קטגוריה: כללי

שלושה ספרים מותחים שכיף לקרוא בחורף

אומנם ספרים זה לא פירות ואין להם עונה, אבל עדיין יש ספרים שכיף יותר לקרוא בחורף, מתחת לשמיכה. קצת מותחים, קצת ממכרים.

  1. "אחוזה" מאת סרחיו ביסיו, הוצאת תשע נשמות, תרגום: סוניה ברשילון

כבר בעמוד הראשון ברור שזה לא הולך להיגמר טוב. זוג בורגני פלוס ילדה, נוסע לנופש כפרי באחוזה של חברים. ביסיו מזמין אותנו להדק חגורות ולצאת למסע עם שפע שיבושים מסתוריים, אירוניה מרומזת, (העיסוק החוזר שלו עם חיי הבורגנות השבירים ואותן חופשות או פסקי זמן מהחיים),  ואימה שצצה ומתגנבת בין הדמויות והטבע. מדובר בנובלה קצרה שנפלא להעביר איתה בוקר שישי חורפי.

2. "ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט, הוצאת כתר, תרגום: ורד שוסמן

אחוות וחוגים סודיים בקולג' זה כמעט תמיד קריפי. בחור מעיירת חור מגיע לקולג' בוורמנט  ומתקבל לחוג מסתורי ונחשק המועבר ע"י מרצה כריזמטי. בחוג חברים רק חמישה תלמידים בלבד והם נבחרו בקפידה. האגו העף לגבהים חדשים מתרסק מהר מאוד, לאחר שהבחור מבין את אשר נדרש ממנו כחלק מהחוג: נאמנות עיוורת, דיסקרטיות כמעט בלתי אפשרית ובחינה מחודשת של הנורמות המוסריות המקובלת . גדולתה של טארט היא ביכולת לברוא סיפור אשר מעלה סוגיות גרנדיוזיות מבלי להרחיק ולו לרגע את הקורא. המתח והחשש לגורל הדמויות אינו מרפה. הבחירות שלה היכן לרדת לרמות המיקרוסקופיות ביותר כדי לאפשר קירבה אנושית, תמיד מדויקות. ספר שמן שנקרא במהירות.

3. "ארוחה בחורף" מאת הובר מנגרלי, הוצאת עם עובד, תרגום: עמנואל פינטו 

יוצאים לחפש יהודים, כך מתחיל הסיפור הזה. ביום חורף אי שם בערבות פולין יוצאים שלושה נאצים לתור אחר יהודים כדי להימלט ממלאכת ההריגה. בעודם מנסים למצוא מקלט מהקור הנורא ומן הרעב שפוקד אותם, צפים ועולים תמונות מהחיים שהשאירו מאחור. כשהם מוצאים את המסתור לו קיוו, מחכה להם מפגש שיעמיד אותם מבחנים קשים. הספר, כצפוי, מציג נושאים מעיקים ושחוקים כגון החייל הנאצי הפשוט כבן אדם והאבסורד האכזרי שנוצר רק בזמני מלחמה אך אלו אינם מטשטשים לרגע את העובדה שמדובר בעלילה מותחת ביותר וביחסי כוחות שיכולים להוביל בכל שנייה לרצח. השפה המינימליסטית היא חסרת פשרות, מוקפדת וכמעט על תקן דמות נוספת. ספר קצר, קר ואפל.

 

יד

"אולי אלד קשת", ההיאחזות המטורפת בנורמלי

"אולי אלד קשת" מאת הדס מזרחי, הוצאת פרדס סדרת מלח מים

"אולי אלד קשת" זו אינה שאלה מתיילדת כי אם תהייה לגבי אפשרות מעשית. כך נולדת לה קשת של מנעד רגשות צבעוניים, וכאשר הם מתחילים להיות מתורגמים למילים ולמעשים, מגיח הטירוף העומד במרכזן של הנובלות הללו. "עוד לא הצלחתי לחבר בין החיים המטפיזיים לחומריים, אני מבינה אותם כמו שני דברים נפרדים," מסבירה ווסיסדאס על שמה קרויה הנובלה הראשונה. ווסיסדאס היא הלך רוח, מחשבה עקומה ששוכנת אצל אדם הנאבק להיות נורמטיבי, יעל, הדמות המלווה אותנו לכל אורך הספר.

אוליי.jpg

האירוע המרכזי בנובלה הראשונה הוא חטיפתה של יעל. היא מתחילה את יומה עם החלטה למצוא עבודה בחנות ספרים הזויה בנתניה ונופלת לידיו של מאבטח מטורלל המצווה עליה לכתוב ללא הפסק כמעיין עוץ לי גוץ לי ביבליותרפי. יעל מנסה לכתוב אך במקביל ווסיסדאס מנהלת את מחשבותיה וזיכרונותיה, מקפצת על תודעתה כמו מזרן בבית מלון עד שנדמה שיעל כמעט שוות נפש לגבי חטיפתה. באופן פרדוקסלי, דווקא הסיפור שכותבת יעל בשבי, "הדר עבודת-יד" מספק אתנחתא קצרה בתוך הסהרוריות התזזיתית האופפת את שאר הספר. פרדוקסלי מפני שיעל כותבת סיפור על שיגעון שנכתב באופן נורמלי לחלוטין. הדמות הראשית היא מירית אשר חווה (כמה מפתיע), התמוטטות. הידיעה שסיפור זה נכתב על-ידי דמות שאנחנו כבר מכירים (יעל), יוצרת שכבה מרתקת ואפילו מעט טיפולית (אפרופו ביבליותרפיה), בזכותה מתאפשר לראות פן נוסף של יעל הרחוק מהנגיעות הסכיזואידיות שאולי נחשדה בהן בהתחלה. החמלה המרחפת מעל הסיפור של מירית, מופנית גם כלפי בעלה, גדי, אשר עושה כמיטב יכולתו כדי לסייע לה מהבחינה הפיזית, אך מהבחינה הנפשית אינו מסוגל להגיע אליה וגם כלפי ילדתם הקטנה.

ברונו
                       עם מחווה ברורה לברונו שולץ

 

הסיפור של מירית הוא כאמור כפסק זמן לקוראים, אך אותם "זבובים על קיר" כבר עוברים להירמס מתחת למחבט הטירוף בסיפור הבא, "המיתוס של מחלות הנפש", והוא הצבע הבולט ביותר בקשת הסיפורית הנפלאה הזאת עם מחווה ברורה ל"חנויות הקינמון" של ברונו שולץ. כאן חוזרת יעל לחנות הספרים המוזרה בנתניה לבקש עבודה, הפעם עם כל האומץ האפשרי. היא מעידה על עצמה שהיא מפחדת להשתגע, עבודה משמעותה חיים, "החיים מתחילים", כפי שמכריזה אמה וכך מתנפץ לו המיתוס הראשון. העבודה בחנות הספרים המוזרה רק מקרבת את יעל בעוד כמה צעדים מהירים לעבר הבלתי נמנע וענן הפסיכוזה בצד הקשת הולך וגדל. הקורא המיומן ישים לב שיעל חזרה אך ווסיסדאס איננה. הקורא היותר מיומן ישים לב שווסיסדאס לא באמת איננה כי היא כעת חלק מיעל ומהעולם שמחוצה לה. אם בחלק הראשון, יעל עוד עשתה הבדלה בינה לבין ווסיסדאס ואף התקפלה באמצע חנות הספרים וסתמה את אוזניה כדי לא לשמוע את קולה, הרי שכאן אין יותר חוצץ ביניהן  והדבר ניכר במעשים וגם בשפה  ובשיח עם הסביבה: "תפסיקי לדבר אלי כמו שאת כותבת", מבקש ממנה רענן שעובד עמה בחנות.

קשה שלא להתייחס לאזכורים התרבותיים לכל אורך הספר. מגוון  סופרים ומשוררים מופיעים בו: יונה וולך, אורלי קסטל בלום, פרננדו פסואה ועוד. לא תמיד ברור מהי התרומה שלהם ומה הטעם באזכורם, בעיקר מפני שמדובר בספר מגובש וייחודי למדי ואין שום צורך ב"קביים" הללו.

השאלון העצמאי עם אורלי גליבטר אדלר

צלמת מיה קונטנתה2

 

ספרי לנו קצת על הספר שלך, "המשרפה של ללי"

הספר " הַמִּשְׂרָפָה שֶׁל לָלִי " מגולל את סיפורה של לַלִי זֵלמַן, בת 45, מנהלת בית-העלמין האזרחי בקיבוץ יונה. ללי מתמודדת עם התדרדרות נשנית של כלייתה, כ-15 שנים לאחר השתלת הכליה הראשונה שעברה. כשללי נכשלת במציאת תורם מקרב משפחתה ומכריה, היא לא בוחלת בדרכים פחות כשרות להשגת מטרתה. במקביל להתדרדרות הבריאותית שלה גם קיבוצה האהוב עומד בפני קריסה כלכלית וכדי להצילו, ללי פותחת ענף לשריפת גופות (קרמטוריום).

לצד הדרמה האישית שללי עוברת, עסקי הקרמציה מספקים מגוון מקרים הזויים: מקררי הגופות מתקלקלים וללי נאלצת לאחסן כמה "קליינטים" בתאי הקירור של חדר האוכל הקיבוצי, גופות מתחלפות בין שני טקסי לוויה החלים במקביל, המשפחות האבלות מבקשות לערוך טקסים ביזאריים להנצחת יקיריהם, גברת "אני מתה" – זקנת הקיבוץ הטוענת שהיא עומדת למות בכל שני וחמישי – כבר מזמן לא מרגשת אף אחד, סרטי פורנו ישנים של שחקנית מזדקנת שהלכה לעולמה, מוקרנים על מסכי ענק ועוד היד נטויה…

עם מערכת נישואים פתוחה (שמומשה עד עתה רק מצד בעלה), רומָן חדש (שאליו ללי מטילה את עצמה מתוך תחושה שחייה מוטלים מנגד ושאין לה מה להפסיד), התנגדות לעסקי הקרמציה (מצד ניצולי שואה הגרים בקיבוץ ומצד הציבור הדתי), אימא דומיננטית ותומכת ובת שמעוניינת להשתלב ב"עסקי המוות" – ידיה של ללי עמוסות לעייפה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

לצערי הרב התוודעתי לעולם הספרים הדיגיטליים ולאופציית ההוצאה העצמית, כשכבר היה מאוחר מדי. אולי זה המקום לספר קצת על מה שחוויתי (ועדיין חווה), כדי לעודד סופרים אחרים לבחור בהוצאה עצמית.

את כתב היד הראשוני שלי שלחתי להוצאות הספרים הגדולות ונעניתי בשלילה. כשכבר כמעט וויתרתי על כל הרעיון, קיבלתי הזמנה לפגישה בהוצאת "מטר", שם שוחחתי עם אדם מאוד חביב שהביע עניין בהוצאתו של ספרי לאור, לאחר עבודת עריכה, סכום "סמלי" של מעל 50,000 ₪ ותמלוגים של 8 ₪ על כל ספר שיימכר. הודיתי לו אך סירבתי בנימוס.

מודעת פרסומת של סטימצקי-הוצאה-לאור לכדה את עיני. הם הבטיחו תמלוגים בגובה של 33% על מכירת כל ספר, ליווי אישי הכולל שתי הגהות, עריכה לשונית, עריכת ספרות, עימוד ועיצוב כריכה, חלוקה לכל חנויות הרשת וכל זאת במחיר מעט יותר נמוך מההצעה הקודמת שקיבלתי (ובכל זאת היה מדובר בסכום לא מבוטל). עטתי על האפשרות שנפתחה בפניי ויצרתי איתם קשר. לאחר שכתב היד שלי קיבל את אישור הלקטורה של סטימצקי, יצאנו לדרך.

חשוב לי לציין שסטימצקי עמדו בהבטחותיהם, לא הפרו את החוזה שנחתם ביני לבינם ושהדבר הכי טוב שקרה לי בעקבות הוצאת ספרי באמצעותם היה, עבודתי עם עורך הספר הנפלא, הקשוב, התומך והמוכשר, עמיר שינקמן.

מעבר לכך, על האופוריה שחשתי כשיצא הספר לאור העיבו מספר עובדות שלא הייתי מודעת להן / שלא ייחסתי להן חשיבות מספקת –

היות והספר יצא לאור ע"י סטימצקי, הוא נמכר רק בחנויותיהם ולא בחנויות ספרים אחרות.

הספר אמור היה להיות מוצג על מדף הספרים החדשים בחנויות השונות בחודש הראשון להיוולדו, אך למעשה ישנן הרבה חנויות שאין להן מקום מיוחד להצגת ספרים חדשים או שמדף הספרים החדשים שלהן אינו גדול מספיק כדי להכיל את עשרות (אם לא יותר) הספרים החדשים היוצאים לאור מידי יום.

לחוזה שלי עם סטימצקי יש תאריך תפוגה – בתום שנה, אקבל חזרה את כל הספרים שלא נמכרו ו… שיהיה לי בהצלחה בסיפור הזה.

בהעדר מסע יחסי ציבור, הספר שוקע לאט אבל בטוח אל תהום הנשייה. עד כדי כך לא הייתי מודעת לחשיבותם של יחסי ציבור שלא השארתי ברשותי כמה עותקים מהספר כדי לחלק לעיתונאים.

למען ההגינות אציין כי לסטימצקי ישנה אשת יחסי ציבור – שירותיה עולים 6000 ₪ למשך חודשיים ובמהלכם היא מתחייבת לעשות ככל יכולתה לעניין עיתונאים / גורמים רלוונטיים בספר, אך הצלחתה אינה מובטחת (דבר שהרתיע אותי מלהיעזר בה).

כחודש לאחר שספרי יצא לאור, פניתי לאינדיבוק במטרה להציע את ספרי למכירה באתרם. הליך ההמרה של ספרי לספר דיגיטלי והעלתו לאתר היה מהיר ונטול כאבים, המחיר היה נמוך בהרבה מהמחיר הכרוך בהוצאה לאור של ספר מודפס והתמלוגים היו הוגנים.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

תנו צ'אנס לספרים הדיגיטליים ו/או אל תדפיסו כמות גדולה של ספרים. אני הדפסתי 500 עותקים וחשבתי שזו לא כמות גדולה כל כך. אך לסופרת לא ידועה שעדיין לא הוכיחה את עצמה, בלי יחסי ציבור בערוצים המקובלים ועם ספר ראשון, זו כמות לא מבוטלת.

היתרונות שספרים דיגיטליים מקנים לסופר: ניתן לערוך מבצעים והגרלות ביתר קלות, היות ויש מספר בלתי מוגבל של עותקים. העותקים לעולם לא יוחבאו ויעלו אבק במחסן שכוח אל. הקריאה, למרבה הפתעתי, נוחה ביותר (הספר הדיגיטלי הראשון שקראתי היה הספר שלי… קראתי אותו באמצעות שימוש באפליקציית אינדיבוק בטאבלט שלי ואפילו אני "הומרתי" ממעריצה של הספר המודפס לסוגדת לספר הדיגיטלי). ועוד יתרון בולט, ספר דיגיטלי ידידותי לסביבה.

היעזרו בשירותיהן/ם של סוקרות/ים בקבוצות קריאה בפייסבוק. כל חוות דעת על הספר יכולה להוביל להתעניינות בו.

סטימצקי סיפקה לי כאמור שירותי הגהה, עריכה, עימוד ועיצוב. גם אם אתם טסים סולו, היעזרו באנשי מקצוע טובים שישפרו את איכותו של המוצר המוגמר.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני מאוד מקווה שיותר ויותר סופרים יוציאו את ספריהם במהדורה דיגיטלית ושקהל הקוראים, האוהב ומחפש ספרים דיגיטליים מכל הז'אנרים, יגדל אף הוא.

מקווה שייווצרו יותר מפגשים בין סופרים לקהל הקוראים, שבהם הסופר יוכל לספר על ספרו ואולי אף להציעו למכירה ושיותר קוראים ירצו לשמוע מה יש לסופרים חדשים להציע.

ולסיום- איזה ספר את קוראת בימים אלה?

חזרתי לסופר האהוב עלי, מאיר שלו, ושלפתי שני ספרים שלו שנחו על מדף הספרים שלי לקריאה מחודשת: "כימים אחדים" ו-"פונטנלה". הקריאה האחרונה שלי הייתה כל כך שונה מזו הראשונה (שהתרחשה לפני שנים. את "כימים אחדים" קראתי עוד לפני שהייתי אימא והיום ביתי הבכורה בת 17 והקטנה בת 13), ששמחתי לשוב אליהם עמוסה בניסיון חיים ובתובנות חדשות.

רכשתי אך טרם קראתי את "קריאת הקוקייה" של ג'יי. קיי. רולינג. ספר שכתבה תחת שם העט רוברט גלבריית'.

 

לספרה של אורלי גליבטר אדלר באתר אינדיבוק: https://indiebook.co.il/shop/המשרפה-של-ללי

צילום: מיה קונטנתה

השאלון העצמאי עם מור אופק

מור אופק

ספר לנו קצת על הספר שלך, "כיבוי אורות"

"כיבוי אורות"  הוא ספר על רגע בו אדם מחבר בין עוול שהצטבר בראש למה הוא הולך לעשות עם המידע הזה מעכשיו. שילוב של תאונת דרכים חזיתית בין ניתוק רגשי ומנגנון הדחקה משומן לשומר לילה שעדיין מסתובב חופשי בקיבוץ במסווה של נהג בית, כאשר הפשעים שלו מהעבר עדיין מהדהדים על המדרכות המיותמות. אריק בן חורין חוזר לקיבוץ המתפרק של שנות האלפיים מתל אביב, מפעל כושל על סף מכירה, ומנהלים שסופרים הלוויות לקראת ההצבעה על שינוי בלתי נמנע. על אריק להתמודד עם כל השדים והרוחות של עצמו ושל קיבוץ מעלה הגרדום.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

היה זה סוג של סיפור שחייב לצאת החוצה, סוג של נקמה והתמודדות עם יותר מדי סיפורים שהושתקו היטב תחת גלגלי ההשתקה, ההדחקה וההכחשה. וזאת לאור העובדה שהספר לא התקבל בשום הוצאה גדולה.

כשהוצאת גוונים הייתה "בעניין"הבנתי שאולי בכל זאת מישהו בתעשיית הספרות חושב שאני שווה משהו אבל ההצעה שלהם עלתה לי יותר מדי כסף דבר שהוביל להחלטה ללכת על הוצאה עצמית ושפויה בעלות שלה וגם ביכולת שלי לשלוט על כמות העותקים אם וכאשר נצטרך להדפיס מעבר ל 100 הספרים הראשונים.

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא את ספרו בהוצאה עצמית?

ארז מאינדיבוק אמר לי: "אז נכון שהאגו מעדיף את הספר בחנויות הספרים אבל אל תתן לאשליה לנהל אותך, בסופו של דבר אתה עשוי להיתקע עם מלאי של ספרים אחרי זה." בהוצאה העצמית יש לך שליטה מלאה, לא רק על התוכן שאתה יוצר אלא גם על ניהול המלאי.

הדבר הכי טוב שקרא לי בהוצאה העצמית זה הקשר הבלתי אמצעי מול הקוראים. קיבלתי תגובות שבאמת לא הייתי יכול לקבל בשום הוצאה אחרת. הספר עורר כל-כך הרבה סיפורים, שבעיקר חיזקו את העובדה שאני לא לבד עם הסיפור הזה .ישר נוצר עניין ושאלות של איך ההורים שלך הגיבו ואיך החברים שלך הגיבו ונהיה מן מעגל שחייב לא רק אותי אלא גם את הצד השני להגיב, להתאמת ולשתף. ושיתוף בעידן הנוכחי הוא הכרחי ולעתים גם מדבק.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים בארץ?

נראה לי שאלפי ספרים נכתבים כרגע בוואטסאפ. כל מחשבה מתועדת ואליה מצורפת תמונה,

זה הולך לכיוון ספרות כל-כך קצרה שיהיה אפשר להספיק לקרוא אותה ברמזורים.

ולסיום, איזה ספר אתה קורא בימים אלה?

בטלני הדהרמה של ג'אק קרואק. קרואק כמייסד זרם התודעה האינסופי השפיע עלי יותר מכל אחד אחר על סגנון עוצר הנשימה שלו. כשאני קורא אותו ברור לי שהוא גם כתב את זה בנשימה אחת כמעט בלי התערבות של עריכה . לכל מי שאהב את 'בדרכים' עושה רושם שזה עוד יצירת מופת מבית היוצר.

 

 

לספרו של מור אופק באתר אינדיבוק: https://goo.gl/9CCVqA

השאלון העצמאי עם שלי מרכוס

שלי

 

ספרי לנו קצת על הספר שלך "עיניים שלי"

הספר "עיניים שלי" מורכב מ-21 סיפורים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אבל תוך כדיי קריאה והעמקה בספר, הקורא מגלה שהם קשורים זה לזה.יש דמויות שמבקרות גם בסיפורים אחרים וסוגרות פערים מסיפור קודם, בסיפור אחר. כל הסיפורים מתרחשים בשכונה דמיונית , בשנות השמונים של המאה העשרים, השכונה היא אמנם דמיונית, אבל כולנו מכירים אותה, מהחיים שלנו, מהעבר.

הספר הוא געגוע לפעם, לאנשים שכבר לא קיימים יותר, לעידן נשכח, חף מטכנולוגיה וקידמה. יש בו אוכל, טעמים, ריחות, מילים של פעם, והרבה ישראליות. יש בו אהבה וגם כאב.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים

יש לי קהל אוהדים בבלוג הפייסבוקי שלי של מעל 5500 איש. קיבלתי הרבה תגובות ופניות: "נו, מה עם ספר?", "מתי את מוציאה ספר" וכאלה… אז המעשה הטבעי מבחינתי היה לכתוב לקהל ולהוציא את הספר ישירות אליו, ללא תיווך.

יצאתי בקמפיין הדסטארט שגרף 155% כבר בשבועות הראשונים ומאז הספר הגיע לעוד מאות אחרים, בשתי מהדורות מודפסות.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית

לאסוף קהל קוראים, קודם כל.אני התחלתי לכתוב בדף הסיפורים שלי בפייסבוק ואף אחד לא הכיר אותי, האוהדים היו בני המשפחה. ומסיפור לסיפור, עוד לייק ועוד לייק, וכבר יש קהל אוהדים קטן ואז זה מתרחב למעגלים אחרים ואחרי שנה וחצי הכירו אותי אלפיים ומשהו איש. עם זה אפשר להתחיל לעבוד.

חיכיתי בסבלנות שיכירו אותי יותר בפלטפורמות החברתיות, לפני שיצאתי עם קמפיין ההדסטארט. לדעתי, זה הכי חשוב, להגיע מוכנים עם קהל שעוקב ומכיר אותך.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרות בארץ?

בתור מי שכתבה על העולם של פעם, עולם נטול טכנולוגיה , עולם של שכנים שמודיעים הודעות במקום וואטסאפים , יהיה בי תמיד רגש לספרות הכתובה, המודפסת, לריח של ספר.
אבל מצד שני, היכולת להגיע ליותר קוראים דרך עותקים דיגיטליים וקינדל, היא נפלאה ומרתקת בעיניי. נראה לי שעם הזמן זה יקרה יותר ויותר , אנשים משנים את הרגלי הצריכה שלהם תמיד.

 

 ולסיום- איזה ספר את קוראת בימים אלה

וואו. אני בתקופה של ספרות שואה. יש לי הזכות להפגש מדי יום שני עם אישה בת 92, ניצולת שלושה מחנות השמדה, אישה מרתקת באופן יוצא דופן. חשבתי ששמעתי הכל על השואה והאמת היא שלא מלמדים אותנו את קצה הקרחון. התחלתי לקרוא את ספרי ק.צטניק. משום מה הספר הראשון היה ה"עימות" שהוא החמישי בסדרה, אבל התחלתי איתו ועכשיו אני בראשון: "סלמנדרה" ומחכה לי על השולחן הספר השני שלו:"בית הבובות".

 

 

לספרה של שלי מרכוס באינדיבוק: https://goo.gl/GZAByL

לדף הפייסבוק של שלי מרכוס: https://goo.gl/e1LMcK

השאלון העצמאי עם רן ובר

ובר

 

ספר לנו קצת על הספר שלך "מחשבי הקצין"

מחשבי הקצין הוא ספר מתח אפוקליפטי על סוכן שיוצא לארה״ב למשימה לעצור קבוצת טרור דיגיטלית בשם מחשבי הקצין. הקבוצה מאיימת להעביר קודים שיאפשרו לאיראניים לשגר טיל גרעיני לעבר ישראל. מעבר לכך שהספר הוא ספר מתח שמזכיר אולי סרטי מתח אמריקאיים, מחשבי הקצין הוא ספר על מסע נפשי של אותו סוכן, יואב שרף, מאדם כבוי ומיואש מהחיים המנסה להתחבא ולהתרחק מהחברה לאדם בעל רצון בוער ואכפתיות. המסע הפנימי שלו מלווה במסע חיצוני ומפגשים עם בנימין וולף, אמריקאי יהודי דעתן וחם מזג שמציג לו תפיסת עולם שחודרת דרך השריון שעמל עליו במשך חייו.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים

ראשית, גילוי נאות – שלחתי את מחשבי הקצין למספר הוצאות ספרים וכולן דחו אותו (שתיים לא דחו לגמרי אלא אמרו שבעתיד..שזה לא הזמן וכיוב׳). עכשיו כשהספר מצליח ומקבל ביקורות נפלאות – לפחות אחת מהן הודתה שאולי זאת היתה טעות ושאכן הספר מצליח הרבה יותר טוב ממה שציפו. גילוי נאות 2 – זה לא הספר הראשון שאני מוציא וספרים קודמים שלי אכן יצאו בהוצאת ספרים ולפחות אחד מהם – סוד הנקודה הטובה, הפך לרב מכר ולספר שנמכר כבר כמה שנים ברשתות בהצלחה. הסיבה שההוצאות חששו להוציא את מחשבי הקצין היא שהוא מעין ז׳אנר חדש בפני עצמו וכל חידוש מהווה סיכון.

בהוצאה עצמית החלטתי לקחת את הסיכון והאחריות על הספר בעצמי וכמובן שמהצד השני לזכות ביתרונות אם וכשיצליח. הצד להוציא בעצמי היה קשור לזכויות ולאפשרות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת אפשרות להגיע לקהלים אחרים ומכירה בצורות נוספות. למשל זכיין של אחת מתוכנות האנטי-וירוס פנה אלי לשיתוף פעולה של הפצת עותקים דיגיטליים עם רשיונות של התוכנה, זה סוג של שיתוף פעולה שאני מאמין שלא הייתי יכול להגיע אליו אם היה יוצא הספר בהוצאה גדולה.

כמרצה ומעביר שיעורים במקומות שונים, אני גם מוכר בעצמי את הספרים שלי. אי אפשר להשוות את המחיר עבור ספר שאפשר לקבל כשאתה מוציא בהוצאת ספרים לבין הוצאה עצמית. כשאני מוציא ספר בעצמי – האפשרות שלי לתמחר אותו במכירה ישירה והגמישות בתימחור – שווה את זה (לדוגמא אם בית ספר רוצה לרכוש עותקים לכל המורים או הבוגרים).

מכיוון שעברתי עם מחשבי הקצין פרוייקט מימון המונים מוצלח – היתה לי את האפשרות והזכות להוציא את הספר בהוצאה עצמית. העלויות של הוצאת ספר הן גבוהות אבל אם אתם עושים פרוייקט של מימון המונים גם תוכלו לממן את ההוצאה בקלות וגם לקבל יחסי ציבור וחשיפה של הספר עוד טרם יצא. למעשה מכרתי במכירה מוקדמת בפרוייקט המימון כמה מאות עותקים עוד לפני שהספר הודפס.

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית

הטיפ הראשון הוא להאמין בספר שלכם. להאמין במה שיש לכם להגיד ולא להתייחס לכל הדיבור השיווקי והמסחרי שמסביב. כמובן שכולם רוצים להרוויח ולהצליח אבל העיקר הוא הקול שלכם ומה שאתם באמת רוצים להגיד.

עם זאת – בהכירי את השוק הקשה והמורכב, חשוב לא להשלות את מי שמוציא היום ספר חדש. אם את/ה לא מוכר ואין מפיץ חזק או הוצאת ספרים גדולה שמנסים לקדם את הספר – המצב ברשתות לא פשוט. אולי אפילו הייתי ממליץ להוציא רק בדיגיטלי או דיגיטלי + כמות קטנה של ספרים למכירה עצמית. קשה להגיע למדפים ומי שלא מגיע למבצעים – כמעט ואין סיכוי שימכור. ומי שמגיע למבצעים – אם הספר לא מוכר מספיק, יצא מהמבצעים. אני אומר את זה לא כדי לדכדך מישהו אלא להפך, לדעת שהיום המשחק הוא הרבה פעמים מחוץ לרשתות, בדיגיטלי, ברשתות החברתיות, במכירה ישירה ובכל מיני פתרונות נוספות שתוכלו לחשוב עליהם.

נקודה שלישית ואולי קשורה ומשלימה את שתי הראשונות היא – לא להתפשר על איכות ולהשקיע בספר. מכיוון שכל כך קל היום להוציא ספר דיגיטלי, יש פיתוי גדול ״לסיים את הספר, טיפה לערוך לשונית ולהוציא״. אני חושב שזאת טעות. העובדה שהספר שלכם יוצא בדיגיטל או בכל אופן בהוצאה עצמית לא אומרת שהוא צריך חס ושלום להיות באיכות טובה פחות או מוקפדת פחות מכל הוצאת ספרים אחרת, להפך! העובדה שאתם שולטים על התהליך יכולה לאפשר לכם להגיע לאיכות ספר גבוהה יותר ומוקפדת יותר.

פעם אמר לי אלירן פחימה מהוצאת ספרים דני ספרים – לא משנה כמה שיווק תעשה לספר, בסופו של דבר המוצר עצמו צריך להיות טוב, אם הוא טוב, הוא ימכור. והוא צודק לדעתי. ההמלצה שלי היא להשקיע זמן וכסף כדי שהספר שלכם יהיה כמה שיותר טוב, מהודק ואיכותי.

דבר אחרון – להקשיב אבל לא להשבר. הכוונה היא, להקשיב לחברים, לאנשי מקצוע ואחרים לאורך הדרך, אבל אחזור כאן לנקודה הראשונה – זה הספר שלכם, הקול שלכם. תאמינו בו. תקשיבו וקבלו הרבה עצות אבל חס ושלום אל תשברו בדרך. יש לכם מה להגיד, תגידו את זה. יש הרבה מקום בעולם.

דרך אגב – בסקר שנערך באחת הקבוצות בפייסבוק נשאלו הקוראים עד כמה חשוב להם שהספר יצא בהוצאה גדולה, רובם המכריע כתב שזה לא חשוב להם! חלקם אפילו כתבו שהם מעדיפים שלא יצא בהוצאה מוכרת. רק שתדעו.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים בארץ?

מצב שוק הספרים בישראל מזכיר לי את מה שאבא שלי סיפר לי שעבר עליו כעורך דין לפיצויים מגרמניה לפני עשרות שנים. הוא אמר שכשהתחיל לעבוד אמרו לו – מה אתה מתעסק בזה? עוד מעט תגמר בזה העבודה ומאז עשרות שנים וזה רק הולך ומתרחב והוא מצליח למצוא עבור הלקוחות שלו עוד נישות שעליהן לא חשבו בעבר.

אני מאמין שגם בשוק הספרים, שכל הזמן מנבאים לו שחורות, זה כך.

פעם שמעתי הגדרה יפה לסופר – מי שלא יכול שלא לכתוב. אז מי שלא יכול שלא לכתוב בוודאי יצליח. השוק יכול להיות שישנה את צורתו, יתכן שענף הדיגיטל יגדל ויגבור על הפרינט המוכר ואולי בכלל צורות ההפצה ישתנו לגמרי אבל אני מאמין ששוק הספרים בישראל אומנם עובר ויעבור טלטלות אבל יצלח אותן.

גם את הרדיו הספידו טרם זמנו. כשהטלוויזיה תפסה תאוצה, מי בכלל חשב שהרדיו ישרוד? ועובדה שהיום הרדיו עדיין חזק ויש לו יתרונות רבים על הטלוויזיה שלא כאן המקום לפרט.

 ולסיום- איזה ספר אתה קורא בימים אלה

אני בעיקר לומד, כתבים של רבי נחמן וכתבים אחרים. פחות קורא ספרות. זה די פלא שבביקורות השוו את הספר החדש שלי לספריו של בראד תור, סופר שמעבר לכך שראיתי את הספרים שלו בחנויות – אין לי שמץ של מושג איך הוא כותב ועל מה.. מסתבר שלמרות שסטפן קינג כותב שאי אפשר לכתוב בלי לקרוא המון, תמיד יש יוצאים מן הכלל.

לספריו של רן ובר באתר אינדיבוק: https://goo.gl/yHByvR

 

 אפשרות של אי- על הנובלה "רצועות" ו "עשרה ימים ברה"

שתי נובלות מעניינות ראו אור לאחרונה: "רצועות" מאת טלי עוקבי בהוצאת בלה לונה ו"עשרה ימים ברה" מאת סרחיו ביסיו בהוצאת תשע נשמות. בשתיהן העלילה מתרחשת על אי (ברצועות באופן חלקי), ומתמקדת בבני זוג הנצבים בפני אמיתות חדשות בחייהם, ומסביבם הנוף אשר מהווה דמות  משמעותית נוספת  שלוקחת חלק בלתי נפרד בזרם התודעה של הנפשות הפועלות.

מעניין להעמיד את הנובלות אחת מול השנייה. למרות קווי הדמיון המוזכרים לעיל, השימוש בשפה לא יכול להיות שונה יותר. אצל עוקבי אפשר להגיד במבט ראשון שהשפה פיוטית  אבל זה יהיה בגדר חטא. יש מעט מאוד סופרים שממציאים שפה ועוקבי היא אחת מהן. עם זאת, השפה שהיא ממציאה אינה נולדת משום יומרה או רצון מודע לעשות כן ואפשר אפילו להגיד שהיא לעיתים מינמליסטית. שפתה נועדה כדי לברוא עולם בו הדמויות מתנהלות כפי שהן מתנהלות מבלי שנרים גבה, אף לא לרגע, משילות מעליהן רצועה אחר רצועה במהלך מפגש באי סילט שגם הוא עצמו (כשם הנובלה), הינו רצועה ארוכה וצרה.

תחושת המחנק של הנפשות הפועלות מורגשת בכל רגע במקום הזה. אומנם הנרי ובטי (הזוג המדובר), מגיעים לאי חנוקים מראש מפני שעליהם להעמיד פנים שהם עדיין יחד למען דודו של הנרי, אך מה יוצרת הסביבה אליה הם מגיעים? איזו אמת מתגלה כתוצאה מהביקור במקום הזה שלא הייתה נחשפת בשום מקום אחר? למרות שנוצר רושם כזה, האי אינו הנבל פה. למעשה, הוא אפילו קורבן של ניצול, ניצול האדם כמובן, כפי  שהדבר בא לידי ביטוי כשבטי אומרת בלגלוג להנרי כשהם יורדים מן הרכבת המובילה אותם לאי: "ברוכים הבאים לאי הצפוני, העשיר ביותר של גרמניה, המרכזי והאטרקטיבי ביותר"….  אם כן לא רק הדמויות של עוקבי נחנקות אלא גם האי עצמו! האי הנחנק תחת עומס הניצול האנושי, פוגש באוקיינוס הנקי, הנושם כפי שנכתב בתחילת הנובלה: "נשימת האוקיינוסים היא הגאות והשפל. הים נסוג, משיל עצמו כעור ופנימיותו נחשפת." הבחירה להציג קודם את הטבע ורק אז לעבור לבני האדם היא כמעט בגדר הצהרה שהקורא יכול לפרש כרצונו. למרות זאת, אין בה שום דבר מטיף או היררכי ששם את הטבע במקום גבוה יותר מהאדם. למעשה, הם אפילו באותה סירה רעועה ומעוררת חמלה ששטה בכיוון הלא נכון.

האי סילט
בתי נופש באי סילט

ואצל ביסיו? העמדת הפנים של בני הזוג קרלוס ואירינה היא אכזרית ומסוכנת בהרבה מזו של הנרי ובטי בגלל הסיבה הפשוטה- הם מרמים את עצמם ואחד את השני. דרכו של ביסיו היא ישירה ומהירה, שפתו בניגוד לזו של עוקבי, נועדה לשרת את הסיטואציה, את המעברים ה-כמעט בלתי נסבלים בין ההתרחשויות, את הדיאלוגים המטורפים. האמת שם לא משאירה מקום רב לדמיון ולספקולציות של הקורא בניגוד לאמת החבויה של עוקבי. כבר בתחילת הנובלה אנחנו עדים להבנה הנוראית של קרלוס: הוא לא אוהב יותר את אירינה, את האישה שהרגע התחתן איתה. ומה הוא עושה? את מה שכל אחד מאיתנו היה עושה (סביר להניח), ממשיך בתקווה שזה יעבור. והאי? איזה תפקיד הוא משחק כאן? במקרה הזה הוא פחות רחמן ומכיל מהאי של עוקבי. למעשה, הוא כמעט אכזרי כפי שמגלים אירינה וקרלוס כשהם הולכים לאיבוד בשטח הפראי של האי.

ביסיו שוב מציג את היריבות הסמויה בין האדם לטבע בדרכו הייחודית והמשעשעת לעתים. אם ב"בורחסטיין" היה צריך הגיבור לסתום את אגן המים של המפל באבנים כדי שיפסיק להרעיש,     ב "עשרה ימים ברה", מנסה אירינה יחד עם הנער, יליד המקום, סומו, לרוץ על שורת אבנים המחברת בין האי ליבשת ומסתכנת בכך בנפילה למים ופציעה. שוב ושוב היא מנסה בעוד שקרלוס נשאר פאסיבי. מרבה לישון, לאכול, לשבת על החוף. כל אחד מהם מנסה לנצח את העמדת הפנים בדרכו שלו, כל אחד נכשל ו"נופל למים". האי הזה שהוא בעצם "אי מזויף" עקב חיבורו הצר ליבשה (וגם מפני שהוא לא באמת קיים), מציג לאירינה ולקרלוס עוד ועוד התרחשויות ובוחן את יכולות ההתמודדות שלהם באירוניה. קרלוס מבין זאת כבר בהתחלה, "בכל רגע עימת אותו האי כולו עם מה שהוא הרגיש ועם מה שלא," לאירינה לוקח יותר זמן.

הקריאה בשתי הנובלות הללו אחת אחרי השנייה מרתקת. למרות השוני המהותי ביניהן, היא מוכיחה באופן מובהק שהמקום משפיע, מעצב, מעלה חיוך או יוצר צלקות לכל החיים. אולי יש אמת באמירה השחוקה "משנה מקום, משנה מזל". בשני המקרים, הבחירה באי הינה מתבקשת מפני שנרצה או לא, קשה לברוח משם וכדי לצאת מן המקום הזה שהטבע יצר ואנחנו התעקשנו להיכנס אליו,  אנו תלויים באנשים אחרים, ממש כמו בחיים.