ספר קצת על הספרים שלך…

עד עתה הוצאתי שלושה ספרים. הספר הראשון נקרא: "מצופים". זהו ספר סיפורים קצרצרים. כתבתי אותו בתחילת שנות העשרים שלי והוא עוסק בעיקר בפרטים הקטנים, במקרים האבסורדיים במערכות יחסים שבינו לבינה.
הספר השני נקרא"רסיסים של אור שבור", ואף הוא מתמקד במערכת יחסים זוגית בתוך בית. בין השורות של מערכת היחסים הזו משולבות מחשבות פילוסופיות על החיים, על בני אדם וכולי. הספר מחולק לכמה דמויות כאשר כל חלק מנסה להציג את נקודת המבט של אותה דמות. הספר השלישי נקרא "טקנומליה"על  זוג צעירים ישראלים מגיע לביקור קצר בבירת גרמניה. לכאורה סיפור שגרתי, אבל יש בעיה אחת – הבחור-  איבד את קולו, והוא מתקשר עם חברתו ויתר הסובבים אותו באמצעות פתקים. בימי הביקור הספורים, השניים מתנהלים בין בית-המלון למסעדה, לבר כזה או אחר, וכמובן לאתרי החובה של ברלין.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

-נושא העצמאות ביחס לשני ספרי שיצאו לאור עד היום, החל קודם כל מבחינה טכנית: הסתיים החוזה עם ההוצאה לאור וזכויות הספר המלאות עברו לידי, כמו גם שארית העותקים משתי המהדורות של הספרים. הבטתי בספרים השוכבים בבית והבנתי: צריך לעשות משהו. בדיוק בנקודה שבה זה התרחש, התוודעתי גם לכל נושא הספרות הדיגיטלית ואל החבר'ה הנהדרים באינדיבוק. באופן כללי, זה לא משנה אם אתה מוציא בהוצאה גדולה או קטנה, עצמאית או לא- אני מאמין שאף אחד לא יעשה עבורך את עבודת הפרסום. למגע האישי, לכיתות הרגליים אין תחליף. לכן הדרך העצמאית נראתה כשלב הטבעי בהקשר של שני הספרים הללו, כי אחרת הם ייעלמו מן התודעה ואני, הרי, עוד לא אמרתי את המילה האחרונה! לכן בחרתי ראשית לפרסם את "רסיסים של אור שבור" בגרסה דיגיטלית. זו הייתה הפעולה הראשונה שעשיתי כעצמאי בשטח. ההמרה לספר דיגיטלי שנדמה היה שאמורה להיות פעולה פשוטה תחילה, התגלתה כפעולה מסובכת למדי בהקשר הזה. זאת משום השילוב של האלמנטים החזותיים בכתיבה שלי. על אף החששות שאולי ספר כזה אינו יכול להעביר את התחושה הרצויה במדיה דיגיטלית – הלכנו על זה, ואני חייב לומר שאני מאוד מבסוט מהתוצאה. אני חושב שכך גם כל מי שהיה מעורב בעשייה. לאחר מכן הדבר הטבעי הנוסף היה להפיץ את הספרים באינדיבוק גם מבחינה פיזית ומתוקף כך גם לקדם אותם.

כיצד אתה מקדם את הספרים שלך ומביא אותם לתודעה?

-האמת שאני עדיין מרגיש "צעיר" בתחום הזה, וכל יום אני לומד משהו חדש. תמיד יש מה לעשות ומה ללמוד, כי אנחנו חיים בתקופה מאוד דינמית. מה שקורה היום לא יקרה מחר ומה שעוד לא קרה כאן- התרחש בעולם מקביל. אני בעיקר מנסה לקדם דרך הרשתות החברתיות, בעיקר פייסבוק ואינסטגרם. לפני כשנה פתחתי חשבון אינסטגרם נפרד שאני קורא לו "מילהגרם" (milagram123) ושם, לרוב, אני משלב בין קטעים של סיפורים שלי, רפרנסים ליצירות אחרות, משחקי מלים וכולי, לבין תמונות. מטרת השילוב הזה היא להביע מצב יומיומי מסוים או הלך רוח שמאפיין אותו ; הרעיון הוא ליצור פלטפורמה חדשה של משהו שקורה בזמן אמת ושקורה כל יום, או כמעט כל יום. בנוסף לכך, אני שם ספרים שלי בבתי קפה, בפאבים ולמעשה בכל מקום שאני מוצא לנכון שאולי זה יעניין מישהו. מפעם לפעם אני גם כמובן משתתף באירועים ספרותיים שגם זו פלטפורמה לקידום. אגב, אם מישהו קורא את זה עכשיו וחושב על רעיונות נוספים, אז… איך אומרים? "פנה אליי בפרטי".

איזה טיפים תיתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

להוצאה עצמית יש כמובן יתרונות רבים: הרווח הכספי הוא כולו שלך, אתה חי ונושם כל רגע בתהליך הזה ושולט (או אמור לשלוט) בכל נים ועורק של גוף היצירה. מה שאתה רוצה שיקרה בדרך- קורה. גם אם קשה לבצע אותו או שזה לוקח זמן. אין תחושה מספקת מזו. יחד עם זאת חשוב לומר ולהדגיש שזו עבודה קשה שמצריכה המון השקעה, פתיחות, סבלנות אין- קץ. בתוך כך, אני חושב שדווקא במקום בו השליטה המרבית היא שלך- חשובה הסינרגיה עם אנשים אחרים, בין שהם אנשי מקצוע ובין שהם חברים שאתה סומך על הדעה שלהם. כמו שאמרתי קודם, אני בעצמי עדיין לומד את התהליך הזה ומי יודע מה יוליד יום.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים הישראלי? כיצד הוצאות קטנות ישתלבו בו?

אמרתי זאת בעבר ואומר זאת שוב: כלפי חוץ נראה כאילו שוק הספרים נמצא בשנה האחרונה באיזה מיתון, קריסה או שלל ביטויים אחרים. כל זאת נכון, אבל חשוב לומר שהקריסה הזו, היא כלכלית- מבנית. בואו נודה באמת- מבחינת מכירת ספרים בחנויות הספרים, רוב הסופרים בארץ אף פעם לא הרוויחו יותר מדי. כלומר, יש כמה כאלה, אבל הם בודדים. לכן גם אגב, לא חשוב באיזו הוצאה אתה מוציא העבודה הקשה, היצירתיות, צריכות לבוא ממך, אישית. בכל מקרה, מעבר לכך אי אפשר שלא לשים לב לפוריות הספרותית שרוחשת כאן בשנים האחרונות על אף המעטפת החיצונית הזו, על אף הקשיים. יש כאן המון סופרים שלא מוותרים ומוציאים ספרים בדרכם שלם, עושים דברים, מקיימים את משנתם. כלומר, בתוך המסגרת הקורסת ומתחת לעור שלה, פועם גוף חי מאי פעם. הגוף הזה יוצר ספרות נועזת, חתרנית או פשוט ספרות טובה. זו דעתי כמובן, אבל אני חושב שרבים יסכימו אתי. חיצונית- קשה לי באמת לדעת מה יקרה. מומחים גדולים ממני עוד לא חזו באחרית הימים. לדעתי חוק הספרים, למשל, לא יהווה נדבך משמעותי עבור הסופרים כל עוד לא יוסיפו אליו את סעיף הגבלה על כמות האחוזים שחנות יכולה לדרוש מההוצאה. כרגע ישנם כמה גופים נפלאים כמו אינדיבוק ובוקסילה ואפילו הוצאות לאור דוגמת זיקית ואסיה שעושים עבודת קודש. הם נלחמים על עקרונות; נאבקים ומייצרים תוכן נפלא.
עוד לגבי ההוצאות הקטנות- אני לא בטוח שהן צריכות "לשחק את המשחק המרכזי" בכל מחיר על מנת להיות חלק מעולם הספרים. לעתים דווקא הפן זה, השונה, האחר (שבפועל הוא לאו דווקא אחר, הרי הוא חלק מאתנו, סביבנו כל הזמן הזה) הוא- הוא המייחד את ההוצאות הללו. צריך פשוט שיהיה מקום לכולם. צריך שיהיה איזה איזון. מה גם שמאוד נוח לבוא ולומר "השוק", "המצב", "החיצוני" לנו לא בסדר. אין על כך וויכוח- ישנם המון פגמים בעולם הספרות בארץ ויש עוד מה לשפר, אבל גם לנו כקוראים, יש איזה תפקיד בדבר הזה שנקרא 'שוק הספרים'; גם לנו יש חלק ביצירת העתיד שלו. לכן אני תמיד ממליץ לחקור, לנסות לגלות כמה שיותר, לחפש לאו דווקא את מה שנמצא בשלטי חוצות מואר באורות ניאון, אלא את המנגנון הפועל מאחוריו.

ולסיום: מה אתה קורא בימים אלו?

אני קורא את "מלך, בלש" של בן פול. כלומר של פול אוסטר. כלומר, פרד אסטר. כלומר אסתר המלכה. מי שזה או זו לא יהיו (בן פול הוא שם בדוי), רק התחלתי אותו אבל הוא תובעני ומסקרן בה בעת. זה ספר שמטלטל אותך כבר מהשורה הראשונה. רגע אחד בא לך לזרוק אותו ולהמשיך הלאה, כי אתה לא מבין מה בעצם קורה שם, ורגע אחר כך- אתה מוצא את עצמך חלק מהנרטיב השבור הזה, מבין משהו שאולי אתה רק חושב שאתה מבין. יש ספרים שאתה יודע שהולכים להשפיע עליך תוך כדי המעבר של העיניים בין השורות; אתה לא יודע מה זה בדיוק, או על איזו מילה להצביע כדי לומר שהנה, התאהבת- אבל אתה פשוט יודע שיש שם משהו בועט. אחרי שתעבור אותו- לא תביט על העולם אותו דבר. יש לי תחושה שכשאסיים את הספר הזה- ארגיש בדיוק כך. אחר כך אני מתכנן לקרוא את החדש של בולניו- "2666" וגם את "לתפוס את הדג הגדול" של דייוויד לינץ'. הנה עוד איש שלא תמיד אתה בטוח שאתה מבין אותו עד הסוף, אבל איכשהו בפיתול המוזר של המוח- מודה בינך לבין עצמך שהוא פשוט גאון.

לספריו של נועם נגרי באתר אינדיבוק>http://goo.gl/pUzSSG

"מאוהב" מאת אלפרד הייז , הוצאת תשע נשמות, תרגום: דפנה רוזנבליט

באמצע הנובלה "ארוחת בוקר בטיפני'ס", אומרת הולי גולייטלי : "אני לא רוצה שום רכוש עד שיהיה ברור לי שמצאתי את המקום שבו אני והדברים נהיה שייכים זה לזה. ואני לא ממש בטוחה עדיין איפה בדיוק המקום הזה, אבל אני בטוחה איזו הרגשה יש שם."

הולי גולייטלי של טרומן קפוטה היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב". היא מייצגת את סוג האישה שגיבורו של אלפרד הייז מאמין שקיימת בכל אחת: פזיזה, מניפולטיבית וחסרת רחמים.

 כך זה מתחיל: גבר פוגש אישה זרה בבר של מלון וללא הקדמות מיותרות, מספר לה את סיפורו. סיפור פשוט ביותר על אהבה ואכזבה. עדות בגוף ראשון, גוף בודד להחריד. 

מעניין לראות כיצד במהלך הסיפור גוזל המספר את קולה של אהובתו כמעט לחלוטין. בהתחלה הוא מתאר אותה בצורה ייחודית ונוגעת ללב. גם הדירה בה היא מתגוררת מייצגת את נפשה עבורו: נפש עמוסה, צפופה, לא מגובשת. למרות זאת ואולי בגלל זאת, משהו מנבא לו רעות. אפילו הצורה בה היא תולה את הגרביונים מזכירה לו גברים מתים. אך הוא לא מסוגל להודות בזה באופן ישיר עדיין. הרמיזות עוד עדינות בשלב זה : "לא היה לה שום צורך להציב דברים בסדר סופי כלשהו. הסדר הסופי עוד לא הגיע: היא חיכתה לו שיגיע." 

אם נחזור למשפט של הולי גולייטלי, נראה התאמה כמעט מושלמת. תיאור נוגע לב של עלמה במצוקה דרך מבטו של גבר מאוהב שכבר יודע שלא יוכל להחזיק באהבה לאורך זמן. בתחילת הספר המספר בהחלט יודע לחדור לנפשה של אהובתו ולייחד אותה. קיימת השלמה עם המגרעות, אפילו הומר. אך בהמשך, כשהוא מאבד אותה לטובת גבר אחר, הוא גם מאבד את היכולת לתאר אותה כישות נפרדת. זה הולך ומתדרדר עד שזה מגיע למצב שכמעט אפשר לכנות אותו מיזוגן.

 הדבר שגורם לספר הזה להיות יוצא דופן הוא המסע הנדיר והכנה שהוא מאפשר לנבכי נפשו של גבר מאוהב ופגוע אשר נתפס בדיוק בשלב הקריטי בו הוא זוכר הכול אך משלים עם הכול. לכן יכול לספר את סיפורו בצורה כה בהירה ומודעת. ההכרה שהוא כבר הפסיד את אהובתו, מתוארת לקראת הסוף באופן כמעט רוחני ומזכירה את אותו "עד" שקיים בבודהיזים: "רציתי לכרוע ארצה בחושך, להתקפל ולהתכדרר כעובר. וכל אותו הזמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל"…

ספר קצת על ספרך "לחיות. יותר או פחות"

הספר מתרחש בעולם שלאחר תחיית המתים, אחרית הימים, הכול טוב ואין רע לכאורה. אבל אם יש תחיית המתים, מה קורה לאלו שבחרו במותם? מתן שהתאבד שב מהמתים ומנסה לחיות מחדש באמצעות משולש אהבה שנקלע אליו. הספר עוסק בסוגיות כמו טוב כללי לעומת טוב ליחיד, איך מתמודדים עם עולם השונה מכל מה שחשבת, מתן משמעות לחיים ועוד.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

כיצד אתה מקדם  את הספר ומביא אותו לתודעה?

כרגע לצערי, אני לא עושה מספיק. משתף בקבוצות בפייסבוק, מקדם קצת בגוגל, אצל בלוגרים ועיתונאים. גם מכרתי ביריד ברמת גן כמה ספרים. ובעתיד יהיו עוד קמפיינים. בהגדרה רחבה זה ספר פנטזיה אך לא מתאים להגדרה הצרה של הז'אנר, לכן קשה יותר למכור את הספר מאשר ספרות ז'אנר, אבל אני מאמין בספר ומקווה שעם הזמן אנשים ישתפו ויספרו לחבריהם אם נהנו ואם לא נהנו יספרו שייהנו.

כיצד אתה רואה את שוק הספרים בעוד כמה שנים? האם הוא ילך יותר בכיוון של ספרות עצמאית? 

עם חוק הסופרים ובלי חוק הסופרים מצב שוק הספרים לא טוב. מובן שזה פותח פתח לסופרים  עצמאים. יותר ויותר קונים ספרים במימון המונים, ויש משוגעים לדבר שאפילו קונים ספרים גם ממי שאינם חברים שלהם.

בפועל, פרויקטים אלו החליפו את החנויות ואת מבצעי השיווק של ההוצאות. עם הזמן יהיו הרבה יותר סגנונות שם ויותר מגוון.

אני גם מקווה שהספרים הדיגטליים יצמחו יותר. כרגע מבחינת עלות, זו המדיה הכי משתלמת לסופר, אבל בארץ אין מספיק קהל קוראים לזה  וקשה מאוד לשווק אותם. מאחל שבעתיד ימצאו את פתרון הקסם.

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה?

אני קורא עכשיו את "דקמרון" של בוקאצ'ו. סיפור הרקע, חבורת צעירים וצעירות הבורחים מהדבר ומעין כלואים בווילה כפרית משעשעים את זה את זה במשחק סיפורים, מעניין היסטורית ובאופן מפתיע מצליח לעניין גם היום. בסיפורים עצמם יש טובים יותר וטובים פחות, אבל בכמה מהם יש יותר תעוזה משל כמה סופרים בני ימינו. כחובב הומור גם הופתעתי לגלות שיש שם סיפורים די מצחיקים.

לספרו של  דרור ניר קסטל באתר אינדיבוק>>http://goo.gl/2u1HlU

ספרי קצת על ספרך "טוסקנה של הבינוניים"

את טוסקנה של הבינוניים כתבתי בהשראה של רגע בתחילת 2014 לאחר שפוטרתי מעבודתי. הספר כולו הופיע לי בראש ברגע אחד ולקח לי כ-3 חודשים לכתוב אותו. ברגע שפוטרתי, למעשה נפתחו שוב כל האפשרויות בפניי והייתי חופשיה לחלום. לשם שינוי העזתי לחלום בגדול ולהגיד את זה בקול רם, או בעצם לכתוב את זה, כך שכל הספר מבוסס על חלום שלי – לשכור וילה בטוסקנה למשך כמה חודשים ובהשראת המקום לכתוב ספר. יצא שאת הספר כתבתי בארץ אבל החלום לנסוע לכמה חודשים ולהתנתק עדיין שריר וקיים.
אני חושבת שהמסר החזק ביותר שלמדתי מכתיבת הספר הוא לתת ליקום למלא את החורים בדרך שלו ולא להתקבע על הדרך שלי או להתאכזב כשהדברים לא קורים בדיוק כמו שאני רוצה או מדמיינת. אני באמת ובתמים מאמינה שאנחנו מושכים אלינו בדיוק את ההשתקפות שלנו בכל רגע נתון וכשאנחנו חושבים חיובי, אנחנו מושכים חיובי. כל הכיף בחיים זה להינות מההפתעות שבדרך. הספר הזה זימן לי הפתעות ונהניתי מאוד לכתוב אותו ואני נהנית לא פחות לקרוא בו מידי פעם.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

לפני שכתבתי את כתבתי טוסקנה של הבינוניים, כתבתי רומן ו-4 ספרי ילדים, ניסיתי להוציא לאור את כולם, כולל טוסקנה, מספר פעמים וקיבלתי שוב ושוב תשובות שליליות מההוצאות הגדולות, לעומת תשובות חיוביות ונלהבות מההוצאות הקטנות שמבקשות השתתפות במימון מלא או חלקי של הפקת הספר (עלות מוגזמת ביותר, אני רוצה לציין, ובתנאים מצחיקים). זה בהחלט מתסכל ומייאש אבל אני מאוד מאמינה בספרים שכתבתי ובפוטנציאל שלהם וכל העת ידעתי שאגשים את החלום כך או אחרת. לקח לי זמן להבשיל עם עצמי ולהבין שכמו שעניתי בשאלה הקודמת – לרוב אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מבקשים בצורה שונה מזו שציפינו לה, אז כן, החלום לקבל תשובה חיובית מהוצאה גדולה ולהפוך בין לילה לרב מכר הוא נחמד ויפה אבל הוא בגדר חלום ולכן לא הייתה לי כוונה להמשיך לשבת ולחכות שמישהו אחר יגשים עבורי את החלומות שלי. הוצאה עצמית מתגלה לי בימים אלו כאופציה מצויינת. במיוחד כי השליטה והזכויות נשארות בידיים שלי. עם החסרונות נתמודד. אני יודעת שקשה מאוד להצליח לחדור לתודעת הציבור בהוצאה עצמית אבל אם הספר באמת טוב זה רק עניין של זמן, כך שנותר לי עכשיו לתת לציבור לקרוא ולהחליט וימים יגידו.
הכי חשוב שאני שלמה עם הדרך הזו ושמחה שבחרתי בה.

כיצד את מקדמת את הספר ומביאה אותו לתודעה?

הרבה שיווק עצמי ברשתות חברתיות ובלוגים כגון סלונה, דה מרקר, בלוגר, ישראבלוג וכו', פרסמתי את הספר מספר שבועות בפייסבוק והצעתי אותו כפיילוט חינם בעבור שיתופים ברשת, יש לי בלוג בשם "שלוש נקודות" שם הספר מוצע למכירה, כמו גם ב"אינדיבוק" ו"במנדלי", בנוסף הקמתי דף פייסבוק לספר. הצעד הבא הוא להדפיס את הספר, זה יקרה בחודש הקרוב בשאיפה. כרגע הספר זמין כספר אלקטרוני וניתן לרכוש אותו גם לקינדל דרך אינדיבוק.

כיצד את רואה את שוק הספרים בעוד כמה שנים? האם הוא ילך יותר בכיוון של ספרות עצמאית?

אני מאמינה שכן. על אף שאני חצויה בדעותיי בנושא. הייתי רוצה מצד אחד לאפשר לכל כותב את הדרך הקלה והפשוטה (והזולה) לבטא את עצמו ולהגשים את החלום הזה. מצד שני הייתי שמחה בכל זאת לאיזה מנגנון סינון קל שיפקח לפחות על איכות הספרים היוצאים לאור, מבחינת הכתיבה והשפה לאו דווקא מבחינת התוכן, בכל זאת חופש הביטוי הוא דבר מבורך אבל צריך שיהיו סטנדרטים אחידים להוצאת ספר לאור. הוצאות לאור היווה עד היום את המחסום הזה לטוב ולרע, ברגע שהשוק נפרץ כל אחד יכול להוציא לאור מה שבא לו וזה מוזיל ערכית את הספרים ואת התרבות שלנו.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלו?

שאלה טובה, היות והלך הרוח שלי משתנה דיי מהר ואני נהנית בעיקר מספרי עידן חדש ומקריאת רומנים, אני נוטה לקרוא כמה ספרים במקביל מהז'אנרים השונים, כך שאני מזפזפת ביניהם במקרה שאני משתעממת. כרגע אני קוראת את ההיסטוריה של המחר – יובל נח הררי, הזמן שאבד לי – פאביו וולו, כוחו של הרגע הזה – אקהרט טול, ימי שלישי עם מורי – מיץ' אלבום.
מחכים לי עוד ספרים רבים על המדף, יש לי חולשה קשה לחנויות ספרים ולמילה הכתובה, אבל אני מניחה שאני בחברה טובה.

לספריה של אסנת סבן באתר אינדיבוק>http://goo.gl/4KGT10

"עד שתתחילי לדבר" מאת גליה תנאי , הוצאת פרדס

"עזבי את זה ליאורה, בבקשה אני באמת לא רוצה שתנסי לטפל בי עכשיו, אני רואה אותך, את מבינה?"  את המילים האלו אומרת שירה לרופאה המטפלת שלה ליאורה, בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שאושפזה בכפייה. שירה היא לא מטופלת רגילה.  היא נזירה בודהיסטית ברמה רוחנית גבוהה ביותר אשר הגיעה לארץ בעקבות גסיסתו של אביה ובמקום לפזר אהבה וחמלה, מצאה את עצמה במחלקה הסגורה. לאחר שנים של שהות בהודו ואורך חיים נזירי, המפגש עם התרבות שהשאירה מאחור מכה בה. היא מוצאת את עצמה בשיבוש חושים המאיים לקחת אותה מדרכה הרוחנית.

ליאורה, הרופאה המטפלת של שירה נמצאת גם היא בצומת בחייה. לאחר שמטופל שלה התאבד, מתחילה הקריסה בחייה המקצועיים והאישיים, אותה קריסה ששירה רואה באופן כה ברור תודות לרמה הרוחנית בה היא נמצאת.

הממד הרוחני בספר בא לידי ביטוי בעיקר כשאמונתה של שירה עומדת במבחן. גליה תנאי משרטטת את המצבים ההזויים ביותר באופן חד וריאליסטי. כך למשל כששירה הולכת ברחובות הרצליה עם חולצה אדומה (כדי שלא תתרחק לגמרי מגלימת הנזירה), ומחפשת את המקום בו מאושפז אביה, ניתן לראות תמונה ברורה וכמעט גרוטסקית של ניכור ומאבק עצמי : "היא משתדלת לשמור על תשומת לבה אסופה ומרוסנת לא לתת לתודעה להתרוצץ בין אינספור הגירויים, חסרת מטרה."

הבחירה המודעת או הלא מודעת לכתוב באופן ריאליסטי, מאפשרת לשאלות המתבקשות להתחבא בטקסט באופן חכם ומעודן : מה זה בכלל נורמלי, האם המושג  נורמלי הוא תלוי תרבות, האם לדיכאון יש  משמעות רוחנית שאנחנו ממהרים לטשטש עם תרופות.

למרות שזה מאוד מתבקש, הסוגיה של האתיקה הטיפולית פחות עוברת פה. דמותה של ליאורה  המטפלת, היתה צריכה לעמוד בניגוד ברור וחזק יותר מול דמותה של שירה. עושה רושם כי המחיצות החיוניות בין השתיים נפלו מהר מדי, ועברו למצב של קרבה המשויכת יותר לשתי חברות וותיקות מאשר לשתי נשים הרחוקות זו מזו מרחק מזרח ממערב.

קשה שלא לתהות מדוע ממהרת הרופאה הרציונלית והממורמרת להיפתח מול האישה הרוחנית והשברירית שמולה, אשר אומרת לה בהחלטיות "את חולה מאוד" או "אני רואה אותך". צפוי שמילים כאלו יצרו מגננה וריחוק מצד ליאורה, וודאי שלא יחברו אותה מיד עם המטופלת שלה.

גליה תנאי היא מתרגלת ומורה לדהרמה בודהיסטית ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה. רומן הביכורים שלה מצטרף לסדרה המוצלחת של הוצאת פרדס "מלח מים", אשר מביאה קולות חדשים ומעניינים בספרות העברית.

_______________________

אולי תחבבו גם…

ביקורת על "דייגו היקר": https://goo.gl/hBI3EQ

ערוץ היוטיוב Kirsten Dirksen מלא בסרטונים אשר נותנים הצצה על דירות ובתים קטנים מרחבי העולם והאנשים המתגוררים בהם. איך זוג פלוס ילד גר בבית של 30 ממ"ר? ולמה אנשים עמידים בוחרים לגור בדירה בגודל סלון? על הדרך אפשר לקבל גם טיפים מעולים לעיצוב חללים קטנים ודחוסים.

כריסטן מראיינת את האנשים שבחרו בחללים קטנים כדרך חיים, וכך מתגלים להם לא פעם סיפורים מרתקים על שחיקה מקריירה בעידן המודרני, התחלות חדשות, מיאוס בתרבות הצריכה ועוד. מעניין לראות שחלק מהאנשים עושים הכל בעצמם מבחינת עיצוב ריהוט ואף עיצוב של בתים שלמים ממכולות ואוטובוסים.

"קרא לי מריאנה", במאית Karolina Bielawska, פולין 2015, דוקומנטרי

הסרט "קרא לי מריאנה" שהציג בפסטיבל דוק-אביב האחרון, מספר את סיפורה של אישה בת 40 החיה בפולין וצריכה לעבור את הניתוח החשוב ביותר בדרך לשינוי מין. היא נתקלת בבירוקרטיה הזויה, ונאלצת לתבוע את הוריה כדי שיאפשרו לה לבצע את התהליך עד סופו.

זה לא סרט על זהות מינית או מגדרית. זה אפילו לא סרט על מאבק בדרך לבחירה חופשית. זה סרט על בדידות, על דיכוי ועל ניכור משפחתי ועצמי:  "אני רוצה להסתכל על עצמי במראה ולא להיגעל מהגוף שלי", אומרת מריאנה ולוקחת אותנו למסע של הקרבה אחר הקרבה.

Karolina Bielawska יצרה סרט מרגש ומעורר מחשבה בלי ליפול לרגע למניפולציות רגשיות או פרובוקטיביות.

"כל מה שלא סיפרתי", סלסט אינג, הוצאת תמיר-סנדיק. מאנגלית: נעה שביט

"כל מה שלא סיפרתי", ספר שאולי יקטלגו בטעות כרומן למשרתות מתקדמות, כולו מתמסר לעלילה מרתקת אשר במרכזה תעלומת מוות של נערה ממשפחה אוריינטלית.
הנערה אשר נמצאת ללא רוח חיים באגם הקר בעיירה, כמעט מסמלת את הכתיבה הקפואה של אינג אשר לרוב מסתנכרנת עם המשפחה המאופקת, ( טוב, חצי סיניים) , ויש להודות שמדי פעם יכולה להוציא מהדעת.
אינג בונה תפאורה בקפידה. כל תמונה מחודדת ובוהקת מול העיניים. הריחוק שהיא יוצרת כמעט נראה מחושב, כמו אומרת לקורא: כן, אנה ישבה בחדר של אחותה המתה ואיש מבני הבית לא מתייחס אליה, אבל אין זמן שתצטער על כך, בוא תראה מה קורה בהמשך.