קטגוריה: ביקורות

"השען מאוורטון"-אנחנו לא מכירים את הילדים שלנו

"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון

האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).

אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק).  למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.

השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.

זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.

השען.jpg

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום"- I Started a Joke

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" מאת ריקרדו סטרפאסה, הוצאת תשע נשמות.
 מספרדית: סוניה ברשילון   

נתחיל מזה: סביר להניח שזה הספר הכי מצחיק שתקראו בזמן הקרוב. כן, מדובר על צחוק בקול רם ולא על גיחוך קל ומבויש האופייני יותר לקריאה. אולי אף תעצרו מספר פעמים באמצע ותשאלו עצמכם מה לעזאזל אתם קוראים. התשובה בגדול: בדיחה ענקית על חשבון המציאות.

הבדיחה מתחילה בשקר משעשע אחד של בחורה בשם גבריאלה ובדומה מאוד לשיר של הבי ג'יז גורמת  לכל העולם לבכות, כאשר היא הולכת ותופסת ממדים מפלצתיים. כאן נפתחת שרשרת אירועים הזויים  שהכוכב הראשי בהם הוא בעיקר בחור אומלל, טיפש ומאוהב, סופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם).

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" בקלות היה יכול להיות אחד מהסיפורים הקצרים בסרט "סיפורים פרועים" של דמיאן סיפרון. גם כאן, בדומה לסרט, יש אבסורד, הומור גרוטסקי וביקורת קלה שמסתתרת מתחת לשכבות של צבעים בוהקים ודמויות חולניות.

אך בשונה מחווית הצפייה בסרט שהיתה לרבים קשה עד בלתי נסבלת, הסיני מאפשר עצירה בין המשפטים, לנשום, לצחוק לחזור על בדיחה מספר פעמים. זהו מסע תזזיתי, משעשע ולא פעם מבריק.

 %d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99

"שעת הכוכב"-קרוב ורחוק מכתיבה נשית

 "קשרי משפחה /שעת הכוכב" מאת קלאריס ליספקטור הוצאת הספריה החדשה. תרגום: מרים טבעון

באחד מחיבוריה כתבה הסופרת והמסאית אלן סיקסו, שיצירתה של קלאריס ליספקטור היא מודל של כתיבה נשית. סיסקו, שהרבתה לעסוק בהגדרה של כתיבה נשית, הכריזה בחיבור "צחוקה של המדוזה" כי על הנשים לשוב אל הכתיבה שממנה הורחקו באלימות באותה דרך שהורחקו מגופן שלהן.

אפשר להבין מדוע ראתה סיסקו בקלאריס ליספקטור מודל: סופרת החודרת לא פעם לנפש המעורערת של הגיבורות שלה, מוצצת ממנה את המיץ ויורקת על הכתוב.

"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", אמרה לסיפקטור ואכן ניתן להגדיר את הדמויות שלה כמשוגעות באופן הגיוני. היא מעמידה אותן בפני מצבים בלתי אפשריים מצוידות לרוב בגריית יתר וביכולת הכלה דלה ביותר, המאבק שלהן אבוד מראש.

%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1
"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", קלאריס ליספקטור

בישראל יצא המקבץ "קשרי משפחה", יחד עם הנובלה "שעת הכוכב", יצירתה האחרונה של ליספקטור. מדהים איזה פער יש  בין היצירות הללו. סיפורים כגון "חיקוי הוורד", "יקרה", הזיות ושיכרות של אישה צעירה", "אהבה", כולם כך נדמה, מציירים את התודעה הנשית באופן כמעט זהה. ב"שעת הכוכב", עושה רושם שליספקטור כמעט צוחקת על עצמה ועל דרך כתיבתה ב"קשרי משפחה". היא עושה זאת באמצעות (כמה אירוני),מחבר גבר. וכך נוצר כריך מעניין: אישה (ליספקטור) שכותבת על גבר (המספר) שכותב על אישה (מכביה, גיבורת הנובלה).

המחבר מכריז על קיומו כבר בשורות הראשונות ובמעין מגננה אומר "כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב." הוא מתאר את עצמו כפולש בתוך ראשו של הקורא אך למעשה מעניק לו הזדמנות נדירה: לפלוש אל חייה של מכביה.

כמו כן, מוסיף המחבר ואומר עם עוד חריצת לשון חצופה אל ליספקטור (ואם נרצה גם אל סיסקו), שאישה היתה וודאי מספרת את הסיפור של מכביה באופן רגשני ויבבני ומצהיר ומזהיר כי אין בו שום רחמים כלפי הדמות הראשית שלו.

אם כך, לאיזה מקום נכנס הקורא ביחד עם המחבר המשונה הזה? אפשר להגיד שלמושב ליד הנהג במכונית לפני התנגשות. וליספקטור? לרגע אסור לקרוא לשכוח שהיא אפשרה לכל זה לקרות- מה זה אומר עליה?

על דמותה של מכביה, בחורה שלא תואר לה ולא הדר המנסה לחיות את חייה העלובים בריו דה ז'נרו, בוצעו כבר ניתוחים רבים ונאמרו דברים שונים: שהיא קדושה, צדיקה, מוארת, מה לא. אך במובן מסוים זה כמו להגיד על כלב שהוא מואר : "היא, כמו כלבה משוטטת", קובע המחבר באכזריות, "הונחתה  אך רק על ידי עצמה, כי הצטמצמה לכדי עצמה."

מעניין שליספקטור, אשר כל כך הטיבה לחדור לנפש הנשית, יצרה את האנטיתזה של עצמה באופן אמין ומדויק בדמות מחבר גבר זה. האומנם ? כביכול המחבר שלפנינו מצטייר לא פעם כמיזוגן אשר נהנה להתעלל באישה חסרת הישע, מכביה, אך גם הדרך שבה ליספקטור נכנסה לדמויותיה הייתה לרוב נעדרת חמלה ופולשנית,  ואם נחזור לדבריה של הלן סיסקו, על הנשים שהורחקו באלימות מגופן שלהן הרי שליספקטור מחזירה אותן בחזרה אל גופן  ונפשן בצורה אלימה לא פחות, ( הסיפור"חיקוי הוורד "הוא דוגמא בולטת לכך).

קשרי.jpg

אם כן מה שונה ב"שעת הכוכב"? חוסר התודעה. מכביה היא שטוחה, ריקה וחסרת מודעות עצמית בשונה באופן מובהק מהדמויות הנשיות האחרות של ליספקטור. היא לא תצא מדעתה כי אין לה דעת לצאת ממנה, למרות שעל פי כל הנתונים היא לגמרי זכאית לכך.

האם זו עדיין נחשבת כתיבה נשית אם ליספקטור יצרה גבר מחבר שכזה שאינו מהסס להשפיל, לבוז ולהרחיב כך אישה חסרת ישע שכלל אינה מודעת לסביבתה ,לנשיותה? מעניין כיצד היתה מסתדרת ליספקטור בלעדיו אם היתה נאלצת לכתוב על מכביה. כנראה לא היתה כותבת עליה כלל ובמהרה מוצאת את עצמה עם עוד דמות נשית מיוסרת, רדופה ושבורה.

"שעת הכוכב" היא ללא ספק נובלה ייחודית ואפשר גם להעז  להגיד: ניסוי  מרתק בכתיבה של סופרת גדולה.

-________________________________________________________________________-

ואולי תחבב גם את זה

"כשהכריש ישן"-החיים מבעד למלתעות

"כשהכריש ישן ", מלינה אגוס, הוצאת הספריה החדשה-כתר. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מהו אותו כריש? הגורל. האם יש דרך להפוך אותו? לצאת מבין שיניו המחודדות?
אצל משפחת סבילה־מנדוזה מסרדיניה, הגורל רב תהפוכות. האם דיכאונית וחולמנית עם אובססיות משונות, האח חצי אוטיסט, האב נודד בעולם, הדודה לא מצליחה להתמסד והנערה שהיא גם המספרת, מנהלת חיים כפולים בתור בת עשרה נורמלית ובתור "האישה האחרת" ביחסים סאדו-מזוכיסטיים עם גבר מבוגר ממנה.

הספר הוא כמו אלבום צבעוני וחד המכיל בתוכו את התמונות שאף משפחה לא רוצה שתראו, וכך הוא קופץ מתמונה לתמונה בחיי המשפחה, לא תמיד בסדר עלילתי ברור. אף אירוע לא נבנה באמת, (כי כמה דרמה יכולה משפחה אחת להכיל), וכך גם הקריסה המידית תמיד מתאפשרת.

הדמויות של מלינה אגוס מתמודדות עם משבר בכך שהן לא מתמודדות איתו. הדודה שמוצאת את עצמה על הרצפה ימים על גבי ימים בגלל נטישה, האח שמפסיק ללכת לבית הספר ולא עוזב את חדרו, האם שמחליטה להיפרד מהחיים והאב שבוחר לעזוב את הבית.
דווקא בגלל כל הכאוס האופף את המשפחה, הדמות המעניינת והמורכבת ביותר בספר היא למרבה האירוניה, זו הנעדרת ממנו: חבר המשפחה מארו דה קורטס, אשר מגיח רק כשאחד מבני המשפחה בצרה אמיתית, ונמנע לרוב מלקחת חלק בהתרחשויות הדרמטיות.
אותו מארו, מנהל את חייו בשקט ובשלווה ולמרות שגם בחייו יש רומנים, גרושים ונדודים ללא סוף, הוא מסמל חוף מבטחים לבני המשפחה, (קצת כמו שסנופקין היה בשביל משפחת המומינים).

"לא ידעתי שחיים כאלה אפשריים בכלל," אומרת המספרת לא פעם בדרכים שונות, ואכן החיים שמעבר למלתעות הכריש נגלים אליה במהלך נעוריה רק ע"י הפוגות קצרות (כשהכריש ישן), שגם הן לא מבטיחות לה דבר על עתידה.

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d

"סבתא"-אפשר להזקן אחרת

"סבתא", במאי: פול וויץ, ארצות הברית 2015, דרמה קומית

"סבתא" הוא סרט אמריקאי קטן המספר את סיפורה של סבתא (לילי טומלין) פמיניסטית, לסבית עם פה גדול ובעיה קשה של שליטה בכעסים, היוצאת עם נכדה סייג' (ג'וליה גרנר), למסע בלתי צפוי, על מנת להשיג כסף להפלה של סייג', הכל במטרה להסתיר זאת מאמה של סייג', אשר מתוארת גם ע"י הסבתא וגם ע"י נכדתה כטיפוס מאיים ורודני.

התקציר הזה אולי גורר אחריו פיהוק, כי נושא ההפלות נטחן עד דק בארצות הברית (שעדיין שמרנית מאוד לגבי העניין), אך הסרט אינו מתיימר כלל לעסוק בנושאים של פמיניזם וזכות הבחירה. כאמור, המסע אליו יוצאות הסבתא והנכדה בעקבות המזומנים, הוא בלתי צפוי וגורם למפגשים שונים ומשונים עם חברים מעברה הסוער של הסבתא, אשר לא פעם מותרים את נכדתה בהלם מוחלט. כמו כן, הן פוגשות את מי שאחראי להריון של סייג' במטרה לתבוע שישלם את חלקו בהפלה, ומשם הדברים יוצאים לחלוטין משליטה.

הסרט הזה הוא קודם כל על משפחה, ריחוק ופער הדורות. הקלישאה היחידה שאולי מהדהדת בזמן הצפייה בו היא שדם סמיך ממים. הדמות של טומלין מספקת לא פעם רגעי צחוק ונחמה, (אפשר להזדקן אחרת). סרט קטן ויפה.

 

 

לעמוד הראשי של המלצות בקטנה:  https://noalax.com/2016/06/04/%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%94/

"ספר הקיץ"-הטבע כגיבור ראשי

"ספר הקיץ" מאת טובה ינסון הוצאת קרן וליברוס. תרגום ואחרית דבר: דנה כספי

"ספר הקיץ" שכתבה טובה ינסון  הידועה בעיקר בתור יוצרת המומנים, הוא פרוזה למבוגרים.

אין ספק שהוא בין הספרים ששווה לעשות עליהם תחקיר קל לפני קריאתם, על מנת להעצים את החוויה.
התחקיר הוא גאוגרפי וביוגרפי כאחד, שכן מי שיבצעו יגלה שהחיבור וההיקשרות לנופיה המיוחדים של פינלנד היו חלק בלתי נפרד מחייה של ינסון.

 בילדותה נהגה משפחתה לנסוע לבית נופש מרוחק ולבלות יחד בכל קיץ. כשהתבגרה וחיה עם חברתה לחיים טוליקי פייטילה, נהגו השתיים להתבודד בחודשי הקיץ בבקתה על אי שוכח אל, כשהן מנותקות מחשמל וממים.

מאותם נופים, חוויות ואנשים (שכללו גם חברי משפחה שבאו לבקר), לקחה ינסון את ההשראה ל"ספר הקיץ" ולחלק ניכר מהיצירות שלה.

 

טובה.jpg
טובה ינסון וטוליקי פייטילה

בספר זה הטבע הוא הגיבור הראשי. הוא חי, סובל, כועס, סולח, משתנה ומורד.  ינסון כותבת את קורותיו בצורה אותנטית החפה מהטפת מוסר והצטדקות,  ולמרבה הפלא, ללא תיאורים ליריים מעייפים.

אז היכן נכנס האדם בסיפור הזה?  שוב ינסון מפתיעה. האדם אינו משמש ככלי להעברת מסר של מודעות סביבתית כפי שאולי מצופה ממנו. יש לו דאגות וקונפליקטים משלו, וכשאלו פוגשים בדאגות ובקונפליקטים של הטבע, אז מתחיל הקסם.

סופיה ,סבתה ואביה נמצאים על אי מבודד. האב עובד רוב שעות היום ולמרות שהוא נמצא באותו בית עם שאר בני המשפחה,  דמותו נעדרת ובלתי מושגת עבור סופיה וסבתה. הסבתא והנכדה מבלות יחד במשחקים,  שיחות וחוויות ומדי פעם מגיע אורח לביקור.
על הסבתא להתמודד עם המוות שממתין לה מעבר לפינה, בעוד שנכדתה מגלה את העולם דרך הנופים שבאי. אין פה חוכמת זקנים העוברת מדור לדור, להפך: לעתים נראה שקנאה סמויה מסתתרת בין הקשישה העייפה לילדה הקופצנית ולא פעם גוברת תחושת המיאוס על שתיהן.
למרות המתיחות הן מוצאות את עצמן מבלות כל יום יחדיו כשהטבע מגשר ביניהן.

ספר הקיץ.jpg

באחד הפרקים היפים בספר, משוכנעת סופייה שהיא גרמה לסופה נוראית רק כי התפללה ויחלה לה. היא מרגישה אשמה בגלל תוצאותיה והנזקים שנגרמו לאי.
סבתה מנסה לשכנע אותה שהסופה היתה פורצת בלי קשר אליה, אך כשזה לא צולח היא משנה גישה במהרה,  ומגלה לה שהיא האשמה האמתית בהתפרצות הסופה מפני שהיא הראשונה שהתפללה לבואה. כך הילדה נרגעת,  מתרצה  ומטיפה מוסר לסבתה על הנזק שגרמה

.
זו רק דוגמה אחת לחיבור המיוחד שיוצרת ינסון בין האדם לטבע, תוך שמירה על גבולות ברורים בין האפשרי לבלתי אפשרי: האדם יכול לשחק עם הטבע ולקחת חלק בהתרחשות, אך הטבע בסופו של דבר ינצח ויקבע את סדר היום.
עוד פרק נפלא ומעט יוצא דופן בספר הוא "חלוק הבית".
החלוק שייך לאבא של סופייה ובדיוק כמוהו הוא חמקמק , נעלם, חוזר ושוב נעלם. חלוק זה  ניצל מספר פעמים מגורל אכזר: הוא שב בעזרת הגלים והרוח לאחר שחברי המשפחה עשו סדר בבית והעיפו אותו לים, ובמשך השנים מאבד מצורתו ונפרם כאשר משפחת עכברים משתמשת בחוטים כדי לרפד את מקום מגוריהם.
הטבע והאדם אחראים באותה מידה לגורלו של החלוק האהוב שמתעקש להמשיך לחיות. האדם זורק והגלים מחזירים, העכברים מפרקים והאדם דואג לשים את החלוק במקום בטוח בעליית הגג. כך או כך יש לשמור על החלוק כי הוא אוצר בתוכו ריחות וזיכרונות שונים. הפרק על החלוק הוא בין הפעמים  היחידות שינסון מאנישה חפץ דומם  בספר שבו, כאמור, הטבע הוא הגיבור.

 ניתן להגדיר את "ספר הקיץ" כספר איטי אך לא במובן שהוא דורש סבלנות ואורך רוח מהקורא.  נהפוך הוא: הוא מעניק שלווה, צחוק, התרגשות ומחשבות מפתיעות. כל מילה בו היא כמו לחש קסום היוצר נוף ואווירה שקשה להיפרד מהם.

"איטליה, ענן"-סירוב מסוכן להיות אומלל

"איטליה, ענן" מאת מרקו לונדלי, ספרית פועלים,תרגום: ארנו בר

"תהיה מאושר, זה מוציא אנשים מדעתם", אומר משפט ישן. נדמה שזה המשפט שמנחה את הדמות של הקוסם הליצן ענן בנובלה השנייה בספרו של מרקו לונדלי.

שתי הנובלות הן כמעט ניגוד אחת של השנייה. הראשונה , "איטליה", מסופרת ע"י אשת משק בית,  המביאה את קורותיה של משפחה בורגנית ברומא לאורך השנים. איטליה מספרת את סיפורה של המשפחה ללא שיפוטיות, כמתבוננת מן הצד, באיפוק ראוי להערצה עם אבחנות קצרות ומדויקות   כשהיא משתמש מדי פעם בשפה לירית המחפה על התרחשויות יבשות.  הנובלה השנייה "ענן", מספרת את קורותיה של משפחה דחוקה המתגוררת מחוץ לעיר ומתמקדת בעיקר באב המשפחה, הקוסם ענן. סכר האיפוק מהנובלה הראשונה, נפרץ כמדומה בנובלה זו אשר הדרמה והרגשות העזים לא מניחים לה לרגע.

 

איטליה.jpg

 

ענן, בשמו האמיתי אוגוסטו, מסרב בנחישות להיות אומלל בעולם שנותן לו כל סיבה הגיונית. הוא קוסם ולא בכדי: הוא רואה פלאים היכן שכולם רואים טריקים ורמאות, ופרחים אמיתיים היוצאים מקצה שרביט הקסמים, כי מי בכלל יקבע מה אמתי ומה מלאכותי.

אוגוסטו מכיר את מרינה במסיבת יום הולדת. נדמה שבנקודה זו של התאהבות ותשוקה מטורפת ומיידית, פנסים צבעוניים נדלקים מעל הקריאה, ומתחילה נהיגה ללא מעצורים בתוך פרקי חייהם המשותפים. את כל קורותיהם, מספרת מרינה לגבריאל, סוכן נדל"ן שעוזר לה למכור את הבית הישן מחוץ לרומא, בו עברו עליה רוב חייה במחיצת אוגוסטו ובנה היחיד פייטרו.

גבריאל, המלאך גבריאל, אכן מתפקד כמלאך שומר שאיחר להגיע לחייה של הזקנה הערירית, אשר מספרת לו את סיפורה בהשלמה ששמורה רק לאישה קשישה שאין לה יותר מה להפסיד.

 

ענן.png
                      מי בכלל יקבע מה אמתי ומה מלאכותי

 

בהתחלה, משפחתה של מרינה חיה במה שמתואר כאידיליה. מבודדים מהמולת העיר, חיים בבית בשדה בהרמוניה ובשלווה. אך מהר מאוד דברים מתחילים להיסדק. כאשר אוגוסטו נעלם לימים שלמים כדי "לחפש את דרכו" כפי שהוא מגדיר זאת, ומשאיר את מרינה לבד עם פייטרו הקטן. היא מתחילה לשקוע בבדידותה ולהרגיש חסרת אונים מול הטבע המקיף את ביתה: "אנשים בודדים גם בעיר, אבל תמיד יש תקווה שאם תצא לחדר המדרגות או למרפסת ותצעק, מישהו יבוא. בכפר אתה חייב להסתמך  על העמידות שלך. על שליטתך ברגשות."

ואכן מרינה שולטת ברגשותיה לכל אורך הסיפור וזו הבדידות הגדולה ביותר. עליה להישאר מאוזנת ועצורה מול אוגוסטו ענן הפרוע ומול פייטרו שגדל והפך לנער מורד ולוחמני. הדרך בה מתוארת התבגרותו של פייטרו היא מהיפות והמדויקות שנכתבו. קשר אמיץ שהוא רוקם עם אביו כילד עד להרס הבלתי נמנע- נער מתבגר שמתחיל להתבונן באביו בעין ביקורתית, ובמקרה של פייטרו, בזלזול בוטה. הוא מאשים את אביו באדישות  ובורות. פייטרו קומוניסט ששואף לעולם בו כולם ערבים זה לזה, בעוד שאביו חי אותו באופן טהור וחף מלוחמנות ובכך מוציא את בנו מן הדעת: "אתה לא מבין פייטרו? זה לא שאני משלים עם המצב מפני שאינני רואה אפשרות אחרת. בשבילי זה שונה: אני מאושר," אומר האב לבן ברגע נדיר של רצינות, ובכך רק מגביר את הפער.

בכך ענן נוסף נכנס לחייה של מרינה: ענן שחור מבשר רעות. הסוף, כך נדמה, הוא בלתי נמנע. "רציתי להגן עליהם מפני העולם ומפני עצמם אבל לא יכולתי. נשים אינן יכולות לעצור גברים, אפילו אהבה לא יכולה לעצור טירוף" , מסבירה מרינה לגבריאל.  ובכך יש סוג של השלמה ונשימה של אישה קשישה הנושמת שוב לאחר שנים של סודות וכתם גדול.

 

הכי בגובה העיניים-דף הפייסבוק בקיצור, אמנות

את דף הפייסבוק "בקיצור, אמנות", יסדה שחר פרבר, מאסטרנטית לתולדות האמנות, שהחליטה לשתף אחרים בידע שלה בהיסטוריה של אמנות בארץ ובעולם. למרות הנושא ה"כבד", מדובר בדף קליל, המתכתב בצורה נבונה עם הפלטפורמה הפייסוקית, ע"י פוסטים קצרים (אך לא קצרים מדי), בשילוב תמונות.

הכתיבה בדף היא בגובה העיניים, ומוגשת לקוראים בצורה מרתקת, תוך התחשבות מלאה בכך שלא לכל אחד יש חיבור מיידי לנושא, ולשם הרציני והמכביד שיצא לכמה ספרים או תכניות המדברות על תולדות האמנות. הדף אינו מתעלם מאמנים פחות מוכרים שהיו מפוזרים לאורך ההיסטוריה ומעניק בכך ערך מוסף למי שרוצה להכיר עולמות חדשים.

כל פוסט שנכתב ב"בקיצור, אמנות", מציג גם את רוח התקופה בה חי האמן וכיצד היא מתקשרת ליצירתו, תוך מתן פרטים ביוגרפים.  שווה מאוד להציץ.

בקיצור

"מאוהב"- אל תשחקי עם לב של גבר

"מאוהב" מאת אלפרד הייז , הוצאת תשע נשמות, תרגום: דפנה רוזנבליט

באמצע הנובלה "ארוחת בוקר בטיפני'ס", אומרת הולי גולייטלי : "אני לא רוצה שום רכוש עד שיהיה ברור לי שמצאתי את המקום שבו אני והדברים נהיה שייכים זה לזה. ואני לא ממש בטוחה עדיין איפה בדיוק המקום הזה, אבל אני בטוחה איזו הרגשה יש שם."

הולי גולייטלי של טרומן קפוטה היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב". היא מייצגת את סוג האישה שגיבורו של אלפרד הייז מאמין שקיימת בכל אחת: פזיזה, מניפולטיבית וחסרת רחמים.

 כך זה מתחיל: גבר פוגש אישה זרה בבר של מלון וללא הקדמות מיותרות, מספר לה את סיפורו. סיפור פשוט ביותר על אהבה ואכזבה. עדות בגוף ראשון, גוף בודד להחריד. 

 

ספרי.jpg

 

מעניין לראות כיצד במהלך הסיפור גוזל המספר את קולה של אהובתו כמעט לחלוטין. בהתחלה הוא מתאר אותה בצורה ייחודית ונוגעת ללב. גם הדירה בה היא מתגוררת מייצגת את נפשה עבורו: נפש עמוסה, צפופה, לא מגובשת. למרות זאת ואולי בגלל זאת, משהו מנבא לו רעות. אפילו הצורה בה היא תולה את הגרביונים מזכירה לו גברים מתים. אך הוא לא מסוגל להודות בזה באופן ישיר עדיין. הרמיזות עוד עדינות בשלב זה : "לא היה לה שום צורך להציב דברים בסדר סופי כלשהו. הסדר הסופי עוד לא הגיע: היא חיכתה לו שיגיע." 

אם נחזור למשפט של הולי גולייטלי, נראה התאמה כמעט מושלמת. תיאור נוגע לב של עלמה במצוקה דרך מבטו של גבר מאוהב שכבר יודע שלא יוכל להחזיק באהבה לאורך זמן. בתחילת הספר המספר בהחלט יודע לחדור לנפשה של אהובתו ולייחד אותה. קיימת השלמה עם המגרעות, אפילו הומר. אך בהמשך, כשהוא מאבד אותה לטובת גבר אחר, הוא גם מאבד את היכולת לתאר אותה כישות נפרדת. זה הולך ומתדרדר עד שזה מגיע למצב שכמעט אפשר לכנות אותו מיזוגן.

 

הולי
הולי גולייטלי היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב"

 

 הדבר שגורם לספר הזה להיות יוצא דופן הוא המסע הנדיר והכנה שהוא מאפשר לנבכי נפשו של גבר מאוהב ופגוע אשר נתפס בדיוק בשלב הקריטי בו הוא זוכר הכול אך משלים עם הכול. לכן יכול לספר את סיפורו בצורה כה בהירה ומודעת. ההכרה שהוא כבר הפסיד את אהובתו, מתוארת לקראת הסוף באופן כמעט רוחני ומזכירה את אותו "עד" שקיים בבודהיזים: "רציתי לכרוע ארצה בחושך, להתקפל ולהתכדרר כעובר. וכל אותו הזמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל"…

 

 

 

"עד שתתחילי לדבר": מצבים הזויים שכותבים בשפה ריאליסטית

"עד שתתחילי לדבר" מאת גליה תנאי , הוצאת פרדס

"עזבי את זה ליאורה, בבקשה אני באמת לא רוצה שתנסי לטפל בי עכשיו, אני רואה אותך, את מבינה?"  את המילים האלו אומרת שירה לרופאה המטפלת שלה ליאורה, בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שאושפזה בכפייה. שירה היא לא מטופלת רגילה.  היא נזירה בודהיסטית ברמה רוחנית גבוהה ביותר אשר הגיעה לארץ בעקבות גסיסתו של אביה ובמקום לפזר אהבה וחמלה, מצאה את עצמה במחלקה הסגורה. לאחר שנים של שהות בהודו ואורך חיים נזירי, המפגש עם התרבות שהשאירה מאחור מכה בה. היא מוצאת את עצמה בשיבוש חושים המאיים לקחת אותה מדרכה הרוחנית.

ליאורה, הרופאה המטפלת של שירה נמצאת גם היא בצומת בחייה. לאחר שמטופל שלה התאבד, מתחילה הקריסה בחייה המקצועיים והאישיים, אותה קריסה ששירה רואה באופן כה ברור תודות לרמה הרוחנית בה היא נמצאת.

עד.jpg

 

הממד הרוחני בספר בא לידי ביטוי בעיקר כשאמונתה של שירה עומדת במבחן. גליה תנאי משרטטת את המצבים ההזויים ביותר באופן חד וריאליסטי. כך למשל כששירה הולכת ברחובות הרצליה עם חולצה אדומה (כדי שלא תתרחק לגמרי מגלימת הנזירה), ומחפשת את המקום בו מאושפז אביה, ניתן לראות תמונה ברורה וכמעט גרוטסקית של ניכור ומאבק עצמי : "היא משתדלת לשמור על תשומת לבה אסופה ומרוסנת לא לתת לתודעה להתרוצץ בין אינספור הגירויים, חסרת מטרה."

הבחירה המודעת או הלא מודעת לכתוב באופן ריאליסטי, מאפשרת לשאלות המתבקשות להתחבא בטקסט באופן חכם ומעודן : מה זה בכלל נורמלי, האם המושג  נורמלי הוא תלוי תרבות, האם לדיכאון יש  משמעות רוחנית שאנחנו ממהרים לטשטש עם תרופות.

 

פרוזי
    האם לדיכאון יש משמעות שאנחנו ממהרים לטשטש עם תרופות?

 

למרות שזה מאוד מתבקש, הסוגיה של האתיקה הטיפולית פחות עוברת פה. דמותה של ליאורה  המטפלת, היתה צריכה לעמוד בניגוד ברור וחזק יותר מול דמותה של שירה. עושה רושם כי המחיצות החיוניות בין השתיים נפלו מהר מדי, ועברו למצב של קרבה המשויכת יותר לשתי חברות וותיקות מאשר לשתי נשים הרחוקות זו מזו מרחק מזרח ממערב.

קשה שלא לתהות מדוע ממהרת הרופאה הרציונלית והממורמרת להיפתח מול האישה הרוחנית והשברירית שמולה, אשר אומרת לה בהחלטיות "את חולה מאוד" או "אני רואה אותך". צפוי שמילים כאלו יצרו מגננה וריחוק מצד ליאורה, וודאי שלא יחברו אותה מיד עם המטופלת שלה.

גליה תנאי היא מתרגלת ומורה לדהרמה בודהיסטית ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה. רומן הביכורים שלה מצטרף לסדרה המוצלחת של הוצאת פרדס "מלח מים", אשר מביאה קולות חדשים ומעניינים בספרות העברית.

 

_______________________

אולי תחבבו גם…

ביקורת על "דייגו היקר": https://goo.gl/hBI3EQ