"שתי חברות",  מאת מרטין רכטמן, הוצאת תשע נשמות (סדרת פטיט), תרגום: סוניה ברשילון

"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון

האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).

אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק).  למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.

השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.

זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.

"דלתות התודעה, עדן ושאול" מאת אלדוס האקסלי, הוצאת עולם חדש מאנגלית: שחר דיויה לב

יש שיכנו את "דלתות התודעה" כספר מסע ובמובן מסוים הוא אכן כך. המסה המתורגמת לראשונה בעברית (בצירוף מסה נוספת "עדן ושאול"), מועברת דרך שתי שכבות. השכבה הראשונה היא המסע החוויתי האישי של האקסלי לאחר נטילת סם המסקלין . האקסלי מזמין אותנו למסע (או  למען הדיוק לשוטטות) בחדרי ביתו, ברחוב ובחנות הסמוכה ומתאר את התודעה והתפיסה החושית המחודדת תחת השפעת הסם.

הרעיונות שמציף ומעלה האקסלי בעקבות החוויה האישית שלו, הם השכבה הנוספת במסה. הנושאים בהם הוא נוגע ביחס לתודעה האנושית אינם מוגשים באופן מאורגן. הוא קופץ מנושא אחד לאחר: מיצר ההישרדות של האדם אשר גורם לעכירות התודעה ועד לשינוי התפאורה התעשייתית והמסחרית במהלך השנים. כך נוצר מצב שדלת שנפתחת לרעיון מסיום נטרקת במהירות ומשאירה את הקורא עם הרבה תהיות. גם על זה האקסלי מדבר –השפה נכשלת להביא לידי ביטוי את החוויה של התודעה הצלולה, ולא זאת בלבד, היא גם הורסת אותה. אנו הקורבנות של המסורת הלשונית לתוכה נולדנו: "עד שהוא (הקורבן), עלול להתייחס אל מושגיו כנתונים ואל מילותיו כדברים ממשיים."

למרות האתגר שיש בקריאת "דלתות התודעה" ניתן לשער כי לקורא של המאה ה-21  קל בהרבה לרדת לשורש דעתו של האקסלי מאשר הקורא של 1954, אז יצאה המסה לראשונה. הקורא של 1954, חי במציאות שמרנית למדי כאשר תרבות הנגד והסמים הפסיכדליים של שנות ה-60 עוד לפניו. מהפכת הניו אייג' והחיבור שלה לפילוסופיות מזרחיות של זן ובודהיזם מהווה אף היא יתרון עצום כאשר נגישים למסה זאת.

האקסלי  כרגיל הקדים את זמנו והמסות שלו היוו בסיס לרעיונותיהם של ראם דאס, טימותי לירי ועוד ועוד.

"כשהכריש ישן ", מלינה אגוס, הוצאת הספריה החדשה-כתר. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מהו אותו כריש? הגורל. האם יש דרך להפוך אותו? לצאת מבין שיניו המחודדות?
אצל משפחת סבילה־מנדוזה מסרדיניה, הגורל רב תהפוכות. האם דיכאונית וחולמנית עם אובססיות משונות, האח חצי אוטיסט, האב נודד בעולם, הדודה לא מצליחה להתמסד והנערה שהיא גם המספרת, מנהלת חיים כפולים בתור בת עשרה נורמלית ובתור "האישה האחרת" ביחסים סאדו-מזוכיסטיים עם גבר מבוגר ממנה.

הספר הוא כמו אלבום צבעוני וחד המכיל בתוכו את התמונות שאף משפחה לא רוצה שתראו, וכך הוא קופץ מתמונה לתמונה בחיי המשפחה, לא תמיד בסדר עלילתי ברור. אף אירוע לא נבנה באמת, (כי כמה דרמה יכולה משפחה אחת להכיל), וכך גם הקריסה המידית תמיד מתאפשרת.

הדמויות של מלינה אגוס מתמודדות עם משבר בכך שהן לא מתמודדות איתו. הדודה שמוצאת את עצמה על הרצפה ימים על גבי ימים בגלל נטישה, האח שמפסיק ללכת לבית הספר ולא עוזב את חדרו, האם שמחליטה להיפרד מהחיים והאב שבוחר לעזוב את הבית.
דווקא בגלל כל הכאוס האופף את המשפחה, הדמות המעניינת והמורכבת ביותר בספר היא למרבה האירוניה, זו הנעדרת ממנו: חבר המשפחה מארו דה קורטס, אשר מגיח רק כשאחד מבני המשפחה בצרה אמיתית, ונמנע לרוב מלקחת חלק בהתרחשויות הדרמטיות.
אותו מארו, מנהל את חייו בשקט ובשלווה ולמרות שגם בחייו יש רומנים, גרושים ונדודים ללא סוף, הוא מסמל חוף מבטחים לבני המשפחה, (קצת כמו שסנופקין היה בשביל משפחת המומינים).

"לא ידעתי שחיים כאלה אפשריים בכלל," אומרת המספרת לא פעם בדרכים שונות, ואכן החיים שמעבר למלתעות הכריש נגלים אליה במהלך נעוריה רק ע"י הפוגות קצרות (כשהכריש ישן), שגם הן לא מבטיחות לה דבר על עתידה.

"המלך שאול", מחזאי :אמיר זולטר  במאי: תום ווליניץ

המחזמר "המלך שאול", מתרכז באחת הדמויות המורכבות בתנ"ך מרגע הכתרתו ועד לסופו הטרגי ועלייתו של דוד המלך.

יש הנהנים להגיד ששאול , אם היה חי בימנו, היה מאובחן כלוקה בדיכאון קליני ותסביכי רדיפה שונים. המחזמר דווקא לא מתיימר להדביק לשאול ולא לשאר הדמויות שלו (שמואל, דוד, מיכל, יונתן), תוויות מיותרות. למרות שמדובר במחזמר עם שפה והומור עכשוויים, היופי שלו הוא בכך שהוא לא עושה שימוש ציני בפסיכולוגיה בתוך הסיפור תנ"כי (למרות שהפיתוי גדול).

המחזמר כן מתכתב עם המצב האקטואלי הנוכחי במדינה, כפי שנכתב בכתורת של דף הפייסבוק : "המלך שאול-מחזמר תנ"כי אקטואלי", כותרת שעשויה להישמע מעט פלצנית, אך במחזמר עצמו הנגיעות באקטואליה העכשווית הן עדינות ביותר. המחזמר סומך לחלוטין על האינטליגנציה של הצופה שתבצע את ההקבלה, ולמרות ההומור וה"שואו" המושקע, מוציא אותו עם המון חומר למחשבה.

את דף הפייסבוק "בקיצור, אמנות", יסדה שחר פרבר, מאסטרנטית לתולדות האמנות, שהחליטה לשתף אחרים בידע שלה בהיסטוריה של אמנות בארץ ובעולם. למרות הנושא ה"כבד", מדובר בדף קליל, המתכתב בצורה נבונה עם הפלטפורמה הפייסוקית, ע"י פוסטים קצרים (אך לא קצרים מדי), בשילוב תמונות.

הכתיבה בדף היא בגובה העיניים, ומוגשת לקוראים בצורה מרתקת, תוך התחשבות מלאה בכך שלא לכל אחד יש חיבור מיידי לנושא, ולשם הרציני והמכביד שיצא לכמה ספרים או תכניות המדברות על תולדות האמנות. הדף אינו מתעלם מאמנים פחות מוכרים שהיו מפוזרים לאורך ההיסטוריה ומעניק בכך ערך מוסף למי שרוצה להכיר עולמות חדשים.

כל פוסט שנכתב ב"בקיצור, אמנות", מציג גם את רוח התקופה בה חי האמן וכיצד היא מתקשרת ליצירתו, תוך מתן פרטים ביוגרפים.  שווה מאוד להציץ.

שירה כלפון, ציירת מרתקת, סיימה לאחרונה להציג את תערוכת היחיד שלה "בת 45", בגלריית "הציפור הכחולה" בפתח תקווה. התערוכה עסקה בנושאים שונים כגון זוגיות, משפחה נשיות והתבגרות. היא מציירת בסגנון ראליסטי חופשי, ומשתמשת בטכניקה מעורבת הכוללת בין השאר אקוורל, דיו, צבעי שמן ועוד.

למרות שהתערוכה כבר לא מוצגת בגלריה, שווה מאוד להיכנס לפרופיל הפייסבוק הפומבי של שירה, שם היא מנהלת מעיין תערוכה ווירטואלית שאינה מפסיקה להתעדכן. היא מעלה יצירות באופן קבוע, לעתים בלווי קטע טקסט המתאר את הסיפור העומד מאחורי היצירה באופן ישיר ונקי.

בראיון  שערכתי עם שירה לאתר של נילי דגן, מצאתי לנכון לשאול אותה על החשיבות שיש לדעתה לטקסטים המלווים את יצירותיה בפייסבוק:

עד לפני חודשיים כמעט לא כתבתי. לציוריי נחשפו מספר מצומצם של חברים בפייסבוק, בעיקר מכרים, קרובים וקרובי משפחה. הטקסטים שפרסמתי התייחסו בעיקר לנתונים הטכניים של התכנים הוויזואליים שהעליתי – גודל, טכניקה.
חברתי הטובה זה שנים ארוכות, העיתונאית תמר דרסלר, יזמה איתי מספר פגישות הכוונה לקידום התערוכה ולמעשה הנחתה אותי להתחיל לכתוב. אמרתי לתמר שאני לא יודעת לכתוב. תמר אמרה לי, "את יודעת, יש לך מה לומר ויהיה מי שיקשיב לך – תתחילי להציע חברות לאנשים שמעניינים אותך, תעלי יותר פוסטים ואז יתחילו להתעניין גם בך". עניתי לה שאני מפחדת לנדנד.
להפתעתי היא צדקה.
הפוסטים שאני מעלה בפייסבוק עוסקים בעיקרם בתהליכים שהובילו להיותי אמן יוצר. הם לא מוצגים בתערוכה. אני משתדלת להיות ברוב שעות פתיחת הגלריה ולהסביר למבקרים, לפחות באופן חלקי, את מה שכתבתי.
בתערוכה עצמה קיימת תנועה דלילה של אנשים. הרחוב הומה ואף אחד לא נכנס. נראה לי שמרבית תושבי העיר לא יודעים שיש גלריה לאמני פתח תקווה. הפיצרייה לידנו אטרקטיבית הרבה יותר.
הפוסטים מהווים למעשה שיח גלריה, והתערוכה מתקיימת ברובה בפייסבוק.

"כל מה שלא סיפרתי", סלסט אינג, הוצאת תמיר-סנדיק. מאנגלית: נעה שביט

"כל מה שלא סיפרתי", ספר שאולי יקטלגו בטעות כרומן למשרתות מתקדמות, כולו מתמסר לעלילה מרתקת אשר במרכזה תעלומת מוות של נערה ממשפחה אוריינטלית.
הנערה אשר נמצאת ללא רוח חיים באגם הקר בעיירה, כמעט מסמלת את הכתיבה הקפואה של אינג אשר לרוב מסתנכרנת עם המשפחה המאופקת, ( טוב, חצי סיניים) , ויש להודות שמדי פעם יכולה להוציא מהדעת.
אינג בונה תפאורה בקפידה. כל תמונה מחודדת ובוהקת מול העיניים. הריחוק שהיא יוצרת כמעט נראה מחושב, כמו אומרת לקורא: כן, אנה ישבה בחדר של אחותה המתה ואיש מבני הבית לא מתייחס אליה, אבל אין זמן שתצטער על כך, בוא תראה מה קורה בהמשך.