קטגוריה: המלצות בקטנה

תערוכה ווירטואלית שאינה מפסיקה להתעדכן-שירה כלפון

 

שירה כלפון, ציירת מרתקת, סיימה לאחרונה להציג את תערוכת היחיד שלה "בת 45", בגלריית "הציפור הכחולה" בפתח תקווה. התערוכה עסקה בנושאים שונים כגון זוגיות, משפחה נשיות והתבגרות. היא מציירת בסגנון ראליסטי חופשי, ומשתמשת בטכניקה מעורבת הכוללת בין השאר אקוורל, דיו, צבעי שמן ועוד.

למרות שהתערוכה כבר לא מוצגת בגלריה, שווה מאוד להיכנס לפרופיל הפייסבוק הפומבי של שירה, שם היא מנהלת מעיין תערוכה ווירטואלית שאינה מפסיקה להתעדכן. היא מעלה יצירות באופן קבוע, לעתים בלווי קטע טקסט המתאר את הסיפור העומד מאחורי היצירה באופן ישיר ונקי.

בראיון  שערכתי עם שירה לאתר של נילי דגן, מצאתי לנכון לשאול אותה על החשיבות שיש לדעתה לטקסטים המלווים את יצירותיה בפייסבוק:

עד לפני חודשיים כמעט לא כתבתי. לציוריי נחשפו מספר מצומצם של חברים בפייסבוק, בעיקר מכרים, קרובים וקרובי משפחה. הטקסטים שפרסמתי התייחסו בעיקר לנתונים הטכניים של התכנים הוויזואליים שהעליתי – גודל, טכניקה.
חברתי הטובה זה שנים ארוכות, העיתונאית תמר דרסלר, יזמה איתי מספר פגישות הכוונה לקידום התערוכה ולמעשה הנחתה אותי להתחיל לכתוב. אמרתי לתמר שאני לא יודעת לכתוב. תמר אמרה לי, "את יודעת, יש לך מה לומר ויהיה מי שיקשיב לך – תתחילי להציע חברות לאנשים שמעניינים אותך, תעלי יותר פוסטים ואז יתחילו להתעניין גם בך". עניתי לה שאני מפחדת לנדנד.
להפתעתי היא צדקה.
הפוסטים שאני מעלה בפייסבוק עוסקים בעיקרם בתהליכים שהובילו להיותי אמן יוצר. הם לא מוצגים בתערוכה. אני משתדלת להיות ברוב שעות פתיחת הגלריה ולהסביר למבקרים, לפחות באופן חלקי, את מה שכתבתי.
בתערוכה עצמה קיימת תנועה דלילה של אנשים. הרחוב הומה ואף אחד לא נכנס. נראה לי שמרבית תושבי העיר לא יודעים שיש גלריה לאמני פתח תקווה. הפיצרייה לידנו אטרקטיבית הרבה יותר.
הפוסטים מהווים למעשה שיח גלריה, והתערוכה מתקיימת ברובה בפייסבוק.

 

 

 

שירההה.PNG

לכידה

אפשר להיות פשוט אישה? הבלוג של רות פלג

 

רות פלג או בשמה האינטרנטי רות רותלס, היא אישה טרנסג'נדרית בת 36 שרק לפני שנתיים החלה לקחת הורמונים ולעבור ניתוחים, למרות שכבר מגיל צעיר הבינה שהיא אישה.

באומץ ובגילוי לב, היא מספרת בבלוג שלה על התהליך בדרך לנשיות , ומשתפת את הקוראים בלבטיה. הקושי הגדול ביותר לטענתה, הוא שבשלב זה היא עדיין נראית גברית ומנסה להסתיר את זה ע"י מה שהיא מכנה  בשם נשיות תותבת: "אני מרגישה שהיופי שלי ואף כל החלק החיצוני של הנשיות שלי נובע מאותם תותבים שאני מוסיפה מעל לגוף שלי, וכשאני מורידה אותם הגוף שלי נראה ממש זכרי. כן, יש איזשהו בסיס טוב לעבוד איתו מתחת שמאפשר להגיע לתוצאה נחמדה וסבירה מבחינת היופי וגם אין לי שום בעיה שבלי התותבים אני נראית פחות יפה. אם זה כל מה שהיה קורה כשאני מורידה את התותבים לא הייתה לי בעיה עם זה. כן יש לי בעיה עם זה שבלי התותבים אני נראית ממש ממש גברית…" 

בנוסף, היא מספרת על חוויות קטנות מחיי היום יום שלה. כך למשל בפוסט המרגש "מחמאות לא מפצות על שלילת זהות", היא מספרת על המקומות בהן היא עושה קניות וכיצד במקום אחד כולם פונים אליה בלשון זכר ובמקום אחר כבר הפנימו שהיא אישה: "פעם אותו ירקן ותיק התעקש שוב פעם לדעת למה אני מבואסת ואמרתי לו שאני מבואסת כי כולם פונים אלי בזכר. אז הוא אמר לי נו שימי זין על מה אנשים אחרים אומרים. אז מה זה שווה? הרי זה לא כאילו שעכשיו באמצע העבודה שלו יהיה לו זמן שאני אתחיל לפרט לו למה זה קשה להתמודד עם שלילה יום יומית של הזהות שלי"…

הבלוג  מלווה בתמונות בהן היא תמיד משירה מבט חודר למצלמה, לבושה בכל פעם בבגד אחר. הפוסטים מעלים שאלות הנוגעות לזהות מינית בעיקר, אך יש שם מספר סוגיות שכל אישה תזדהה איתן.

 

בועז2בועז

 

"כל מה שלא סיפרתי"-ריחוק מכוון

"כל מה שלא סיפרתי", סלסט אינג, הוצאת תמיר-סנדיק. מאנגלית: נעה שביט

"כל מה שלא סיפרתי", ספר שאולי יקטלגו בטעות כרומן למשרתות מתקדמות, כולו מתמסר לעלילה מרתקת אשר במרכזה תעלומת מוות של נערה ממשפחה אוריינטלית.
הנערה אשר נמצאת ללא רוח חיים באגם הקר בעיירה, כמעט מסמלת את הכתיבה הקפואה של אינג אשר לרוב מסתנכרנת עם המשפחה המאופקת, ( טוב, חצי סיניים) , ויש להודות שמדי פעם יכולה להוציא מהדעת.
אינג בונה תפאורה בקפידה. כל תמונה מחודדת ובוהקת מול העיניים. הריחוק שהיא יוצרת כמעט נראה מחושב, כמו אומרת לקורא: כן, אנה ישבה בחדר של אחותה המתה ואיש מבני הבית לא מתייחס אליה, אבל אין זמן שתצטער על כך, בוא תראה מה קורה בהמשך.

 

סלסט.jpg

"מנדל של הספרים"-פנינה קטנה

"מנדל של ספרים", סטפן צוויג, הוצאת תשע נשמות. מגרמנית: הראל קין

"מנדל של הספרים" הוא סיפור פשוט ובאותה נשימה הוא פנינה של ממש.
זהו מנדל, בעל התשוקה אשר גובלת באובססיה,בעל התואר הפשוט "רוכל ספרים" אך בעיניי מי שמכיר את פועלו, קוסם של ממש.
ביכולתו להשיג כל ספר. גם הנדיר ביותר. הוא יושב בבית קפה פשוט בווינה, בפינה קבועה, שקוע בספריו. זו הממלכה שלו. הוא מקבל ארוחות חינם וכל מה שהוא זקוק לו. לשם עולים לרגל כל האנשים שצריכים את עזרתו. אלו שנפעמים מהיכולת הנדירה שלו, לאתר כל ספר.
זה סיפור עלייתו של מנדל של הספרים ואחרי כל הנאמר, הנפילה היא בלתי נמנעת.
זה סיפור פשוט כאמור אך ביכולתו לספר את סיפורה של אירופה כולה דרך איש אחד, אירופה "שנטרפה עליה דעתה" כפי שכותב צווייג.
קשה להפריד את גורלו המר של הסופר מדמות זו, אשר מסמלת את תוצאותיו של פשע המלחמה הנורא מכל: אדישות ואוזלת יד.
סטפן צוויג היה עד לשתי מלחמות עולם.
הוא התאבד בשל חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה בשנת 1942, מולדת רוחנית שללא ספק אפשרה פריחה של אנשים כמו מנדל של הספרים באותו מקום שגם עתיד לשרוף אותם.

 

מנדל