על דירות ובתים קטנים מרחבי העולם והאנשים המתגוררים בהם. איך זוג פלוס ילד גר בבית של 30 ממ"ר? ולמה אנשים עמידים בוחרים לגור בדירה בגודל סלון? על הדרך אפשר לקבל גם טיפים מעולים לעיצוב חללים קטנים ודחוסים.

כריסטן מראיינת את האנשים שבחרו בחללים קטנים כדרך חיים, וכך מתגלים להם לא פעם סיפורים מרתקים על שחיקה מקריירה בעידן המודרני, התחלות חדשות, מיאוס בתרבות הצריכה ועוד. מעניין לראות שחלק מהאנשים עושים הכל בעצמם מבחינת עיצוב ריהוט ואף עיצוב של בתים שלמים ממכולות ואוטובוסים.