קטגוריה: המלצות בקטנה

שתי חברות- השינוי אחוז תזזית

"שתי חברות",  מאת מרטין רכטמן, הוצאת תשע נשמות (סדרת פטיט), תרגום: סוניה ברשילון

ראשית, הגודל לא קובע. הספר הפצפון הזה הוא הראשון בסדרת פטיט מבית הוצאת "תשע נשמות" ולמרות הדקיקות, מכיל בתוכו דמויות רבות ורצף התרחשויות שלא היו מביישים רומן שמן.

הסיפור מתחיל בעניין של מה בכך. אסול, ילדת כפר,  מחליטה לבקר את חברתה פלורנסיה  בעיר הגדולה לאחר שנים של נתק.  אסול, אשר התגוררה גם היא בכרך כל ילדותה, רואה את הסביבה אחרת  ממה שזכרה וגם את חברתה.  למרות המוזרות שבאה עם המפגש המחודש בין השתיים, אסול בוחרת להישאר בעיר עוד זמן מה וישנה בחדרה של פלורנסיה , עד שזו מתחילה להרגיש חנוקה מנוכחות חברתה ועוברת לישון בחדר אחר. השתיים מתחילות לנהל חיים כמעט מקבילים עד שנדמה שכל המפגש הזה לא היה אמור להתקיים כלל. בנוסף, אמה של פלורנסיה, מורה לפסנתר במקצועה, חווה סוג של משבר ומוכרת את הפסנתר. פלורנסיה וחברה דייגו, נאלצים למצוא פרנסה ומקימים יחד קיוסק על גלגלים. ההתרחשויות שעתידות לבוא אחרי כן הן כתאונת שרשרת על כביש מהיר. החברות ימצאו את עצמן נאלצות להתמודד עם אירועים הזויים ואף מחרידים והאלימות תהיה מנת חלקן לכל אורך הדרך. מי שיחפש פה חסד קטן , רגע קצר כדי להחזיר נשימה, לא ימצא.

כל דמות בסיפור הזה בלי יוצא מן הכלל עוברת שינוי , חלקן עוברות גלגול נשמות של ממש. המנוול, מתיאס שמלווה את החברות לאורך הסיפור, יעבור מטמורפוזה  מספר פעמים עד שחלק מהדמויות  ימצאו את עצמן תוהות על זהותו ועל המעשים האיומים המשויכים אליו.

יש המון שאלות מעיקות שהספר הקטן הזה רוצה לשאול. האם מי שהיינו לפני עשר שנים זה מי שאנחנו כיום? האם גלגול נשמות יכול להתרחש גם במהלך חיינו? כיצד רואה אותנו מהצד מישהו שהיכרנו ופתאום עד לשינוי? האם הוא צריך להשתנות בעצמו כדי להבחין בכך? מה יוצר שינוי?  בספר הזה נדמה שהכול. לא, לא תמיד בא השינוי מבפנים. די בבחירות קטנות כדי לחולל בנו תמורה. די ברצף האירועים שיכול לבוא בעקבות בחירות אלה.
כמה במפרים ותזוזה , כמה אמת מתגלה בתוך הערפל והסהרוריות.

שתי.jpg

"השען מאוורטון"-אנחנו לא מכירים את הילדים שלנו

"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון

האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).

אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק).  למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.

השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.

זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.

השען.jpg

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום"- I Started a Joke

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" מאת ריקרדו סטרפאסה, הוצאת תשע נשמות.
 מספרדית: סוניה ברשילון   

נתחיל מזה: סביר להניח שזה הספר הכי מצחיק שתקראו בזמן הקרוב. כן, מדובר על צחוק בקול רם ולא על גיחוך קל ומבויש האופייני יותר לקריאה. אולי אף תעצרו מספר פעמים באמצע ותשאלו עצמכם מה לעזאזל אתם קוראים. התשובה בגדול: בדיחה ענקית על חשבון המציאות.

הבדיחה מתחילה בשקר משעשע אחד של בחורה בשם גבריאלה ובדומה מאוד לשיר של הבי ג'יז גורמת  לכל העולם לבכות, כאשר היא הולכת ותופסת ממדים מפלצתיים. כאן נפתחת שרשרת אירועים הזויים  שהכוכב הראשי בהם הוא בעיקר בחור אומלל, טיפש ומאוהב, סופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם).

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" בקלות היה יכול להיות אחד מהסיפורים הקצרים בסרט "סיפורים פרועים" של דמיאן סיפרון. גם כאן, בדומה לסרט, יש אבסורד, הומור גרוטסקי וביקורת קלה שמסתתרת מתחת לשכבות של צבעים בוהקים ודמויות חולניות.

אך בשונה מחווית הצפייה בסרט שהיתה לרבים קשה עד בלתי נסבלת, הסיני מאפשר עצירה בין המשפטים, לנשום, לצחוק לחזור על בדיחה מספר פעמים. זהו מסע תזזיתי, משעשע ולא פעם מבריק.

 %d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99

"דלתות התודעה, עדן ושאול"- מסה ומסע

"דלתות התודעה, עדן ושאול" מאת אלדוס האקסלי, הוצאת עולם חדש מאנגלית: שחר דיויה לב

יש שיכנו את "דלתות התודעה" כספר מסע ובמובן מסוים הוא אכן כך. המסה המתורגמת לראשונה בעברית (בצירוף מסה נוספת "עדן ושאול"), מועברת דרך שתי שכבות. השכבה הראשונה היא המסע החוויתי האישי של האקסלי לאחר נטילת סם המסקלין . האקסלי מזמין אותנו למסע (או  למען הדיוק לשוטטות) בחדרי ביתו, ברחוב ובחנות הסמוכה ומתאר את התודעה והתפיסה החושית המחודדת תחת השפעת הסם.

הרעיונות שמציף ומעלה האקסלי בעקבות החוויה האישית שלו, הם השכבה הנוספת במסה. הנושאים בהם הוא נוגע ביחס לתודעה האנושית אינם מוגשים באופן מאורגן. הוא קופץ מנושא אחד לאחר: מיצר ההישרדות של האדם אשר גורם לעכירות התודעה ועד לשינוי התפאורה התעשייתית והמסחרית במהלך השנים. כך נוצר מצב שדלת שנפתחת לרעיון מסיום נטרקת במהירות ומשאירה את הקורא עם הרבה תהיות. גם על זה האקסלי מדבר –השפה נכשלת להביא לידי ביטוי את החוויה של התודעה הצלולה, ולא זאת בלבד, היא גם הורסת אותה. אנו הקורבנות של המסורת הלשונית לתוכה נולדנו: "עד שהוא (הקורבן), עלול להתייחס אל מושגיו כנתונים ואל מילותיו כדברים ממשיים."

למרות האתגר שיש בקריאת "דלתות התודעה" ניתן לשער כי לקורא של המאה ה-21  קל בהרבה לרדת לשורש דעתו של האקסלי מאשר הקורא של 1954, אז יצאה המסה לראשונה. הקורא של 1954, חי במציאות שמרנית למדי כאשר תרבות הנגד והסמים הפסיכדליים של שנות ה-60 עוד לפניו. מהפכת הניו אייג' והחיבור שלה לפילוסופיות מזרחיות של זן ובודהיזם מהווה אף היא יתרון עצום כאשר נגישים למסה זאת.

האקסלי  כרגיל הקדים את זמנו והמסות שלו היוו בסיס לרעיונותיהם של ראם דאס, טימותי לירי ועוד ועוד.

עדם.png

"כשהכריש ישן"-החיים מבעד למלתעות

"כשהכריש ישן ", מלינה אגוס, הוצאת הספריה החדשה-כתר. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מהו אותו כריש? הגורל. האם יש דרך להפוך אותו? לצאת מבין שיניו המחודדות?
אצל משפחת סבילה־מנדוזה מסרדיניה, הגורל רב תהפוכות. האם דיכאונית וחולמנית עם אובססיות משונות, האח חצי אוטיסט, האב נודד בעולם, הדודה לא מצליחה להתמסד והנערה שהיא גם המספרת, מנהלת חיים כפולים בתור בת עשרה נורמלית ובתור "האישה האחרת" ביחסים סאדו-מזוכיסטיים עם גבר מבוגר ממנה.

הספר הוא כמו אלבום צבעוני וחד המכיל בתוכו את התמונות שאף משפחה לא רוצה שתראו, וכך הוא קופץ מתמונה לתמונה בחיי המשפחה, לא תמיד בסדר עלילתי ברור. אף אירוע לא נבנה באמת, (כי כמה דרמה יכולה משפחה אחת להכיל), וכך גם הקריסה המידית תמיד מתאפשרת.

הדמויות של מלינה אגוס מתמודדות עם משבר בכך שהן לא מתמודדות איתו. הדודה שמוצאת את עצמה על הרצפה ימים על גבי ימים בגלל נטישה, האח שמפסיק ללכת לבית הספר ולא עוזב את חדרו, האם שמחליטה להיפרד מהחיים והאב שבוחר לעזוב את הבית.
דווקא בגלל כל הכאוס האופף את המשפחה, הדמות המעניינת והמורכבת ביותר בספר היא למרבה האירוניה, זו הנעדרת ממנו: חבר המשפחה מארו דה קורטס, אשר מגיח רק כשאחד מבני המשפחה בצרה אמיתית, ונמנע לרוב מלקחת חלק בהתרחשויות הדרמטיות.
אותו מארו, מנהל את חייו בשקט ובשלווה ולמרות שגם בחייו יש רומנים, גרושים ונדודים ללא סוף, הוא מסמל חוף מבטחים לבני המשפחה, (קצת כמו שסנופקין היה בשביל משפחת המומינים).

"לא ידעתי שחיים כאלה אפשריים בכלל," אומרת המספרת לא פעם בדרכים שונות, ואכן החיים שמעבר למלתעות הכריש נגלים אליה במהלך נעוריה רק ע"י הפוגות קצרות (כשהכריש ישן), שגם הן לא מבטיחות לה דבר על עתידה.

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d

המלך שאול-בלי שימוש ציני בפסיכולוגיה

"המלך שאול", מחזאי :אמיר זולטר  במאי: תום ווליניץ

המחזמר "המלך שאול", מתרכז באחת הדמויות המורכבות בתנ"ך מרגע הכתרתו ועד לסופו הטרגי ועלייתו של דוד המלך.

יש הנהנים להגיד ששאול , אם היה חי בימנו, היה מאובחן כלוקה בדיכאון קליני ותסביכי רדיפה שונים. המחזמר דווקא לא מתיימר להדביק לשאול ולא לשאר הדמויות שלו (שמואל, דוד, מיכל, יונתן), תוויות מיותרות. למרות שמדובר במחזמר עם שפה והומור עכשוויים, היופי שלו הוא בכך שהוא לא עושה שימוש ציני בפסיכולוגיה בתוך הסיפור תנ"כי (למרות שהפיתוי גדול).

המחזמר כן מתכתב עם המצב האקטואלי הנוכחי במדינה, כפי שנכתב בכתורת של דף הפייסבוק : "המלך שאול-מחזמר תנ"כי אקטואלי", כותרת שעשויה להישמע מעט פלצנית, אך במחזמר עצמו הנגיעות באקטואליה העכשווית הן עדינות ביותר. המחזמר סומך לחלוטין על האינטליגנציה של הצופה שתבצע את ההקבלה, ולמרות ההומור וה"שואו" המושקע, מוציא אותו עם המון חומר למחשבה.

הכי בגובה העיניים-דף הפייסבוק בקיצור, אמנות

את דף הפייסבוק "בקיצור, אמנות", יסדה שחר פרבר, מאסטרנטית לתולדות האמנות, שהחליטה לשתף אחרים בידע שלה בהיסטוריה של אמנות בארץ ובעולם. למרות הנושא ה"כבד", מדובר בדף קליל, המתכתב בצורה נבונה עם הפלטפורמה הפייסוקית, ע"י פוסטים קצרים (אך לא קצרים מדי), בשילוב תמונות.

הכתיבה בדף היא בגובה העיניים, ומוגשת לקוראים בצורה מרתקת, תוך התחשבות מלאה בכך שלא לכל אחד יש חיבור מיידי לנושא, ולשם הרציני והמכביד שיצא לכמה ספרים או תכניות המדברות על תולדות האמנות. הדף אינו מתעלם מאמנים פחות מוכרים שהיו מפוזרים לאורך ההיסטוריה ומעניק בכך ערך מוסף למי שרוצה להכיר עולמות חדשים.

כל פוסט שנכתב ב"בקיצור, אמנות", מציג גם את רוח התקופה בה חי האמן וכיצד היא מתקשרת ליצירתו, תוך מתן פרטים ביוגרפים.  שווה מאוד להציץ.

בקיצור