ארץ איומה מאת קית גסן, הוצאת פן, ידיעות ספרים, תרגום: רחל פן

נתחיל מהשורה התחתונה: "ארץ איומה" הוא קודם כל ספר כיפי במובן הישן והטוב של המילה, מסוג הספרים שחושבים עליהם במהלך הפוגות בקריאה, ומייחלים כבר לרגע שיהיה זמן לשוב אליהם.

הספר אומנם עוסק בנושאים קשים—ניכור משפחתי, זקנה, החיים של צעירים תחת שלטונו של פוטין, אך גסן מנגיש את כל אלה בעזרת שפה תמציתית, התרחשויות מרובות והמון הומור ואירוניה. אנדריי, גיבור הספר, היגר עם משפחתו לארצות הברית בגיל שש ואין לו שום סנטימנטים למולדתו, רוסיה. הוא עובד כמתרגל בקורס לספרות רוסית באוניברסיטה, (זה הסממן היחיד לקשר כלשהו עם המורשת הרוסית), אך העתיד האקדמאי שלו מוטל בספק עקב קיצוצים. במקביל, חברתו מחליטה להיפרד ממנו וגם חשבון הבנק שלו ראה ימים טובים יותר.
יום אחד, אנדריי מקבל דוא"ל מאחיו הגדול, דימה, המתגורר במוסקבה עם סבתם. הקשר בין האחים רופף מאז ומעולם, אך דימה, איש עסקים ממולח, ניגש ישר לעניין ומבקש מאנדריי לבוא לטפל בסבתא למספר חודשים כי הוא חייב "להעלם" לזמן מה. אנדריי נענה מתוך רגש מחויבות אך גם מתוך תקווה שסבתו תספק לו חומרים על חייה תחת משטרו של סטאלין, שיסייעו לו להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. כשהוא נוחת בדירה המוסקבאית הצפופה, אנדריי מגלה שסבתו דמנטית ועברה ספק נמחק, ספק הודחק. ניתן לראות בהדחקה ובשכחה של הסבתא , ביטוי למצבה הנוכחי של רוסיה תחת משטרו של פוטין, השואפת למחוק את הכתם הסטליניסטי בכל מחיר ולקדם (כביכול) כלכלה חופשית מערבית.

מה שמחייב את אנדריי לצאת מאזור הנוחות שלו, זו דווקא לא סבתו המזדקנת ואף לא הניתוק מהבית, זו מוסקבה עצמה. מוסקבה, היא כמו דמות נוספת בספר. היא מלאה רבדים, יפה ומכוערת (גסן מרבה לתאר את המבנים הקומוניסטים האפורים לצד האדריכלות החדשה), היא יקרה וענייה, מסקרנת אך מנוכרת. אנדריי חווה את הניכור הזה מהר מאוד. למרות ידיעת השפה, לא עולה בידו לפצח את הקודים של בני גילו המתייחסים אליו בחשדנות ובריחוק, עבורם הוא קודם כל אמריקאי ואפילו בוגד.
אחד הדברים המעניינים שגסן מצביע עליהם, הוא הגישות השונות והמורכבות של הצעירים במוסקבה, תחת משטרו של פוטין. כשאנדריי כבר מוצא חוג מכרים המכנים עצמם "חבורת אוקטובר", הוא נקרע בין הגישה הסוציאליסטית הישנה לבין הגישה הנאו ליברלית של אחיו, הקורא להסיר את המסכה מעל הקומבינות, השוחד וההפחדות במשטר הנוכחי. המשותף לכל הצעירים האלה, בעלי הגישות השונות, הוא שכולם מאוד פגיעים ומגוננים על מולדתם. יש להם נאמנות עזה לשורשים ויחסי אהבה-שנאה עם המערב. הם חשים שרוסיה נשארה מאחור ועם כל הרצון לדמוקרטיה אמתית, הם חוששים מהנגיפים שהיא עלולה להביא, ובוחנים את המשבר הכלכלי שפוקד את ארה"ב באותה שנה, (2008) עם מעט שמחה לאיד.
למרות שאנדריי מתברג בסוף בחוגים חברתיים כאלה ואחרים, הדילמה מלווה אותו לאורך כל הספר: האם להישאר ברוסיה או לשוב לארצות הברית. זהו מפגש מושלם בין סיפור אישי מלא חוויות ותהפוכות לבין מציאות קולקטיבית עגומה שממשיכה עד היום.

היעלמות מאת דבורה ויליס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, תרגום: שאול לוין

יש ספרים שמראש אנו, הקוראים, יודעים מה תהיה נקודת המפנה בהם, האירוע שיהפוך הכול על פיו ואחריו שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. לא פעם זה יכול להוות יתרון מעניין. למשל כשמדובר בעלילה המתרחשת לפני מלחמת עולם, אנו יכולים לתפקד על תקן נביאים, לבחון את התנהלותן של הדמויות וללמוד מעט על השאננות וחוסר האונים נוכח האסון המתקרב או לחילופין, כאשר הסיפור כבר מתחיל מראש באסון ולוקח אותנו אחורה בזמן אל אותן נסיבות שהובילו לכך, לדוגמה "ההיסטוריה הסודית" אשר נפתח ברצח, ומשאיר אותנו לחבר רמזים ולהטיל דופי גם בדמות ה"שפויה" ביותר.

כזה הוא גם קובץ היעלמות" מאת דבורה ויליס. כבר ידוע לנו מראש שבכל סיפור מישהו יעלם ואנו כקוראים, נדרשים לבחון את הפער שמשאירים אחריהם הנעלמים ואת ההשלכות של ההיעדרות על היקרים להם. נסיבות ההעלמות שונות ומגוונות: פעם זה אבא שנעלם ומשאיר את בתו ואשתו עם סימני שאלה רבים, פעם זו שותפה לדירה שמשלימה משולש רומנטי שאינו מתפקד בלעדיה ופעם זה ילד קטן המעמיד את הקשר של זוג צעיר במבחן.

השפה של ויליס אינה מינימליסטית כלל כפי שאולי נדמה בהתחלה. למרות שהיא "מתקמצנת" בתיאורי רגשות ולעיתים אף מאופקת מדי, היא מפצה על זה בתפאורה עשירה, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מעולמן של הדמויות שלה ולא פעם שופכת אור על מצבן המנטאלי. כך למשל אקווריום לדגי נוי, משקף את בדידותו של אלמן צעיר, ומעטפות עם שטרות של כסף נפתחות ונסגרות באובססיביות, כאשר אם חד הורית נאלצת לכלכל את עצמה ואת בתה.

ויליס גם נעזרת במרחקים ובמרחבים הענקיים של קנדה ומציירת תמונה עגומה ואפורה בה המרחק הגאוגרפי קורע משפחות זו מזו. בסיפור "הפרידה", נאלצות שתי אחיות שהוריהם נפרדו, לעלות על אוטובוס פעם בשבוע ולנסוע לבקר את אביהם שגר במרחק עשר שעות נסיעה. למרות הפירוק של התא המשפחתי, המספרת ,"מגלה" את אחותה הגדולה כדמות שאפשר לסמוך עליה ולהישען עליה בעתות משבר. לא כל הסיפורים כה אופטימיים. בסיפור "לסמוך", מהיפים בקובץ, איש מבוגר נזכר בדמות אבהית שליוותה אותו בשנות ילדותו ועזבה את חייו במפתיע. במקביל, בתו שאותה לא ראה זמן רב באה לבקר אותו כשהיא במצב נפשי רעוע. הפערים בין השניים לא מאפשרים להם לדבר באופן גלוי על החשש המשותף: שהבת " ירשה" את המחלה הנפשית של אמה. כאן, ויליס מדגימה היטב מהו סוג ההעלמות הכואב ואולי הנפוץ ביותר: להיות עם אדם שאמור להיות קרוב אליך באותו מרחב ולא להיות מסוגל להחליף איתו מילה אחת בעלת משמעות. אותו ניכור מונוטוני נוכח בכל סיפוריה אפילו כשהנסיבות דרמטיות.

אפילו כשויליס עוסקת במוות זה תמיד בדיעבד. אנו פוגשים את הדמויות אחרי האובדן, לפעמים חולפות שנים רבות.  הבחירה הזאת מאפשרת לה לבחון את ההשפעות הישירות של המוות כמו בסיפור "לברוח" כשאלמן צעיר מנסה להתאושש ממות אהובתו על ידי ביקור בקזינו  או העקיפות יותר כמו בסיפור "לזכור, לחיות מחדש", כאשר העדר דמות אב מטילה צל על חייהם של שלושה אחים.

היכולת הגדולה שלה טמונה באופן בו היא בוראת עולמות שלמים בסיפורים קצרים יחסית תוך שימוש מדויק בסביבה, בחפצים, בהרגלים ובפעולות. בחלק גדול מהסיפורים יש תחושה כאילו חוזרים למקום מוכר, הסיבה לכך אולי נעוצה בעובדה שהאובדן מגיע בסופו של דבר אל כל יצור אנושי, הוא שם כעובדה שאין לנו ברירה אלא להתמודד איתה.

ספרי לנו קצת על ספרך "חיי בלעדיי"

עלילת חיי בלעדיי מתרחשת בימינו ומתארת את שיגרת חייה של הילה, גיבורת הספר, מנקודת המבט הכי מרוחקת שאפשר. כבר בעמוד הראשון מבין הקורא, יחד עם הילה, שבשנייה אחת, הנד עפעף, חייה כפי שהיא מכירה אותם תמו.

הילה חווה את מותה מנקודת המבט היחידה שהכירה בחייה. מתוך דאגה לסובבים אותה – איך הם ימשיכו בחייהם בלעדיה. מתוך כך היא מגלה שאת חייה, שהיו שזורים בחיי בני משפחתה, היא לא ניצלה. בפרספקטיבה החדשה שבלית ברירה הופכת להיות המציאות שלה היא מגלה סודות, מגיעה לתובנות ואף מרגישה דברים עליהם ויתרה מרצון.

כשכתבתי את חיי בלעדיי שמתי לב שיש המון נשים סביבי שאינן מרוצות מחייהן. שהשלימו עם הפשרות הרבות בין אם מדובר היה בעבודה או בזוגיות או בחינוך הילדים והיו אף כאלה שהתפשרו על הכל רק כדי שיהיה שקט בבית. זה הפריע לי. להשקפתי אנו חיים פעם אחת, והחיים יקרים מפז. אין זה נכון או הוגן אפילו להתאים את עצמנו למציאות, להתפשר, לוותר ולחיות מתוך הרגלים. זה מה שהילה עשתה ועד שעולמה לא הזדעזע לגמרי היא לא יכלה להבין את זה ואף לשנות.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

את קריירת הכתיבה שלי התחלתי לפני כעשרים שנה, עם ספרי ילדים. כסופרת צעירה ומלאת מוטיבציה פניתי לכל ההוצאות לאור,  דיברתי עם מפיצים ועשיתי שעורי בית. כולם באופן מייאש ביותר אמרו לי כבר אז שלהוציא ספר לאור זה סיפור יקר ולא משתלם. "ספרים זה מותרות" היה משפט שחזר על עצמו, ובתקופה בה אנו חיים, אנשים לא משלמים עבור מותרות.

מכיוון שבערה בי הכתיבה, והסביבה תמכה ועודדה לא התייאשתי. הלכתי לפגישות רבות עם מו"לים שפירגנו והסבירו כמה הרבה אצטרך לשלם כדי שהם יוציאו אותי לאור וכמה מעט אם בכלל אקבל חזרה.

בסופו של דבר פגשתי מפיץ שהסביר לי איך אני יכולה לעשות הכל לבד ולחסוך בעלויות יצור הספר. כך הכרתי את עולם הגרפיקה, בתי דפוס, סוגי כריכות (קשיחה, רכה, בדבק, בתפירה). התוודעתי לגיליונות נייר ומחירם, כיתתי רגליים מבעל מקצוע אחד לשני, והפקתי לבד את ספר הילדים הראשון.

בעזרת אותו מפיץ הגיע הספר לחנויות, כולל הרשתות הגדולות ואף נמכר יפה מאוד והודפסו לו עוד שתי מהדורות. למודת ניסיון, עשיתי את אותו דבר עם שאר ספרי הילדים שלי.  סה"כ חמישה ספרים שהוצאתי לאור עצמאית. אבל ככל שעבר הזמן נתקלתי בבעיות שאי אפשר לפתור: התשלומים של המפיץ נעשו רק פעמיים בשנה ותמיד היו דחויים מאוד מאוד. קיבלתי חזרות הזויות מהחנויות (ספר שנשפך עליו קפה, ספרים שאנשים קרעו דפים וכו') ואף אחד לא קיבל אחריות על הספרים. הספרים היו מוחבאים ממש על המדפים והמוכרות היו מאוד לא ידידותיות כששאלתי על כך. כך התגלגלתי לחוסר אמון מוחלט במערכת.

לכולם יש יכולת להפיק עצמאית כל ספר. היום בעידן הרשתות החברתיות השיווק נגיש והמכירות קלות ברמת הביצוע אך לא לכל אחד זה מתאים. אני למשל מודעת לכך שיכולות השיווק שלי מוגבלות. אין לי יכולת או סבלנות לשבת כל היום מול המחשב ולשלוח מיילים, או לכתוב סטטוסים או להגות מבצעים כאלה ואחרים כדי לקדם את ספרי. אני עושה מה שאני יודעת ויכולה. אבל יש לא מעט סופרים סביב שכן עושים זאת ומצליחים יפה מאוד.

היתרון הגדול שיש בהוצאה מוכרת הוא ביכולות בשיווק ובהפצה . אדם פרטי אינו יכול להגיע לחשיפה שהוצאה לאור יכולה לתת. למרות זאת, בהוצאה עצמית הרווחים גדולים יותר והקשר עם הקוראים אינטימי יותר.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא ספר בהוצאה עצמית?

צריך לצלול לתוך זה. זו בריכה עמוקה, אבל יש בה המון גלגלי הצלה בדמות סופרים שעשו זאת ותמיד מוכנים עם עצה טוב או קישור לבעל מקצוע טוב וכו'.

בכל מקרה אין לוותר על איכות הספר. חובה לתת אותו לעורך מקצועי ספרותי ולשוני. חברות שקוראות ומפרגנות לא נחשבות עורכות. לצערי זו הבעיה הגדולה ביותר שאני נתקלת בה אצל סופרים עצמאים. נכון, עריכה היא יקרה, כמו כל דבר איכותי ומהוקצע אחר יש לה מחיר אבל למכור ספר שלא עבר דרך עיניים ומקלדת של עורך זה בעיני סוג של רמאות. ספר הוא לא רק עלילה מעניינת. לכל ספר יש ערך מוסף. סופר יודע מה הוא רוצה לומר אבל אין לו כלים לוודא שהוא אכן אמר מה שרצה וגם עשה זאת טוב מהודק ומדויק כשמדובר ביצירה של עצמו.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני חרדה לשוק הספרים בארץ. יש יותר מדי ספרים שאיכות הכתיבה בהם ירודה מאוד. השפה דלילה, העלילה אינה מוקפדת וסגורה וזה מרחיק את הקוראים. לא נתקלתי בספר מתורגם כזה. חבל לי מפני שיש כותבים מוכשרים שהוגים עלילות מעניינות אך מתפשרים במקומות הלא נכונים. קהל הקוראים לא הולך וגדל ובאיזה שהוא מקום אני מרגישה שלא שומרים עליו. בלי קוראים אין לנו הסופרים, הצדקה. אנחנו נמשיך לכתוב – אבל המילים לא יצאו לחלל העולם ולא ישפיעו בשום צורה. אני מקווה שעולם הקריאה/כתיבה ימשיך להתקיים מפני שכולנו זקוקים לפסקי זמן במציאות של חיינו.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה?

בימים אלו סיימתי לקרוא את "עושה כרצונו" מאת אסתי ויינשטיין ז"ל. כעת אני עושה הפסקה בקריאה לטובת סיום הספר שלי, אני לא כותבת וקוראת באותו זמן.

לספרה של רינה ברוש באתר אינדיבוק: https://goo.gl/UZCKdi

"ארור אתה נהר הזמן" מאת פר פטרסון, הוצאת כתר. מנורווגית: דנה כספי

כשדברים מתפרקים, יש להם נטייה לעשות זאת ביחד. השנה היא 1989 וחייו של ארוויד בן השלושים ושבע חומקים ממנו. אשתו, אם בנותיו ואהבת נעוריו, מתגרשת ממנו ובמקביל נודע לו שאמו גוססת מסרטן. ברקע נופלת ברית המועצות, וארוויד שהיה פעיל קומוניסט בנעוריו, נאלץ לראות את המודל שכה האמין בו, נמוג. בצר לו, הוא יוצא למסע מנורווגיה לדנמרק בעקבות אמו, שהחליטה לחזור למולדתה ולהתגורר בבית הקיץ של המשפחה, למרות הקרע הקיים ביניהם מזה שנים.

על פניו קיימים כל המרכיבים לדרמה משפחתית, ולמרות זאת לא תמצאו כאן טינות ישנות או עימותים אשר מחכים לרגע הנכון לפרוץ. יתרה מזאת, במהלך הקריאה תגלו שנקודות ציון קריטיות בחיי הדמויות הושמטו לחלוטין. פטרסון בונה את הספר כפאזל יפיפייה, שאפשר ליהנות ממנו גם אם כמה חלקים הלכו לאיבוד. הוא מסתמך רבות על הדמיון של הקורא ויוצר פערים גדולים בזמן.

כך למשל הוא כותב את הטראומה המשפחתית הגדולה, פטירתו של אחיו הקטן של ארוויד, אשר נסיבות מותו נשארות מסתוריות לכל אורך הספר. ברור שקיימת אשמה מסוימת הרודפת את ארוויד בנוגע למוות הזה, אך במקום לספר לנו על כך ולהחזיר אותנו לאותה נקודת זמן, פטרסון רק מפזר רמזים קלושים פה ושם. דוגמא מובהקת לכך קיימת בסצנה בה ארוויד פוגש זר ברכבת שאומר לו שהכיר את אחיו. מיד לאחר מכן יורד הזר מהרכבת, תוך שהוא מסמן לו תנועות משונות וצועק עליו  ולמרות שארוויד לא יכול לשמוע אותו, הוא מעניק לו בחזרה שלל תנועות מגונות, כיודע את אשר אמר לו האיש.

גם סיבת הגירושים שלו נשארת בסימן שאלה. כשהוא מספר על הדרך בה הכיר את אשתו ועל התמימות של רומן ראשון, הוא עושה זאת אפילו בלקוניות מסוימת, (מכנה את אשתו כ"היא" ואולי גם בכך יש הצהרה), ובלי כל התרפקות על העבר כאומר: כך היה אז וכך זה עכשיו ומה שהיה בין לבין אינו משמעותי במיוחד, וזה נכון לגבי כל הפערים שיש בעלילה.

ספר ללא ספק מאתגר כמו גם דמותו של ארוויד שלא ממש קל לחבב אותה אך מי שיבחר בכל זאת לשוט בנהר הקפוא הזה, יגלה שהבחירה של פטרסון היכן לחשוף והיכן לא, אינה שרירותית ויש בה מסר המוביל את הקורא להסתכל פנימה ולבחון את עצמו וכיצד הוא נע במרחב חוסר הוודאות.

אתחיל מהשורה התחתונה: הספר הזה כבש את לבי ודישן אותו עונג. עונג הנובע מהפשטות והרגישות שיש בו, מהשיתוף והידידות שהוא הביא עמו ולאחר תקופה ארוכה של ניכור ספרותי, אחזתי בו כמצוף בלב ים.

אחורה: המאה התשעה-עשרה. פייר לוטי, (כינויו הספרותי של לואי מארי ז'ילין ויאו), הוא קצין למוד קרבות בחיל הים הצרפתי, המרבה במסעות במסגרת שירותו. לוטי הוא טיפוס סקרן וצבעוני שלא פעם מוגדר כמוזר מעט, אוהב להתחפש בתלבושות הלאומיות של המקומות אליהם הוא מגיע ואספן חפצים אובססיבי. יום אחד, בזמן שהותו בסין, הוא פוגש בחתולה מוזנחת וחולנית למראה המחליטה בנחישות לאמץ אותו. החתולה כנראה יודעת במי בחרה, כי לוטי הוא ללא ספק איש חתולים. בביתו מחכה לו כבר חתולה השייכת לאמו ולאחותה, יצור מפואר פרווה העונה לשם מושמוש. למרות זאת, לוטי לא ממהר לאמץ את החתולה הסינית (מושמוש השנייה), כפי שהיא ממהרת לאמץ אותו. הוא מהסס ולא רואה כיצד ייקח אותה אל המסע המחכה לו, שלא לדבר על רעם התותחים מחוץ לחדרו העלוב והקטן. אבל עם חתולים כמו עם חתולים, מחכה לו הפתעה אשר תגרום לו להעמיק את אהבתו אף יותר ליצורים הללו, והוא ימצא בחתולה הסינית מקור בלתי נדלה של שותפות גורל ונחמה. מה שיתרחש כשלוטי יעגון ויביא אותה לביתו לפגישה ראשונה עם הדיירים (בעיקר הדיירת המשופמת השנייה), יהפוך לשרשרת אירועים מצחיקים, מסורבלים ומפתיעים.

למרות המשתמע מן הכתוב, הספר אינו פשוט לקריאה. השפה אומנם מינימליסטית למדי אך דווקא מפני שהיא חפה מקישוטים, היא מפגישה אותנו פנים אל פנים מול נושא שלוטי עוסק בו לכל אורך הספר: המוות וזמנם הקצוב של החיים. למרות כל מסעותיו, מרכז עולמו של לוטי הוא בבית עם אמו ודודתו, הגינה, המשרת האהוב ובעלי החיים (יש גם צב!).

הוא כותב: "כל כך מהר מקדירים ימינו. כל כך מהר נופל עלינו הלילה." ובהמשך: "חשתי לראשונה בחיי תחושה של ערב. ערב ארוך וחסר רחמים ללא מחר, סתיו אחרון שאף אביב לא יבוא אחריו."

לוטי כאמור מרבה לראות עולם, חווה מפגשים טיפוסיים של ימאי, (על כך יסופר גם בספרו "שלוש גברות בקסבה", הוצאה נהר ספרים, מצרפתית: אביטל ענבר), אך הנמל שלו, העוגן, נמצא בביתו וכשנוחתת עליו ההבנה שגם עוגן זה בר חלוף, מתחיל מסע אחר של התבגרות וכאב ופרידה מקן משפחתי אשר תריסי החלונות בו מעולם לא הוגפו מתוך תחושות ביטחון ואמון.

ספרי קצת על ספרך, "מצילות"

מצילות הוא סיפורה של הדס, אישה בת 31 שנרדפת על ידי עברה, על ידי טראומה מינית שעברה בגיל צעיר. הדי הפגיעה משתקים אותה, כובלים אותה לקיום פאסיבי ולכאורה חסר מוצא.

הדרכים המקובלות להימלט מהשדים שרודפים אותה – טיפול פסיכולוגי וזוגיות מגושמת שהיא מנהלת עם סטודנט בשם עמית – לא מסייעות לה כלל, וכתחליף היא נכנסת לעולם המדיטציה הבודהיסטית, שם היא שוקעת עמוק אל תוך רעיונות פילוסופים שמושכים אותה אך גם מסכנים את המשך קיומה על פני האדמה.

מצילות הוא גם סיפורה של תהילה, תלמידת תיכון פרועה ומלודרמטית שמהדהדת את הטראומה של הדס באופן אחר, ומתמודדת עם שדים דומים בדרכים שונות לגמרי, והרסניות לא פחות.

מה שמצליח בכל זאת לטעת בשתיהן תקווה ולהציע להן סיכוי לריפוי ולאיחוי, הוא החיבור ביניהן, ובינן לבין אישה שלישית.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

הבחירה הראשונה שלי הייתה דווקא בהוצאה ממוסדת, וכך הוצאתי את ספר הביכורים שלי, "זיכרונות של עץ", אבל כעבור שנתיים או שלוש התקשרתי לברר כמה עותקים נותרו במחסני ההוצאה, והתשובה הדהימה אותי. מתוך מהדורה של 3,000 עותקים, נמכרו כ 2,300, ומרביתם של 700 העותקים הנותרים – נגרסו.

כששאלתי המומה איך יתכן שגרסו את הספר שלי בלי לשאול או אפילו ליידע אותי, בלי להציע לי לקנות את העותקים, נעניתי: "כתוב לך בחוזה שצריך לשאול אותך לפני שגורסים לך את הספרים?"

אני חושבת שגם בלי שאפרט קל לדמיין את הזעזוע, את תחושת ההפקעה והרמיסה הגסה הזו שלי ושל היצירה שלי, ושל כל מה שקשור לתרבות ולאמנות. בעקבות המאורע הזה החלטתי להוציא את ספרי הבא – מצילות – באופן עצמאי, ולהשאיר בידיי את כל הזכויות ואת כל ההחלטות הגורליות.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

פרפקציוניזם. כמו"ל עצמאי אתם תיחשדו מראש בחפפנות ובאיכות נמוכה, וחובת ההוכחה שלא כך – היא רק עליכם. דאגו להוציא תחת ידיכם טקסט מושלם. מהוקצע, ערוך למופת. טקסט שהשקעתם בו את כל העבודה שיכולתם, שהקדשתם לו זמן רב ותשומת לב רבה. שש שנים לקח לי לכתוב את מצילות, ואם הייתי מוציאה אותו מוקדם יותר – הוא לא היה ראוי.

אל תחסכו על עריכה ועל עריכה לשונית. מצאו אנשי או נשות מקצוע מהשורה הראשונה ושלמו להן בהתאם. גם בשאר התהליך: העימוד, הגרפיקה וכו' – דאגו למצוא אנשי מקצוע מעולים שיעשו את הכל כמו שצריך. אל תחפפו! ספר טוב יכול להישאר בעולם לשנים רבות ולהשאיר חותם. שאפו לשם ועבדו כמו שצריך בשביל שזה יקרה.

איך את רואה את מצב שוק הספרים בישראל עוד מספר שנים?

לא צריך להתאמץ הרבה כדי לזהות שהכיוון שהתחום הולך אליו עכשיו הוא כלכלת שוק דורסנית, דואופול למעשה שמרבית השליטה בתחום המו"לות, ההפצה והשיווק בידיו. עם ביטול הסעיפים האחרונים של חוק הספרים הוסרו החסמים האחרונים שנותרו, ושתי הרשתות בשיתוף שלוש ההוצאות הגדולות יוכלו לנהוג כאוות נפשן, ולרמוס את ההוצאות הקטנות והעצמאיות, כמו גם הוותיקות והמוערכות שאינן שותפות שלהן, את הסופרות והסופרים, וכמובן את קהל הקוראות/ים שיקבלו מבחר מוגבל מאוד של ספרות מקומית.

אני יכולה רק לקוות שיקרה משהו שיסיט את הזרם המדכדך הזה לכיוון אחר. רגולציה, חקיקה חדשה וחכמה, הזרמת כספים לקרנות ספרותיות כמו אלה שקיימות בתחום הקולנוע, שיתמכו בסופרות/ים ובהוצאות הקטנות והכה חשובות.

יש בישראל קהל קוראים נפלא שנותן אמון ביצירה המקומית ורוצה לתמוך בה, ואין שום סיבה שהתחום הזה לא ישגשג ויפרח, זה רק עניין של החלטה ושל סדרי עדיפויות.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה

בדיוק סיימתי את האחרון ברומנים הנפוליטניים, ונותרתי שקועה במחשבות על הבחירה האמנותית של פרנטה בסגנון לקוני ומרוחק, על הקושי שזה יוצר בהזדהות עם הדמויות ומנגד על האופן שבו זה מייצג את הניכור בעולמן. במקביל אני קוראת הרבה ספרונים שקיבלתי ברחוב מנוצרים מיסיונרים על ישו וגם ספרים על אלים כנעניים – כתחקיר לספר הבא שלי, ומחר אני טסה לחופשה באיטליה ולוקחת איתי את "גם קופים נופלים מעצים" שגם הוא ספר עצמאי, של מעין רוגל, שאהבתי מאוד את ספריה הקודמים.

לספרה של תמר לזר באתר אינדיבוק: https://goo.gl/ZzKqyt

לאתר של תמר לזר: www.tamarlazare.com

הספר "מצילות" , זוכה פרס רמת-גן  לספרות. צילום: אלכס ליבק

ספרי קצת על הספר החדש שלך, "אסיה"

אסיה היא בחורה צעירה בת 27, גרה בתל אביב,עובדת כמלצרית בבית קפה וכותבת שירה למגירה. החיים שלה מתנהלים במין שגרה אפורה של דרום העיר, היא משוטטת ברחובות העיר המוכרים עד מיאוס, בין בניינים ומרפסות ובין גברים איתם מקיימת יחסי מין מזדמנים, אפרוריים ובלתי מספקים שגורמים לה יותר מהכל לשנוא את עצמה.
יום אחד היא מגלה שיש לה כוח על ובכוחה לחסום את מרפסותיהם של בחורים שפגעו בה. בתחילה היא לא מבינה את הכוח שלה אך עם הזמן היא מתחילה להתרגל ולנצל. על כל מרפסת שחסמה היא כותבת שיר שחושף אותה ואת פגיעותה. אט אט הכוח הופך להיות הרסני ומכלה כל חלקה טובה והעיר כולה נחסמת ולאסיה אין בה כבר מקום.
היא עוברת לירושלים, גם שם יש רחובות ובנינים, ומרפסות ובחורים אבל היא עצמה כבר לא אותה אסיה.
את הדמות של אסיה אני מכירה מגיל שבע עשרה וכבר אז התחילה להיכתב בראשי אבל רק בגיל עשרים ושמונה היא התחילה להיכתב על הנייר ולקבל חיים אמיתיים ונפרדים משלי. עבדתי עליו יחד עם הסופרת והעורכת שלי מירי רוזובסקי וזו הייתה תקופה מרגשת וכן, גם מעצימה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

טוב, נתחיל מזה שלא היו ממש שיקולים, ההוצאה עצמית נבעה מכורך הנסיבות. במשך שנתיים שלחתי את לחמי, פניתי לכל הוצאות הספרים הגדולות והקטנות וקיבלתי סירובים מרשימים ומעייפים. באמת שכמעט איבדתי כל אמונה בעצמי, ברומן וזה היה מתיש וכואב. א/נשים טובים בדרך ובעיקר מירי ניסו לחזק אותי ולעזור לי לחזור ולהאמין.
ואז אחרי תקופה מבאסת שבא למות, חברה משותפת העבירה את הרומן לרון דהן מאינדיבוק שקרא, פרגן מאוד ונתן לי זריקת עידוד אמיתית. הוא הציג בפניי את האופציה של הוצאה עצמית שנראתה לי בפעם הראשונה אפשרית.

מהרגע שהבנתי שלשם אסיה ואני הולכות הכול היה ברור יותר (לא קל יותר, אבל ברור). נזכרתי בעצמי, אני שכל חיי נמצאת בשוליים, שוליים חברתיים, אומנות שוליים, חשיבה של שוליים, מחאה של שוליים, למה בעצם חיפשתי את המיינסטרים? אז נכון יש חלום שיקראו רבים ורבות ויחבקו אבל יש גם רצון להיות אמתית וכנה עם עצמי ומי שאני וכמי שהמיינסטרים בבית ספר, באקדמיה, באומנות אף פעם לא ממש קיבל – הספרות העצמאית היא בחירה טובה מאוד בשבילה.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

אז קודם כל, לא לוותר. זה מסע לא פשוט שאני אגב בשיאו. ממש לא הסתיים. לא רק הספר עצמאי אלא גם אני אדם עצמאי שצריך לפעול בעולם וללמוד אותו, צעד אחר צעד, יש לא רק הנאה אלא גם בירוקטיה שלא מוכרת לי כמי שהייתה שכירה כל חייה, אבל אסור לוותר. להוציא רומן או כל ספר שכתבת במשך תקופה משמעותית מחייך, תקופה שבה חלמת את הדמויות, עוצבת על ידן, האמנת בהן – זה חלום גדול שאי אפשר לוותר עליו כי העולם לא רואה את חשיבותו. ואי אפשר לוותר עליו כי הוא נראה רחוק ובלתי מושג. אז, לא לוותר.
שנית, להקיף את עצמך בא/נשים שמאמינים בך, שיודעים להעריך את כתיבתך, שקוראים אותך, נותנים לך ביקורת מהימנה ורוצים/ות בהצלחתך. במקום הזה צריך גם להעז, ליצור קשרים עם א/נשים שהצליחו או בדרך להצליח ולהתייעץ כל הדרך. צריך גם להקשיב להם/ן ולעצות שלהם/ן אבל כמובן לברור ולהחליט מה נכון לך.
כחלק מזה אני חייבת להגיד שאינדיבוק זה המקום הכי נכון לסופרים עצמאיים. אז נכון שיש הרבה לבד והרבה בירוקרטיה אבל יש הרבה דברים שבלי אינדיבוק והליווי והעבודה איתם לא היו קורים או שהיו קורים בצורה עקומה.

עוד – לא לחשוש מ 'מה יחשבו', כתבת ספר, רבאק, כדאי שא/נשים יקראו אותו. כדאי שא/נשים יכירו. אז צריך לדבר עליו וצריך ליח"צן את עצמך והרבה. זה לא הזמן להיות הסופרת הביישנית והענווה שאת. זה הזמן לפרוץ את הגבולות המוכרים לך ולהשמיע קול. בכדי להוציא את הרומן פניתי לפלטפורמה שנקראת "מימון המונים" שהבנתי שממש לא מתאימה לכולם/ן וגם אני חששתי. במשך חודש הייתי נוראית, דיברתי רק על זה – בעבודה, ברחוב, בכל מפגש חברתי וגם בפייסבוק, פניתי לאינסוף א/נשים ואני חייבת להגיד שהופתעתי מכמויות האהבה והתגובות החיוביות שקיבלתי. ציפיתי שזו תהייה תקופה לא נוחה, שא/נשים לא יענו, שירגישו שאני מגזימה, אבל א/נשים תמכו ברוחב לב, א/נשים שמעולם לא הכרתי באופן אישי האמינו שזה יכול להיות רומן מעניין, האמינו בי וזה היה מפתיע ומחזק.
עכשיו כשזה נגמר אני צריכה לפנות לשלבי השיווק הבאים ואני מודה שאני מבולבלת אבל הנה עוד טיפ שחשוב בתהליך – להיות מוכנה לכך שאת בתהליך למידה תמידי ושיש כל כך הרבה דברים שלא ידעת על קיומם (מה זה בכלל תעודת משלוח?? מהו חוזה לגיטימי? כמה עולה כל דבר? מה התפקיד של המפיץ ועוד ועוד) והנה הזמן ללמוד.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני באמת לא מומחית גדולה או בכלל בכל הנוגע לשוק הספרים,  אבל ככל שנכנסתי לעניינים בשל ההוצאה העצמית גיליתי עוד ועוד סופרים עצמאיים ועוד ועוד הוצאות קטנות שמחפשות "משהו אחר".  גיליתי והכרתי א/נשים שהעולם הזה בדמם.  אז יכול להיות שכיוון שעכשיו אני ממש שם אני רואה ריבוי גדול (ואולי זו אשליה),  אבל זה מרגיש לי כמו ריבוי שעלול לפוצץ כמה בועות- חממות ובכלל את המיינסטרים.  ממש כמו שסיפרו לנו שהפוסטמודרניזם יעשה למודרניזם. אני מניחה שבסופו של דבר הריבוי הזה יקטין את ההוצאות הגדולות ויכופף את רשתות הספרים.  אני יודעת שאלו מחשבות אופטימיות ויש מי שיגידו שהכל קורס וימשיך לקרוס לתוך עצמו והבועה רק הופכת אטומה יותר.  אני בוחרת לראות ולהגיד אחרת.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה

תמיד חלמתי  שישאלו אותי את השאלה הזאת… אז כרגע, כנראה כמו כולן אני קוראת את הכרך הרביעי של הרומנים הנפוליטנים של אלזה מורנטה – "סיפורה של הילדה האבודה". אני באמת לא רוצה לסיים אבל זה מה שיקרה. אני אסיים ואצטרך להמשיך בחיי.
ועוד כמה שקראתי לאחרונה ועדיין ליד המיטה –
פתח גדול מלמטה – אסתר פלד

שנת השועל – רות עפרוני

סמוך עליי – מריו לבררו

אה ויש גם את מובי דיק ששוכב שם בערימה – עוד לא קראתי ואני מרגישה שאני צריכה.

לספרה של יערה רוזנבליט-מגדסי  באתר אינדיבוק: https://goo.gl/oqMw4G

ספר קצת על הספר החדש שלך, ״מילים אותנטיות״…

מדובר בספר שיחות , 29 דיאלוגים קצרים בנפשו של אדם צעיר מלא בשאלות קיומיות שאין מי שיענה עליהן, ובכדי לא להתמסר אל התהום העמוקה, הוא מחליט להמציא לעצמו אדם לשוחח עמו והרי זה הוא עצמו אבל כבר כאדם ישיש מלא בחוכמה. אלה תוהים להם בשני קולות על השאלות העמוקות והעדינות לאדם המתמודד.

הם נוגעים בחרדת הסופיות, דמעותייה של אמא, על גילוי הקמט הראשון, על בדידותם של עזובי הנפש ברחובות, על בחירה חופשית והתמסרות לעדר, על משמעות החיים והיעדרה, על אהבה ועוד..

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

תחילה באמת תהיתי בין הוצאות האור והשוויתי מחירים בכדי ללמוד את השוק אך מהר מאוד הבנתי בשיחת עומק כי לאחר שהספר מגיע לחנות דרך ההפצה – כמעט 80% ממנו הולך להרבה מאוד ידיים וזה הכעיס אותי מאוד. הרגשתי שיש כאן אין סוף גזל..

הבנתי שזה לא נכון לי בשלב זה, ועדיף שאעשה הכל בעצמי וכך זה היה. חיפשתי ומצאתי אנשי מקצוע איכותיים לכל אורך ההפקה של הספר ועבדתי איתם באופן קרוב ואחראי.

כמו כן, הכרתי את עצמי ואת יכולות השיווק שלי. ידעתי שעדיף לי למכור פחות ספרים אבל ליצור רווח הוגן. וכמובן, להכיר את האנשים שקראו אותי, כמו ליצור קהילה של אנשים לאט לאט.

למדתי גם שפייסבוק זו חנות חינמית ללא גבולות ואפשר להגיע לאלפי קוראים פוטנציאליים באם יש לך את הסבלנות והגישה הנכונה לאנשים.

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

בעיני חשוב מאוד להשקיע בכל תהליך הפקת הספר ולמצוא את האנשים הנכונים לעבוד איתם ולא להתפשר על איכות, לעשות השוואת מחירים ולקבל המלצות זהב מאנשים שכבר עבדו איתם. כמו כן אתם מוכרחים להכיר ביכולות ובמגבלות שלכם: האם אתם יודעים לשווק את הספר עצמאית? האם אתם יודעים לנהל את הזמן? האם אתם יודעים לקדם את עצמכם באינטרנט? האם אתם יודעים לדרוש את מה שמגיע לכם? (אפרופו שאלות קיומיות..)

אם אין לכם את היכולת לנהל את האהבה, את היצירה שלכם – ייתכן ואתם זקוקים שמישהו אחר יעשה זאת בעבורכם וזה בסדר. אבל אם אתם מסוגלים, זה יחסוך לכם 10-15 אלף שקלים בקלות.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרות בארץ ?

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה

בזכות לימודי הפסיכותרפיה, אני נחשף לספרים פסיכולוגיים ופילוסופיים במידה, אבל אני לא מוכן לוותר על אהבותיי האחרות ולכן אני משלב וקורא בה בעת כמה יחדיו..

יצחק בשביס זינגר – שפינוזה מרחוב השוק

דר׳ ווין דייר – אתה, המושך בחוטים

ארווין יאלום – פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית

לספרו של דניאל צ'ציק באתר אינדיבוק: https://goo.gl/N5tPCd

"שתי חברות",  מאת מרטין רכטמן, הוצאת תשע נשמות (סדרת פטיט), תרגום: סוניה ברשילון

ספר קצת על הספר שלך, "התיאוריה המנדלסונית"…

שבועות ספורים לאחר מות הוריו בנסיבות מעורפלות, פוגש אדם, נער יהודי תושב שמורת היהודים, מדען מבוגר אשר מגלה לנער שהוא החוליה האחרונה בשרשרת הסתברויות אשר תגרום למין האנושי לקפוץ מדרגה תבונית. המדען לא מספיק להסביר לאדם על תפקידו כשסוכניו של תאגיד מרושע מתנפלים על השניים בניסיון ללוכדו. בשנייה האחרונה מצליח אדם לחמוק מהם, אבל הם לא מוותרים ופורצים במרדף אחרי הנער המיוחד.

בכדור הארץ שלאחר קריסת הדתות הגדולות וההתפקחות מהאמונה בכוח הכסף, רווחת התיאוריה המנדלסונית שמתארת את העולם כפאזל של שרשרות הסתברותיות הקשורות זו בזו ומובילות את האנושות לעבר התפתחויות טכנולוגיות ותגליות מדעיות וגם ל התייעלות אישית תבונית. התיאוריה מדברת בין השאר על כך שכדור הארץ והחיים בו נוצרו על ידי גזע תבוני כלשהו על מנת לאפשר למין האנושי להתפתח לרמה כזו שתאפשר מגע בין הגזעים וקשר שווה ערך.

לאדם מתברר כי סוכני התאגיד אחראים למות הוריו. הם גם פגעו בחבריו ובקרובים לו ועתה הם מנסים לפגוע בו. והם אכזריים, מאוד אכזריים, ולא בוחלים בשום דרך על מנת להשיג את השליטה עליו.

אדם יוצא למאבק על חייו ועל הזכות לשנות את גורלו. הוא בורח מרודפיו על פני כל הגלקסיה. במהלך מסעו לומד אדם על התפקיד שמייעד לו הגורל ונקרע תחת האחריות שהוטלה עליו נגד רצונו להוביל את המין האנושי אל שלב אבולוציוני גבוה יותר. אפילו בעולם כה מורכב כמו כדור הארץ, יש לאדם אחד את הכוח לשנות את גורלו, והצלחתו תשנה לעד את עתיד האנושות כולה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

את ספריי הקודמים הוצאתי בהוצאות ממוסדות יותר ופחות. הספרים אמנם נמכרו יפהאבל ההוצאות לא השקיעו כמעט דבר בשיווקם של הספרים וקידומם ולא היו מוכנים להדפיס מהדורות נוספות. הרגשתי שאני מהווה נתון סטטיסטי בלבד מבחינתם וכשמכירות הספר לא התקדמו בקצב משביע רצון מבחינתן הן ניתקו איתי קשר.

את הספר החדש, "התיאוריה המנדלסונית", החלטתי לשווק אחרת. קודם כל תרגמתי אותו לאנגלית על ידי מתרגם מקצועי. בהמשך ערך את הספר עורך ספרותי מנוסה. הפלטפורמה שבחרתי הייתה של אמאזון מתוך מחשבה על קהל יעד רחב ככל האפשר אבל גם ממוקד ומפולח לפי ז'אנרים והרגלי קריאה. הספר נמכר מצוין במשך כמעט שנה והביקורות עליו היו מרשימות ומרגשות. מתוך רצון לפרסמו בעברית, החלטתי שהפעם לא אעבור את מסלול הייסורים של מציאת הוצאה לאור שתהיה מעוניינת בספר, רק כדי שאחר כך לא תקדמו ותשווקו, לא עוד. הפעם אהיה אני המוציא לאור שלי. לטוב ולרע. בעיקר לטוב. נכון, התהליך קצת ארוך יותר אבל זה רק כי אתה אחראי לבחירות שלך והאפשרויות הרבות, לעיתים מסיטות אותך מדרכך, אבל אם אתה ממוקד במטרה, זה יקרה. וזה קרה. ועכשיו, לשיווק!

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

קבע לך מסגרת תקציבית והשתדל לא לחרוג ממנה בהרבה.

התעקש על עריכה מקצועית גם ספרותית וגם לשונית. זה לא זול, אבל זה ממש מאסט.

חבר אמר לי פעם שספר נמכר כמו ירקות. הוא צריך להיראות טוב ומושך את העין.

זאת עבודה מאוד קשה. ואתה אחראי עליה לטוב ולרע.

קח את הזמן ועל תתעקש לפרסם לפני שתחוש מוכן.

היה מעורב בכל ההחלטות גדולות כקטנות. תמיד תזכור שמלכתחילה זו הסיבה לכך שבחרת להוציא את ספרך באופן עצמאי.

נסה כמה שתוכל שלא להתפשר, אבל דע לא להישבר כשמשיקולים כאלו או אחרים, עליך לעבור על הדיבר הזה.

בחרת אנשי מקצוע? יופי, עכשיו תן להם לעבוד. אתה קובע את הקונספט, אתה מסמן את הדרך, אבל יש להם תפקיד מאוד משמעותי ביצירה ולא סתם שמת את מבטחך בהם. אפשר להם.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אין לי מספיק אינפורמציה על מנת לבחון את שוק הספרים בארץ. עם זאת אני יכול לדבר על תחושות בטן ומעט ניסיון.

אם לפני כמה שנים וכמה ספרים פרי עטי הייתי נשאל שאלה כזו הייתי משיב שההוצאות שולטות בשוק במידה כזו שסיכוייו של סופר להצליח (מכירות, פרסום, הכרה) בארץ תלויות בחסדיהן של ההוצאות הגדולות ושואפות לאפס. גם היום אני חושב שההוצאות הגדולות מכתיבות כיוון ועדיין שולטות בשוק הספרים, אבל ההגמוניה והבלעדיות שלהן נסדקו. מוקדם להספיד אותן וצריך עוד זמן על מנת לקבוע שזו מגמה ולא אופנה חולפת. אני מאמין שהרגלי הצריכה של האנשים משתנים ויחד איתם טכנולוגיות חדשות מאפשרות פנייה לשווקים חדשים מבלי לוותר על האיכות.

 ולסיום, איזה ספר אתה קורא בימים אלה?

הטרילוגיה של מרגרט אטווד מסיים את "אדם האחרון".

"הנני", של ג'ונתן ספרן פויר

"בחלום", של סטיבן הרפר

לספרו של דור טוקר: https://goo.gl/fZkCNQ