קשה לתאר את התחושה הזו שמציפה לעתים במהלך הקריאה בספר, אולי מפני שהיא כה נדירה: יש ספרים שבונים ממד קסום גם אם הוא נמצא בתוך העולם הגשמי והמנוכר. אולי דווקא בשל כך, הם כה מיוחדים וזורעים תקווה חדשה או מעירים תקווה רדומה בלב מי שקורא אותם. הנה שלושה כאלה:
"ספר הקיץ" מאת טובה ינסון, הוצאת קרן. תרגום: דנה כספי
ספר הפרוזה הראשון של טובה ינסון, יוצרת המומינים שנכתב למבוגרים.
סופיה ,סבתה ואביה נמצאים על אי מבודד. האב עובד רוב שעות היום ולמרות שהוא נמצא באותו בית עם שאר בני המשפחה, דמותו נעדרת ובלתי מושגת עבור סופיה וסבתה. הסבתא והנכדה מבלות יחד במשחקים, שיחות וחוויות ומדי פעם מגיע אורח לביקור.
על הסבתא להתמודד עם המוות שממתין לה מעבר לפינה, בעוד שנכדתה מגלה את העולם דרך הנופים שבאי. אין פה חוכמת זקנים העוברת מדור לדור, להפך: לעתים נראה שקנאה סמויה מסתתרת בין הקשישה העייפה לילדה הקופצנית ולא פעם גוברת תחושת המיאוס על שתיהן.
למרות המתיחות הן מוצאות את עצמן מבלות כל יום יחדיו כשהטבע מגשר ביניהן.
ניתן להגדיר את "ספר הקיץ" כספר איטי אך לא במובן שהוא דורש סבלנות ואורך רוח מהקורא. נהפוך הוא: הוא מעניק שלווה, צחוק, התרגשות ומחשבות מפתיעות. כל מילה בו היא כמו לחש קסום היוצר נוף ואווירה שקשה להיפרד מהם.
"איש ואישה בלילה" מאת קנט הרוף , הוצאת כתר. תרגום: הדסה הנדלר
הסיפור הוא פשוט, השפה מינימליסטית ביותר והרגש עולה על גדותיו.
עיירת "חור" בארצות הברית. אישה קשישה ואלמנה מגיעה לביתו של איש קשיש ואלמן, (שכנה מזה שנים), ומבקשת ממנו לבוא לישון אצלה. הבדידות שלה חונקת אותה, היא לא מצליחה להירדם בלילות, האם הוא יהיה מוכן לכך? הרי גם הוא בודד… סקס? הוא תוהה. לא, לא בהכרח. רק קירבה, חברות ושיחות אל תוך הלילה. כך מתחיל העולם של אדי מור ולואיס ווטרס להיבנות. עולם צבעוני ומלא בחוויות הקורא תיגר על זקנה ובדידות. זה מתחיל בחשכת הלילה ומהר מאוד עובר לאור יום. לא כולם מרוצים מזה בעיירה הקטנה והשמועה מגיעה רחוק מדי.
ספר שרוצים לבלוע ממנו כל שורה, כל התרחשות. נהדר!
"רונה וגיורא" מאת ענבר אשכנזי, הוצאת פרדס
נובלה גרפית המסופרת מנקדות מבטו של החתול.
גיורא החתול מספר באופן נבון וחומל על קורות חברתו רונה,בחורה בודדה המסוכסכת עם עצמה. הוא מביט בנו (בני האדם), בתמיהה ומעלה מספר סוגיות על ההתנהלות שלנו. תוך כדי הוא גם מספק צוהר לעולמם המשונה של החתולים ומעניק הזדמנות לראות את הדברים,(שלעתים כה מעצבנים אותנו), דרך נקודת המבט החתולית.
נובלה מקסימה שתגרום למי שיקרא אותה להסתכל אחרת על היצורים בבית וחשוב מזה: על היצורים הבודדים המסתובבים ברחוב.
ספר לנו קצת על הספר שלך "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו"…
"100 דרכים לאבד את עצמך בהודו" הוא ספר מסע עלילתי וקומי, שנכתב ומתרחש כולו בהודו הקסומה. זהו ספר מצחיק וקליל על הודו, אהבה, טעויות, מזל, חוסר מזל ועוד טיפה חוסר מזל, שנכתב בנסיעות של שתים-עשרה שעות באוטובוסים מקרטעים ועל המרפסות מול הנוף הירוק של הרי ההימלאיה. למעלה מ-20,000 תרמילאים ישראלים טסים מדי שנה לתת-היבשת ההודית וזהו הספר הראשון שמסופר מנקודת המבט של התרמילאי הישראלי הצעיר והמבולבל בעשור השלישי לחייו. את הספר כתבתי במשך טיול של שנה בניו זילנד ובמזרח הרחוק (תאילנד, סינגפור, וייטנאם, לאוס וחמישה חודשים בהודו) ולמרות שהעלילה בו היא פרי דמיוני בלבד, פה ושם ניתן למצוא סיפורים שאכן קרו במציאות.
לגבי שם הספר, לפני שהגעתי להודו שמעתי על הרבה אנשים ש"מצאו את עצמם" בהודו ותיארתי לעצמי שעל-מנת למצוא את עצמך, עלייך לאבד את עצמך לפניכן.
למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?
יותר מכל, האמנתי ביכולת האורגנית של הספר להגיע לאנשים ולגעת בהם דרך הרשתות החברתיות והאינטרנט ללא דחיפה של הוצאה גדולה. הייתה לי האמונה שהרבה אנשים יתחברו לרעיון העומד מאחורי הספר מכיוון שלא נתקלתי באף ספר דומה.
חלמתי על הספר הזה במשך שנים והיה לי חשוב שכל התהליך יתבצע בדרך שלי – העריכה, עיצוב הכריכה, וכמובן השיווק. חוץ מזה, היה לי מאוד חשוב שכל מילה ומילה בספר תהיה שלי ולשמור על הייחודיות בכתיבה. אם הייתי יכול להתחיל את כל התהליך מחדש לא הייתי משנה דבר, אבל חשוב לזכור שהוצאה עצמית של ספרך דורשת ממך להיות איש שיווק, שזו עבודה שלפעמים עשויה להיות מעצבנת ולא נעימה.
איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?
לא למהר. תהליך של הוצאת ספר הוא תהליך ארוך ולפעמים גם מייגע, והדבר האחרון שאתם רוצים לעשות הוא לזרז את התהליך. קחו את הזמן, תמצאו את אנשי המקצוע הכי מקצועיים ומתאימים לספרכם (עריכה, הגהה, עיצוב כריכה ועימוד).
חזרתי מהודו עם ספר ביד וציפיות בשמיים ומהרגע שנחתי בארץ כולם מנסים להוריד לי את הציפיות כדי שלא אתאכזב. סופרים שדיברתי איתם, מפיצים ומו"לים כאחד, דבר שבהתחלה די אכזב אותי עד שלמדתי פשוט לא להקשיב לאף אחד חוץ מעצמי וללכת עם הלב בכל החלטה והחלטה בתהליך הארוך הזה.
חשוב גם לנסות וליצור לעצמכם קהל קוראים דרך הרשתות החבריות, שיעניקו לספר שלכם את הדחיפה הראשונית והחשובה כל כך. פתחתי דף קומי שנקרא "דברים שקורים רק בהודו" ונכון להיום נמצאים בדף למעלה מ-7,500 עוקבים, שללא ספק נתנו לספר את הדחיפה הראשונית לה היה זקוק.
איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים בארץ?
שוק הספרים עובר תהליך משונה. בזכות הרשתות החברתיות והאינטרנט הגיעו לחנויות הספרים המוני אנשים שמעולם לא קראו ספר, אך הגיעו בעקבות כותב או כותבת שהם עוקבים אחריהם בפייסבוק, ופתאום ישנה התחושה שכל אחד שרוצה ואוהב לכתוב יכול לייצר לעצמו קהל קוראים ואם אתה טוב במה שאתה עושה – הקהל יגיע לחנויות הספרים ויבקש לרכוש עותק של הספר החדש שלך. אם בעבר מה שעמד בדרכך ככותב היו חנויות הספרים וההוצאות הגדולות – היום היחיד שעומד בדרכך הוא אתה.
ולסיום- איזה ספר אתה קורא בימים אלה?
בימים אלה אני קורא את הספר "פעם אחת, אישה אחת" שכתב יואב שוטן-גושן ויצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
"כל הסיפורים" מאת אידה פינק, הוצאת עם עובד. תרגום: דוד וינפלד
האם יהיה נכון להגדיר את אידה פינק כסופרת שואה? ייתכן שזהו חטא לפתוח כך רשימה על-אודותיה. מראש הציבה עצמה פינק, כסופרת של סיפורים קצרים (להוציא רומן אחד), במקום מאתגר. האם שואה בכלל יכולה להיכנס לתוך הנקיק הצר של סיפור קצר ולנוע במסגרת גבולותיו? התשובה המתבקשת היא לא, ודווקא מֵהַלֹּא הזה באה לידי ביטוי גדולתה ככותבת. השואה לא עושה שימוש באידה פינק לצורך הנצחתה – נהפוך הוא – אידה פינק עושה "שימוש" בשואה לצורך כתיבתה.
בסרט התיעודי "רישומים לקורות חיים", על שם אחד מספריה, היא מספרת לאורי ש. כהן על הסיפור הראשון שכתבה ששמו "הסף": "היה סף שהייתי צריכה לעבור כדי לכתוב," היא אומרת, "כמו גיבורת הסיפור אלנה שלא רצתה להבין שיש מלחמה ושיש גרמנים."
אלנה, נערה צעירה שהוריה נלקחו למחנות ההשמדה, מתגוררת עם קרובי משפחתה שרוצים להסביר לה על המציאות החדשה, אך היא מתעקשת להמשיך ולדבוק בשגרת יומה, תוך שהיא מסכנת את עצמה. למרות שבסיפור הזה אידה פינק עברה את הסף והחלה לכתוב על השואה, כדבריה, קיים סף שהיא מעולם לא באמת עברה או שבחרה שלא לעבור. נדיר מאוד למצוא אצלה את התופת ואת האימה באופן שאינו מרומז ועקיף.
לקורא תמיד יש מרחב-אידה פינק
למרות מה שלא נאמר אצלה, ואולי בזכות, הסיפורים שלה מותירים רושם עז. אם פרימו לוי דיבר על פלנטת אשוויץ ואף תיאור אותה בפרטי פרטים בספר "הזהו אדם", אידה פינק צופה עליה מכדור הארץ בידיעה ברורה שאוטוטו תהיה פה התנגשות.
דוגמה לכך, אחת מיני רבות, הוא הסיפור הנפלא "סוף העולם הראשון שלי", בו אגפיה, סוכנת הבית הגויה, (דמות המופיעה רבות בסיפוריה של פינק על תקן נביאת זעם), חוזרת הביתה מהשוק ומתעקשת להוציא את בני הבית משלוותם, בעודם מכינים ריבות. היא מכריזה שכל בני העיירה מדברים על סוף העולם, וגם הכומר אישר שהקץ בדרך. בני הבית כמובן אדישים לאזהרות שלה. "זה עוד יבוא, זה עוד יבוא," מתעקשת אגפיה כשסוף העולם הראשון – סופת ברקים קלה – מתגלה כאזעקת שווא. ו"זה" אכן בא שנים ספורות לאחר מכן. די בידיעה זו כדי להעביר צמרמורת לכל אורך הקריאה.
אם נחזור לשאלה בתחילת הרשימה: האם אידה פינק היא סופרת שואה, נוכל אולי לענות על כך באמצעות התפקיד שמקבל אצלה הקורא. בסיפורים שלה לקורא תמיד יש תפקיד ומרחב לדמיון, בשונה מהמון סופרים אחרים שכתבו על הנושא. אפשר, בלי מבוכה, להצטרף לזוג המציץ דרך סדק המחבוא בעליית הגג, אפשר להביט בראי המשחיר שבו מביטות שתי חברות, כשאחת מצרה שמלה עבור חברתה, לקראת פגישה עם אהוב, כיוון שזו כה רזתה עקב הרעב שבגטו.
היא לא תובעת את תחושת התסכול, הסלידה ואת חוסר האונים שנשארים אחרי "בית הבובות" של ק.צטניק או "מכרה קרח" של אפלפלד. היא לא תכניס את קוראיה לתאי הגזים או תוציא אותם להליכה בלי נעליים בצעדת המוות. נהפוך הוא – החיים שלפני, החיים שאחרי ואפילו ההתעקשות לחיות אותם תוך כדי ("הסף" הוא רק דוגמה אחת לכך), הם המוטיב מרכזי ביצירתה.
אידה פינק ברחה מהגטו שבעיר הולדתה בשנת 1942 ושרדה בין היתר באמצעות ניירות אריים מזויפים. היא עלתה ארצה בשנות החמישים ובשנותיה הראשונות בארץ עבדה במכון יד ושם בגביית עדויות מניצולי שואה. לפני מספר שנים, בראיון לכתב העת "עמלנט", אמרה: "אני חושבת שאם לא הייתי עוברת את השואה הייתי כותבת על משהו אחר, מפני שהדחף והרצון לכתוב היו בי. אבל לא כתבתי אחרי המלחמה על שום נושא אחר."
"כל הג'אז הזה" מביא את סיפורה של ליז, צעירה בת 23 שביתה נפרץ ושהמחשב הנייד שלה נגנב. זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת מכתב סחיטה מגבר שקנה את המחשב שלה בחנות יד שנייה. הסחטן, המכנה את עצמו "מישו", מחזיק בחייה הווירטואליים ובזיכרונותיה היקרים של ליז שהיו שמורים על המחשב כבבן ערובה. תמורתם, מישו דורש מליז שתכתוב לו 40 אימיילים, בהם תספר על עצמה ועל קורותיה בכנות מוחלטת. ליז כועסת, מתנגדת, אך לבסוף נאלצת להסכים. חליפת האימיילים בין ליז לבין מישו חושפת את חייהם ודמויות שונות מתוכם, מתניעה עלילה רבת תהפוכות שבמהלכה מתגלים סודות מפתיעים, ומניעה את שניהם. זה סיפור על תקשורת בעידן הדיגיטלי, על קירבה ועל ריחוק, על אבדן ועל התמודדות עמו, על שבריריות הנפש ועל תעצומותיה.
למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?
יש לי חברת משלי לתוכן ולשיווק במדיה דיגיטלית ולצד הוצאה רגילה של הספר בדפוס ומכירתו בחנויות, רציתי להביא את ספרי לקורא גם בדיגיטל, בצורה די יוצאת דופן במקומותינו. הספר מלווה בעולם דיגיטלי עשיר שבו אפשר גם להירשם לקריאה חינמית של הספר, ולקבל את הספר כולו פרק אחר פרק, כביכול מהדמויות, בקצב התרחשות העלילה באימייל, באופן שנאמן לסיפור. קונים יכולים לקרוא באתר קטעי בונוס וסוף אלטרנטיבי. היה לי חשוב ללוות את הספר במהלך כזה, שיאפשר גם קריאה חינמית ולא שגרתית.
הספר נערך תוך כדי כתיבתו, בעריכה מלווה שנמשכה כשנתיים עם מיכל חרותי, כך שלא נזקקתי להוצאת ספרים לצורך עריכתו. אני רגילה להפיק פרויקטים גדולים ולעבוד עם הרבה ספקים ותכננתי ללוות את ספרי בקמפיין נרחב במדיה חברתית – כפי שאני עושה. לאור כל אלו, הייתה לי תחושה שאוכל להסתדר לא רע בעצמי ללא הוצאת ספרים. שיערתי שאם אעבוד עם הוצאת ספרים, לא אוכל להגשים את כל התכניות שרקמתי עבורו. שלחתי את הספר בכל זאת להוצאות כדי לקבל פידבקים, קיבלתי הצעות, אבל לא הייתה הצעה שגרמה לי לחוש שכדאי לי לוותר בשבילה על התכנית המקורית שלי. אז הוצאתי את הספר מטעם חברת התוכן שלי, "סנונית תוכן" כפי שתכננתי מההתחלה. בהחלט יש כאן גם שיקולים עסקיים. הוצאת ספר מטעמנו כחברת תוכן, מבדלת אותנו. אין לנו תכניות להפוך להוצאת ספרים, אבל זה בהחלט פרויקט שמעניין לנו להתנסות בו.
איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?
יש לי המון טיפים לתת. הראשון שבהם הוא לא להאמין לי שאומרים שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר ליצור ספרים ראויים בהוצאה עצמית, שספרים בהוצאה עצמית לא מגיעים לחנויות, למבצעים, לשולחנות הכוח או לתקשורת. נכון, להוצאות ספרים גדולות בהחלט יש יותר כוח בזירות השונות, אבל גם לבד אפשר. מצד שני, יש לקחת בחשבון שמדובר בעבודה רבה. מי שרוצה שזה יצליח במידה כזו או אחרת, צריך להבין שהוא יידרש לתפקד כהוצאת ספרים קטנה בעצמו. כחלק מכך, אני ממליצה לא להתפשר – וליצור את הספר הכי טוב שאתם יכולים, תוך שיתוף פעולה עם בעלי המקצוע הכי טובים שאתם יכולים למצוא ולממן. בחרו את העורך הכי טוב שאתם מוצאים ומתחברים אליו, עבדו על הספר כמה זמן שנדרש, אל תקמצו בהגהות (לי היו שני מגיהים שונים שעבדו על הספר בשלבים שונים של ההוצאה), וכנ"ל לגבי עיצוב, עימוד, הדפסה, הפצה ויח"צ. היתרון שלכם כעצמאיים הוא שאתם יכולים לבחור את הצוות ואת הקונספט שלכם. ועצה אחרונה וחביבה מאד מאד – עבדו במדיה חברתית, ובעיקר בפייסבוק. קבוצות הקוראים בפייסבוק הן תענוג צרוף, מחכים לכם שם אנשים אוהבי ספר ואדם, קוראים מקצועיים שמחבקים ספרים וסופרים. התייעצו איתם, העזרו בהם ועבדו איתם. לפני הכל – זה פשוט כיף, וכך תכירו קוראים נהדרים, אנשים נפלאים וחברים טובים.
איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?
אני באופן אישי מופתעת ממספר הקוראים שצורכים את ספרי בדיגיטל. לפחות כמחצית מקוראי ספרי, קוראים אותו כך, ולא בפרינט. עם זאת, עדיין יש תחושה שהשוק המקומי לא עשה מעבר חלק ונינוח לקריאה כזו. אני צופה שבשנים הקרובות, שוק הספרים הדיגיטליים ילך וייצמח, שיהיו עוד ועוד פלטפורמות לקרוא ולפרסם דרכן ספרים בדיגיטל, ושהפורמטים יעשו יותר ויותר נוחים למשתמש. ישראלים אוהבים לכתוב ולקרוא אבל אין הרבה קוראי עברית בעולם, לכן אני מאמינה שבעלי מקצוע שמסייעים לסופרים לתרגם את ספריהם ולהביאם לקוראים בחו"ל באמזון ובפלטפורמות דומות – יתרבו וישגשגו. ואני בהחלט צופה שבדומה למה שקרה בשוק המוזיקה, יותר ויותר כותבים איכותיים יוציאו את ספריהם עצמאית. בסך הכל לא מדובר בהפקת סרט, לא נחוץ לצורך כך תקציב עתק.
אני מקווה שגם התקשורת תמשיך ותיפתח לספרות עצמאית. מי שמניחים שספרות עצמאית היא בהכרח נחותה מספרות שאינה כזו ומתעלמים ממנה, אינם רואים את הספרות בהקשרים תרבותיים רחבים יותר, הכוללים תהליכים שעבר עולם המוזיקה מול חברות תקליטים, ואת הכלים שמדיה חדשה מעניקה לפרט. ועצוב מכך– יחס כזה מגלם בתוכו הנחה מובנית שסופר טוב, בהכרח אינו יכול להיות יזם טוב ולהיפך.
ולסיום- איזה ספר את קוראת בימים אלה?
אני קוראת כמה ספרים במקביל: את "טקנומליה" של נועם נגרי, את "בוא כמו שאתה" של רון דהן, את "לחיות. יותר או פחות" של דרור ניר קסטל ואת "טוהר" של ג'ונתן פראנזן.
יולי, גיבורת הסיפור, חווה גירושין כך באמצע החיים. היא יוצאת למסע מאוד הרפתקני מרתק וחושפני ב"עולם הסינגלס". כאחת, שהיתה שרויה בתרדמה במשך עשור, העולם החדש שניגלה בפניה מלא בהפתעות, חלקן נעימות וחלקן כואבות. תוך כדי המסע, יולי מתוודעת לעצמה ומגלה את אישיותה, מיניותה, פחדיה ותשוקותיה. היא מתמודדת עם מציאות מאוד מאתגרת, הקשורה גם כן להיותה חד הורית עם בעיה רפואית מסוימת שמעיבה עליה ועל בחירותיה, ועצם היותה אשת קריירה גם כן מהווה אתגר לא קטן למציאות חייה. אך שום דבר לא עוצר אותה, היא קמה ונופלת פעם אחר פעם וממשיכה קדימה, באופטימיות, ברגישות ובהומור. כשארז נכנס לחייה, עולמה משתנה. האם הבחירה בו תהיה אכן הקלף המנצח?
הרומן מבוסס על סיפורים אמיתיים של נשים רבות שחוו את עולם הרווקות. גיבורת הסיפור מעבירה מסר חזק בכל הנוגע להתמודדות עם רגעים קשים ומטלטלים בחיים. היא בוחרת להתחזק מהאהבה של הסביבה, החברים והמשפחה, היא כנה מאוד עם עצמה ועם הסביבה, מנסה לפתור את מה שמונע ממנה באופן אישי להתקדם, בוחרת להסתכל קדימה ולהשאיר את הנפילות מאחור מבלי להיסגר לאהבה, לתקווה ולהומור. יולי בעלת עוצמה נפשית וחוזק אך היא לא רואה זאת. במהלך המסע, היא תתחיל להטמיע עובדה זו – מה שקורה להרבה נשים. יולי דמות מאוד מצחיקה, אנרג'ייזר ובהחלט עם רגליים על הקרקע אפילו שהיא נותנת לעצמה לעתים ללכת לאיבוד ולו רק כדי שתוכל למצוא את עצמה שוב.
זהו סיפור ארץ ישראלי, סיפור אותנטי,שמושפע מהעולם שגם אני חוויתי – גירושין וחד הוריות. הספר נכתב בהשראת החוויות שאני חוויתי בעולם הרווקות ובהשראת נשים אחרות במצב דומה. מה שדחף אותי בעיקר לכתוב רומן זה, היה הרצון העז להעביר מסר לנשים רווקות, גרושות ונשואות שנמצאות בצומת דרכים. המטרה היתה לתת דוגמה של דמות אשר נופלת וקמה מחדש ומתמודדת עם בעיותיה האישיות אל מול הסביבה שלא תמיד מחבקת, ותמיד בנסיון למצוא את הטוב בכל נפילה שמתרחשת. כמו כן, אני מאמינה שאסור לפחד מלהתנסות ולהיפגע כי המחיר של ההחמצה הוא כבד יותר. סופות יולי בחלקו הראשון ובעיקר בחלק השני שעדיין לא יצא מעבירים מסר עמוק והעצמה נשית. כל אחת תמצא את עצמה שם בטוח. הספר כתוב בצורה משעשעת, סוחפת ובהחלט, "רכבת הרים" עבור הקורא/ת.
למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?
השיקולים לבחור בהוצאה עצמית היו בעיקר טכניים ושמירה על זכויות היוצרים. מעבר לכך, אף הוצאה גדולה אינה בדיוק פותחת דלת לסופרים מתחילים שזה מאוד מצער – אני חושבת שאנשים זקוקים לחומר חדש וסופרים מתחילים זקוקים להזדמנות להיכנס לשוק זה. שיקול נוסף בבחירת הוצאה עצמית הוא שמירה על ייחודיות הכתיבה של המחבר. חששתי שבהוצאה יכתיבו לי סגנון מסוים ותהיה לי פחות יד חופשית. בהוצאה עצמית הייתי בטוחה שהייחודיות תישמר.
איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?
תהליך בחירת אנשי מקצוע הוא חשוב ביותר. ישנם כמה דברים אליהם צריך לשים לב: עורך תוכן מקצועי – יש לבקש לראות רשימה של ספרים שנערכו על ידי אותו אדם, להיפגש ולשוחח עמו כדי לבדוק מהו תהליך העבודה אליו הוא מתחייב, לבדוק אם יש "כימיה" ביניכם. כנ"ל לגבי הגהה – אותו תהליך. יש לפרק את תהליך עריכת התוכן לשלבים וכנ"ל ההגהה. אסור להתפשר! יש לשבת ולתאם ציפיות שלא יהיו הפתעות באמצע הדרך או אי הבנות. ככל שתהיו יותר ברורים בהתחלה גם לגבי לוחות זמנים והגדרת תפקידים מדויקת, כך התהליך יהיה חלק יותר.
איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?
זהו שוק גדול אך לא מספיק. אכן יש את עולם הדיגיטל והעולם המסורתי יותר, של הספרים המודפסים. אני לא כל כך רואה עתיד חיובי לעולם הספרים בארץ. ישנם סופרים ממש טובים שמעוניינים לחדור לשוק זה אך יש יותר מדי חסמי כניסה, שרשרת ההפצה של הספרים גוזרת קופון כבד ממחיר הספרים כך שלסופרים לא נשאר כמעט פרנסה, ישנם סופרים מעולים אך לא בדיוק חזקים בשיווק ופה בארץ, אין ברירה – אם אינך איש שיווק – את לא מוכר. זה לא צריך להיות כך ולכן הרבה ספרים מצויינים מתפספסים בדרך. אני מקווה שאני טועה אך העתיד, לדעתי, אינו נראה כה טוב.
ולסיום, מה את קוראת בימים אלו?
בשנת 2006-2011 עבדתי על הספר שלי ולכן לא קראתי כלום. עשיתי הפסקה והנחתי את החומרים בצד. עד שנת 2015. ושוב, שנתיים בערך שעבדתי על הספר לא נגעתי בספר אחר, איני יכולה לכתוב ספר משלי ולקרוא בו זמנית ספר אחר. אך בהחלט אני כבר מתכננת ברגע שאוציא לאור את חלקו השני של "סופות יולי" לקרוא את "רסיסים של אושר" מאת אילת סווטיצקי.
לספרה של ורד רוזס-דמאיו באתר אינדיבוק: https://goo.gl/rbMSBV
בראיון שערכתי עם הסופרת אילנה וייזר סנש לרגל צאת ספרה השלישי "על בהונות", היא מספרת על תהליך הכתיבה של הספר (שארך רק 32 שנים), על הגבול שבין אובססיה לאהבה ועל הקורא שפולש לתהליך הכתיבה.
מגב הספר "על בהונות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד:
גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.
ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים.
האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו?
שלוש הדמויות הללו – האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, הממתין לפיענוח, מרחף על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.
המוטיב המרכזי בספר הוא אובססיה. האובססיה ארוכת השנים של אוריאל לנעמי גם לאחר שהם נפרדים ומקימים חיי משפחה משלהם. במהלך הקריאה היתה לי תחושה שלמרות הסבל של נעמי, היה בה גם משהו שהתרגל לנוכחות המשונה של אוריאל בחייה ואפילו נעשה תלוי בה. אני מאשימה את הקורבן?
כן, האבחנה שלך את הטקסט רגישה להפליא. אני מאמינה שהרומן מדבר למעשה על מה שאני מכנה "גבולות האחריות". ואני ערה כאן לקושי שהמונח מציב בפני כל אדם בר דעת, גם בפני. והכוונה היא שאין זה ראוי היום לאמר ואפילו להרהר באשמת הקורבן. אז בואי נפריד: הקורבן איננו אשם ואין שום לגיטימציה להתנהלותו של אוריאל. ואולם, בספר אני מבקשת לחקור את גבולות אחריותה של אם מול ביתה, של אישה מול בן זוגה או מול מי שמדמה לעצמו שהוא בן זוגה, של אוהב מול אהובתו (או מי שהוא מדמה שהיא אהובתו), של ילד מול הוריו, של אזרח מול מדינתו אם נרצה, וכמובן גם להיפך. המחשבה הזאת התיישבה בתוכי בבהירות קשה דווקא אחרי כתיבת הספר, שהרי אנחנו יודעים שמודעותו ה"לקויה" של הסופר היא זו שדוחקת בו להמשיך ולרקום את העלילה. כך שלמעשה הפרדה זו בין אשם לאחריות היא שמניעה את העלילה, שהופכת אותה בעיני למורכבת יותר ומאתגרת הן עבורי ואני תקווה שגם עבור הקורא. נעמי אחראית על מה שמתגלגל ונהיה בחייה לסיפור המרכזי שאינו מניח לה ושהיא אינה מניחה לו. הוא זה שמעניק לה חיות ובד בבד גם מחסל אט אט את נפשה ומבהיר לה שכוחה מידלדל והולך במאבקה מול ה"צל" המלווה את חייה, מאבק שאינה ערה לסכנה הטמונה בשימורו חי ובועט.
חלק מהפעולות של הדמויות בספר הן לעתים גרוטסקיות והמחשבות שלהן (דנה, נעמי) אפלות למדי. למרות זאת, הן מעוררות חמלה ויש רצון עז לגונן עליהן. זה מה שרצית שהקורא ירגיש? ומה את מרגישה כלפיהן?
זה בדיוק מה שפיללתי שהקורא ירגיש. יצירת דמותו של אוריאל היתה לי הקשה והמאתגרת מכולן, משום שהיה עלי לרבד את דמותו, להרכיב אותה, להבטיח שאחוש בשבילו, שאחמול עליו, שהקורא יתאווה לחבוק אותו, שידמה שהוא מזכיר לו מישהו, שאוריאל יכול להיות השכן או הדוד או החבר שלו, שחלקים באישיותו אנושיים ומכמירי לב או ראויים לאהבה. זה מה שביקשתי ליצור. וכך גם לגבי שאר הדמויות. לעתים אני אוהבת אותן ממש, לעתים כעוסה ונואשת מהן, ולא פעם מבולבלת. כך אנחנו עשויים לחוש לגבי לא מעט אנשים בסביבתנו הקרובה. ואף שמעשיהן והתנהלותן של הדמויות בספר דוחקות בהן אל עברי פי פחת- בכל זאת אינני שומטת אותן מלבי לרגע, ומקווה שלא ישמוט אותן מליבו גם הקורא, והן ילוו אותו גם עם תום הקריאה.
להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד
כתבת את הספר על סמך חוויה אישית. לא נתעמק בה, רק אשאל מניסיונך: אהבה ואובססיה יכולות ללכת יחד?
לא! בהחלט ובפרוש ולגמרי לא. אהבה איננה אובססיה. מרכיבי האובססיה טאוטולוגים, כלומר הם באים ושבים ונובעים אך ורק מתוך עולם סגור ומסוגר שמייתר הכל מעצם היותו כל כך נכון עד שאין לו כל משמעות. באובססיה אין מקום לזולת. אהבה יש בה מקום לזולת, יש בה מחשבה על האחר, הענקה, איכפתיות, התחשבות, דאגה, חמלה, בתמהילים מגוונים כמובן, ובכל זאת יש בה מה שאני מכנה "מקום". אובססיה היא מחלה, פתולוגיה שמאופיינת בהרמטיות, סגירות, חנק, שליטה, איסור, מעקב, חרדה, תוקפנות ועוד כהנה וכהנה תחושות ומקום נטול קיום שיש לאבחן אותו מוקדם ככל האפשר ולהתרחק ממנו. אובססיה נוטה לבקש לעצמה עוד ועוד ממרחב מחייתו הנפשי והפיזי של הזולת. התהליך על פי רוב חמקני, הדרגתי ולא מובהק, והאבחנה בקיומו קשה. אבל אין לזלזל בניואנסים הקטנים ביותר. זהו מדרון חלקלק שיש להימנע ממנו, להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד.
לקח לך מספר עשורים לכתוב את הספר הזה. באמצע ראו אור ספרים אחרים שלך. למה לקח לו כ"כ הרבה זמן להיכתב? זה היה כרוך במאבק ?
כתיבתו של הספר הזה ארכה 32 שנה. התחלתי לרקום את העלילה כשהייתי בהריון עם בני הבכור. חשבתי אז שיהיה זה פשוט למדי לשחזר אהבת נעורים שהיתה לי, ושהייתי איכשהו חכמה דיי לסיים בטרם החלקתי אל אבדון בטוח. ואולם, ככל שהעמקתי בכתיבה ובמקביל גם בתחקיר על אובססיה בכלל ועל אהבה אובססיבית בפרט, החל הקושי להתעבות ולפעום בתוכי ככאב לב ממש. משהו בעיסוק בתהליך החמקני, הנסתר, הכמעט בלתי מוחשי הזה ובכל זאת כל כך נוכח והרסני- תפח להתנגדות, לחסימה שהלכה ונמשכה וארכה זמן רב. מדי פעם כתבתי מעט אבל שוב ושוב נחסמתי בידי הביעות שליווה את תהליך הכתיבה ושלא הייתי לגמרי מודעת לו. עובדה היא שנטשתי את כתב היד הזה. ואז, כעבור שנים, כשנפטרה אמי, נברתי בארגזי המכתבים שכתבנו זו לזו במשך שמונה שנים שחייתי הרחק ממנה בצפון אמריקה. (כתבנו שלושה מכתבים לפחות בכל שבוע, כך שהיו שם המונים). ובאחד מאותם ארגזים מצאתי את כתב היד שככל הנראה התלווה אלי עם חזרתי לארץ. ומשהו בתוכי נפער לפתע, ואיפשר את המשך כתיבתו של הרומן. אולי היתה כאן ראליזציה שזה איננו תיעוד אקראי של אהבת נעורים, אלא צורך עמוק באנליזה של הנטיה האובססיבית- אולי גם של זו המקננת בתוכי. ואולי היה זה ההכרח להכיר בעובדה שבאמפליטודות מסויימות, מוחלשות או קהויות אובססיה היא אנושית ולשבויים בתוכה יש אחריות על הדיאלוג שהם מאפשרים את קיומו.
אני סבורה שהתייתמות דוחקת את הישות הילדית לפוזיציה חזיתית ונוראה. כלומר היתום חש לראשונה בחייו כמי שחטף בעיטה בישבנו, בעיטה שמיקמה אותו כישות בגירה, שקופה ומושלכת לגורלה, ואין לו ברירה אלא להתמודד עם בדידותו האינסופית ועם הזמן הקצר. ואולי בשל כך השלכתי נפשי מנגד והנחתי לאוריאל ונעמי ודנה לשחק בי עד שהתפענח לבסוף סודן. זה היה תהליך ארוך ותובעני, לא פעם אכזרי, ואולי עכשיו יונח לי.
את הספר ערך דן שביט המוערך. מה את יכולה לספר על העבודה איתו ובכלל על היחס שלך לעורכים שליוו אותך ועל תהליך העבודה.
התמזל מזלי, אני חייבת לאמר. דן הינו עורך מופלא, איש רך, עדין וחכם, ועם זאת אינו בוחל באמירת האמת שעל ליבו. הוא ניחן בעין חדה ויכולת לתפוס ליקויים במבנה כמו גם בעלילה ובסגנון. דן שינה את הטקסט בסיוע נגיעות קטנות וגדולות כאחד. הוא ביקש לחלק את הטקסט כך שלכל דמות פרקים משלה, "מנוגנים" במעין סללום רך ואיטי, שהולך וצובר קצב וסערה לקראת שיא וסוף. דן הציע לעבות את הקשר בין נעמי לגדעון בעלה כדי שפרימת הקשר תהיה אמינה יותר וכאובה יותר, ואנושית, ואנלוגית לקשר המשמעותי של נעמי ואוריאל. דן הציע אינספור מהלכים, התייחסויות לדמויות, שאל אינספור שאלות שאיתגרו והיקשו לא פעם על החשיבה שלי לגבי הטקסט. הוא האמין שיש לאפשר לאוריאל להיות בן אנוש. זו היתה הערה קריטית לטקסט. הרשינו לעצמנו לפרוע ולתפור מחדש ללא חשש, ואני מאמינה שבשל הדרכתו הכנה, הרכה והלא מתפשרת וחכמת הבנתו העמוקה והרב רבדית את הסיפור המבקש להתפענח התאפשר לרומן הזה להמריא ולתפוס לו "מימושון" שמרגיש אמיתי ומדוייק.
לגילגוליו המוקדמים של הספר הזה (הוא נכתב לפחות שמונה פעמים) סייעו לא מעט אנשים נוספים. העורכת ז'אנה גור חברתי משכבר שהתעקשה על אנושיותו של אוריאל, ובעטיה של התעקשות זו הלכתי ו"עיגלתי" את דמותו. היא התעקשה על אלמנטים עלילתיים ומבניים שונים שעזרו בעת הכתיבה. סייעה גם חברתי היקרה הסופרת עירית דנקנר קאופמן שתיקנה שוב ושוב בטרם הגשתי את כתב היד. קראה אותו גם העורכת שירה אביעד שייעצה לגבי דמותו האניגמטית של המלצר.
עמילה עינת ערכה את ספרי הראשון "חלונות כפולים", ואני זוכרת איך הציעה לי לעבות עלילת משנה ובה סיפור אהבה, וכמה התענגתי על כתיבת הפרק ההוא. עמלה היתה הורית ומגוננת וגם ידענית עצומה, והיא יקרה ללבי ולזכרונות הכתיבה שלי. את הרומן "מתוך הגוף" ערכו שולה שלהב שהיתה אמונה על סיגנון ורהיטות ובהמשך גם ארנה גרינמן שממנה למדתי דבר או שניים על מנעד שפה והידוק הטקסט.
מכל עורכי למדתי שמלאכת המחיקה חשובה לא פעם לפחות כמו מלאכת הכתיבה, וניטרול הפחד חיוני בתהליך שזירת העלילה. צריך להתאבד על זה אני חוזרת ואומרת בסדנאות הכתיבה שאני מנחה, שאם לא כן לא יוולד דבר.
עד כמה דמותו של הקורא מופיעה אצלך בזמן שאת כותבת? עד כמה היא משמעותית עבורך?
לשם הבנת אינותו של הקורא בזמן הכתיבה יש לפנות לספרו הנפלא "על הפרסונה" של המשורר אורי ברנשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו . אורי היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת באר שבע במסלול לכתיבה יוצרת. ידענותו המופלגת ונדיבותו האינטלקטואלית היווו אבן דרך בחיי הכתיבה שלי, בעיקר בכל הנוגע למה שהוא כינה ה"פרסונה". כשאדם כותב משתלטת היצירה על ישותו והוא שוקע לתוך אזור דימדומים שמאופיין בהכרה מדולדלת משהו ומעין שיחרור עצום, משהו שנמשך לפרקי זמן לא קבועים שנקטעים מדי פעם בפעם מסיבות שונות ומשונות, לעתים פרוזאיות ממש (כמו צילצול טלפון או שריקתו של קומקום שהבשילו מימיו…). ואז נדרשת מלאכת העריכה או לחילופין שקיעה נוספת באינטרוואלים חדשים. זהו גל שמתנהל באופן שונה אצל כל יוצר. ממש מציעה לפנות אל הספר הדק והחשוב הזה כדי להבין עד כמה נעדר הקורא מעולמו של הכותב בתוך תהליך הכתיבה. אוסיף ואומר שיש מומנטים בהם פולש הקורא לתוך הוויתו של הכותב, מפריע ומשבש את תהליך היצירה ויש לסלקו משם מהר ככל האפשר שאם לא כן יזיק לה. לאו דווקא בהכתבת המהלכים, אלא יותר בהשכנת החשש, בהטרדת מנוחתו ועירעור בטחונו של היוצר. כל אילו מיותרים ומזיקים.
מקומו המכובד והמהותי של הקורא ישוב ויגיע עם השלמת הכתיבה. או אז יהיה נוכח לטוב ולרע בחייו ותודעתו של הסופר כפוסק וגוזר דין, וכישות מכריעה. היצירה אמנם תהיה שם גם אם לא יקראנה איש, אבל הקורא הופך בעיני לשותף מלכותי למלאכת היצירה, והוא זה שיפיח בה רוח נעורים וחדווה, ויאפשר לה להמשיך ולנדוד בעולם, חבוקה בכל פעם, ולעד, בחיקו של קורא אחר.
"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון
האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).
אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק). למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.
השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.
זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.
"בקצה הקיקיון" הוא הרומן הראשון שלי שיצא לאור (עם זאת, בסדר כרונולוגי הוא הרביעי שנכתב). בתחילה הוא נכתב כספר אוטוביוגרפי, המתאר את ניסיון ההתאבדות האחרון שלי ותקופת האשפוז שבאה לאחר מכן, אך מהר מאוד הבנתי שהמציאות לא באמת מצליחה לתאר את כל מה שהתרחש שם, ו'בקצה הקיקיון' קיבל נטייה מעט יותר משמעותית לעבר הבדיה. כל מי וכל מה שמתואר בספר קיים והתרחש במציאות – במציאות שהשתקפה מתוך הכלל, ובזו שהתרחשה בראשי ובראשם של שאר המטופלים…
"השרביט של איינטרוך" הוא רומן פנטזיה, אולם רק במובן העל-זמני שבו – שכן, באותה מידה העלילה הייתה יכולה להתרחש אי-אז בעבר או אי-שם בעתיד. כבר בהתחלה, מובא הקורא בפני המלכה בהיכל המלכותי, ובמשך שארית הסיפור כמעט לא עוזב את חומות הארמון. ערבוב של כוחניות, מסתורין, מיניות ופוליטיקה (וקצת נרקוטיקה), משולבים בתוך דמויות בעלות תפקידים שונים בארמון וכולן מרשימות; גם הפחותות והנלוזות ביותר שבהן. וכולן מושפעות, לעתים עד אימה, מהופעתו של איכר פשוט בארמון.
"פירורי קשת" הוא רומן מדע-בדיוני, עם קצת נצנצים למעלה. בסיסו עוסק בניגודיות – ניגוד בין הטכנולוגיה לטבע, בין האדם לרובוט, בין הגבר לאישה, בין העכשיו למחר, בין האנושי למכונה, יחיד מול רבים… – ולא פעם התפקידים הללו מתחלפים. אמני במה עדינים וכורי זהב מחוספסים משתפים פעולה כדי להציל את חייהם ואת חיי יקירם. ספקות והחלטות אמיצות תופסות את מקומה של השגרה המוכרת והבטוחה של סייר בודד. ומעשי נקם והתגוננות, שבסופו של דבר ישפיעו על כולם.
למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?
במשך עשר שנים ניסיתי להוציא לאור את ספריי דרך הוצאות ספרים, ועם הזמן הצטברו במגירה עוד ועוד מכתבי דחייה. מדי פעם הוצאה כזו או אחרת הביעה התעניינות, אך דבר מעולם לא הבשיל לכדי מעשה. באחת הפעמים בהן תהיתי על המוות, החלטתי לוותר על הדרך המסורתית ולהוציא את ספריי באופן עצמאי – ובמקום שחופן אנשים במשרד יקבעו את עתידי, שהציבור יקרא ויחליט בעצמו. כמובן, אין זה אומר שאני מוותר על עריכה ספרותית מקצועית או לשונית, או כל שלב אחר מהשלבים "המסורתיים" בדרך להוצאת ספר לאור, ומשקיע בכך את כל מה שראוי עבור אותו ספר.
כיצד אתה מקדם את הספרים ומביא אותם לתודעה?
קידום עצמי הוא עולם בפני עצמו, עולם שאיני יכול להפנות עבורו את זמני ואת מרצי. על כן, אני נעזר באנשי שיווק חכמים ממני, שמכירים את העולם הפרסומי והווירטואלי ויודעים כיצד לנווט בו את ספריי. מעבר לכך, אני אוהב לשבור את מחסום ה"סופר הלא-ידוע" עם מתנות ומפגשים אישיים, ולעתים אני יוצא במבצעי חלוקה של אחד מספריי, ובכך מקדם את ספריי האחרים. הכי חשוב: שיהיה כיף!
איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?
הוצאה עצמית אינה ערובה לאיכות. בעיני הקורא, זה למעשה בדיוק ההפך. מי שמוציא לאור את ספרו בהוצאה עצמית צריך לדעת שאף אחד שם בחוץ לא ישב וחיכה לו – העולם הסתדר יפה מאוד עד אז וכדי להגיע לקוראים, עליו ל ה ג י ע לקוראים!
כוחן הדועך של הוצאות הספרים הגדולות, משנה בהדרגה את דעתו של הקורא לגבי הוצאות עצמיות. עם זאת, השינוי מתרחש לאט ועל סופר עצמאי לחשוב כמו כל בעל מקצוע עצמאי אחר ולקדם את עסקיו, שהם ספריו. אם במקרה האמן המיוסר, המתנזר במבצרו ורק כותב יומם וליל, אינו יודע כיצד לשווק את עצמו ולהגיע לקהלים הולכים וגדלים – עבור כך יש כיום אנשי תוכן ומדיה עצמאיים נהדרים, משרדי יח"צ ואף חברים עם גישה נוחה לרשתות החברתיות. כבר אין צורך להרשים אף אחד ב"חלונות הגבוהים" כדי לרדת לשטח ולהגיע לקורא – ניתן לעשות זאת ישירות, בלי למעלה או למטה, פנים מול פנים.
איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים בארץ?
ביום שבו טכנולוגית המציאות המדומה תגיע לכדי רמה מציאותית, נגישה לכל אדם וזולה, מספר קוראי הספרים – ובכללם, הקוראים הישראלים – יהיה כמספר המאזינים כיום לתקליטי ווניל. עד אז, הדבר שמביא את האדם הכי קרוב לחוויה עצמה, הוא הקריאה. והישראלי לא אוהב רק לקרוא, הוא גם אוהב לכתוב.
מכיוון שמלכתחילה השוק בארץ קטן באופן משמעותי ממרבית המדינות, ומספר הכותרים שיוצאים בו לאור כל שנה רק גדל (כתוצאה מהטכנולוגיה וההוצאות העצמיות), אט אט נוצר מצב שבו הקורא המתמיד נאחז במה שהוא מכיר ונרתע לנסות ולהכיר סופרים חדשים. הגודש הולם בו; מאות הספרים בחנות ומאות אלפי הספרים האלקטרוניים במרשתת, גורמים לו להתכנס לתוך המוכר והוא מאבד את אמונו במערכת סינון ספרותית ובקרת איכות. הרבה ספרים לעולם לא ייקראו…
זוהי נקודת אור לסופר האמיתי. אם יתמיד ויתמיד ויתמיד, ספריו יתפסו די נפח על מדף הספרים הישראלי כדי לבלוט מתוך הגודש, לעורר סקרנות ועניין בעיני הקורא, ואולי לצאת דופן.
ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה
בימים אלה אני קורא את "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר ס. תומפסון, עותק באנגלית שהגיע אליי באופן קסום מחברה בלונדון. מכיוון שלא ראיתי את הסרט המבוסס על הספר, לא ידעתי ממש למה לצפות ומהר מאוד נשאבתי לתוך הזיה נהדרת. כמו 'ארוחה עירומה' של וויליאם ס. בורוז, לכתיבה עצמה יש תפקיד מכריע בספר שכזה, והמחבר לא מועד לרגע. קטעים רבים – על אף הגסות, הסמים או פליטות הגוף – כמו נכתבו בידי משורר. העלילה ממחישה טרגדיה קטנה, עם זאת, גיבוריה מתנהלים בתחושת אפוס היסטורי; וכתיבת הגונזו (כפי שלמדתי שהיא נקראת) של תומפסון מתארת זאת באופן מעורר הערצה.
הספר ניכתב בי במשך שנים רבות, אך בגלל שיש בו גם אלמנטים אוטוביוגרפיים, היתה לי תמיד הרגשה שכל עוד אמי חיה, לא אוכל לכתוב אותו. במשך שנים רשמתי לי על פתקים ובמחברות, רעיונות, ראשי פרקים, ואפילו שם הספר היה בי שנים לפני שהתחלתי להקליד אותו.
להפתעתי גם כשנפטרה, לא חשתי דחף לשבת ולהתחיל לכתוב. אמי ציוותה את גופתה למדע, וכשעברה שנה מיום מותה הודיעו לי כי היא הובאה לקבורה. באותו לילה, התעוררתי באמצע הלילה והספר פשוט פרץ ממני.
זהו סיפור על מערכת יחסים מסובכת וכואבת בין אם ובתה, על רגשי אשמה וכעס, אבל מעל לכל סיפור של סליחה, אשר למרות הכאב שבו הוא מלא אופטימיות והומור.
למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?
כשסיימתי את כתיבת הספר, שלחתי אותו למספר מו"לים. חלקם אהבו אך רצו שאעשה בו שינויים. למשל, לוותר על הכתיבה בגוף ראשון כדי, לטענתם, "להשיג זווית ראייה רחבה יותר של הסיפור." אני הרגשתי כי כוחו של הספר הוא דווקא בהיותו אישי כל כך. עמדתי על שלי – והוצאתי את הספר באמצעות החממה הספרותית לבית סטימצקי. הספר נמכר בכל חנויות הרשת בארץ – ואזל!
שקועה בפרויקטים אחרים, לקח לי קצת זמן להיענות לשאלות ולבקשות לפרסם מהדורה נוספת, והפעם החלטתי שיהיה זה קל ונוח יותר לפרסם אותו כספר דיגיטלי.
כיצד את מקדמת את הספר ומביאה אותו לתודעה?
בעזרת המדיה החברתית, הבלוגרים ובניצול קטעי עיתונות וביקורות שנכתבו על הספר המודפס בזמנו.
איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?
כדאי לנסות לפנות למו"לים הגדולים, של הספרות המודפסת, כי עדיין יש אנשים רבים שאוהבים להחזיק את הספר ביד, ואולי יש בידיכם פנינה שתיחטף על ידם בחדווה. במקביל, אני רואה שקהל הקוראים בדיגיטלי הולכים וגדל, וכיון שהפרסום בדיגיטלי אינו יקר ואינו מסובך – כדאי ללכת גם עליו. (בכל מקרה – אם אינכם כותבים מיומנים, אני ממליצה להעזר בשירותי עריכה)
איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים הישראלי?
רוב חברינו קוראים ספרים. רובם מעדיפים ספרות מודפסת, כמו שניתן לצפות מאנשים בגילנו. בין ילדינו ובנות זוגם יש תולעי ספרים ויש כאלה שאינם פותחים ספר. רוב נכדינו קוראים בשקיקה. אלה שקוראים – חונכו לכך מגיל צעיר. לצערי איני בטוחה שזה מה שקורה בכל בית. ולנבא את העתיד? אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה…
ולסיום: מה את קוראת בימים אלה
אני קוראת כעת את סיפרו של הסופר האמריקאי המעולה קורט וונגוט, 'עריסת החתול'. משעשע, ציני, נוקב וטורד מנוחה. כמו כל ספריו.
"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" מאת ריקרדו סטרפאסה, הוצאת תשע נשמות.
מספרדית: סוניה ברשילון
נתחיל מזה: סביר להניח שזה הספר הכי מצחיק שתקראו בזמן הקרוב. כן, מדובר על צחוק בקול רם ולא על גיחוך קל ומבויש האופייני יותר לקריאה. אולי אף תעצרו מספר פעמים באמצע ותשאלו עצמכם מה לעזאזל אתם קוראים. התשובה בגדול: בדיחה ענקית על חשבון המציאות.
הבדיחה מתחילה בשקר משעשע אחד של בחורה בשם גבריאלה ובדומה מאוד לשיר של הבי ג'יז גורמת לכל העולם לבכות, כאשר היא הולכת ותופסת ממדים מפלצתיים. כאן נפתחת שרשרת אירועים הזויים שהכוכב הראשי בהם הוא בעיקר בחור אומלל, טיפש ומאוהב, סופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם).
"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" בקלות היה יכול להיות אחד מהסיפורים הקצרים בסרט "סיפורים פרועים" של דמיאן סיפרון. גם כאן, בדומה לסרט, יש אבסורד, הומור גרוטסקי וביקורת קלה שמסתתרת מתחת לשכבות של צבעים בוהקים ודמויות חולניות.
אך בשונה מחווית הצפייה בסרט שהיתה לרבים קשה עד בלתי נסבלת, הסיני מאפשר עצירה בין המשפטים, לנשום, לצחוק לחזור על בדיחה מספר פעמים. זהו מסע תזזיתי, משעשע ולא פעם מבריק.
הבלוג של נועה לקס 