קטגוריה: ספרים

השאלון העצמאי עם סנונית ליס

Untitled design (14).png

 

ספרי לנו קצת על הספר שלך "כל הג'אז הזה"

"כל הג'אז הזה" מביא את סיפורה של ליז, צעירה בת 23 שביתה נפרץ ושהמחשב הנייד שלה נגנב. זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת מכתב סחיטה מגבר שקנה את המחשב שלה בחנות יד שנייה. הסחטן, המכנה את עצמו "מישו", מחזיק בחייה הווירטואליים ובזיכרונותיה היקרים של ליז שהיו שמורים על המחשב כבבן ערובה. תמורתם, מישו דורש מליז שתכתוב לו 40 אימיילים, בהם תספר על עצמה ועל קורותיה בכנות מוחלטת. ליז כועסת, מתנגדת, אך לבסוף נאלצת להסכים. חליפת האימיילים בין ליז לבין מישו חושפת את חייהם ודמויות שונות מתוכם, מתניעה עלילה רבת תהפוכות שבמהלכה מתגלים סודות מפתיעים, ומניעה את שניהם. זה סיפור על תקשורת בעידן הדיגיטלי, על קירבה ועל ריחוק, על אבדן ועל התמודדות עמו, על שבריריות הנפש ועל תעצומותיה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים? 

יש לי חברת משלי לתוכן ולשיווק במדיה דיגיטלית ולצד הוצאה רגילה של הספר בדפוס ומכירתו בחנויות, רציתי להביא את ספרי לקורא גם בדיגיטל, בצורה די יוצאת דופן במקומותינו. הספר מלווה בעולם דיגיטלי עשיר שבו אפשר גם להירשם לקריאה חינמית של הספר, ולקבל את הספר כולו פרק אחר פרק, כביכול מהדמויות, בקצב התרחשות העלילה באימייל, באופן שנאמן לסיפור. קונים יכולים לקרוא באתר קטעי בונוס וסוף אלטרנטיבי. היה לי חשוב ללוות את הספר במהלך כזה, שיאפשר גם קריאה חינמית ולא שגרתית.

הספר נערך תוך כדי כתיבתו, בעריכה מלווה שנמשכה כשנתיים עם מיכל חרותי, כך שלא נזקקתי להוצאת ספרים לצורך עריכתו. אני רגילה להפיק פרויקטים גדולים ולעבוד עם הרבה ספקים ותכננתי ללוות את ספרי בקמפיין נרחב במדיה חברתית – כפי שאני עושה. לאור כל אלו, הייתה לי תחושה שאוכל להסתדר לא רע בעצמי ללא הוצאת ספרים. שיערתי שאם אעבוד עם הוצאת ספרים, לא אוכל להגשים את כל התכניות שרקמתי עבורו. שלחתי את הספר בכל זאת להוצאות כדי לקבל פידבקים, קיבלתי הצעות, אבל לא הייתה הצעה שגרמה לי לחוש שכדאי לי לוותר בשבילה על התכנית המקורית שלי. אז הוצאתי את הספר מטעם חברת התוכן שלי, "סנונית תוכן" כפי שתכננתי מההתחלה. בהחלט יש כאן גם שיקולים עסקיים. הוצאת ספר מטעמנו כחברת תוכן, מבדלת אותנו. אין לנו תכניות להפוך להוצאת ספרים, אבל זה בהחלט פרויקט שמעניין לנו להתנסות בו.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית? 

יש לי המון טיפים לתת. הראשון שבהם הוא לא להאמין לי שאומרים שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר ליצור ספרים ראויים בהוצאה עצמית, שספרים בהוצאה עצמית לא מגיעים לחנויות, למבצעים, לשולחנות הכוח או לתקשורת. נכון, להוצאות ספרים גדולות בהחלט יש יותר כוח בזירות השונות, אבל גם לבד אפשר. מצד שני, יש לקחת בחשבון שמדובר בעבודה רבה. מי שרוצה שזה יצליח במידה כזו או אחרת, צריך להבין שהוא יידרש לתפקד כהוצאת ספרים קטנה בעצמו. כחלק מכך, אני ממליצה לא להתפשר – וליצור את הספר הכי טוב שאתם יכולים, תוך שיתוף פעולה עם בעלי המקצוע הכי טובים שאתם יכולים למצוא ולממן. בחרו את העורך הכי טוב שאתם מוצאים ומתחברים אליו, עבדו על הספר כמה זמן שנדרש, אל תקמצו בהגהות (לי היו שני מגיהים שונים שעבדו על הספר בשלבים שונים של ההוצאה), וכנ"ל לגבי עיצוב, עימוד, הדפסה, הפצה ויח"צ. היתרון שלכם כעצמאיים הוא שאתם יכולים לבחור את הצוות ואת הקונספט שלכם. ועצה אחרונה וחביבה מאד מאד – עבדו במדיה חברתית, ובעיקר בפייסבוק. קבוצות הקוראים בפייסבוק הן תענוג צרוף, מחכים לכם שם אנשים אוהבי ספר ואדם, קוראים מקצועיים שמחבקים ספרים וסופרים. התייעצו איתם, העזרו בהם ועבדו איתם. לפני הכל – זה פשוט כיף, וכך תכירו קוראים נהדרים, אנשים נפלאים וחברים טובים.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני באופן אישי מופתעת ממספר הקוראים שצורכים את ספרי בדיגיטל. לפחות כמחצית מקוראי ספרי, קוראים אותו כך, ולא בפרינט. עם זאת, עדיין יש תחושה שהשוק המקומי לא עשה מעבר חלק ונינוח לקריאה כזו. אני צופה שבשנים הקרובות, שוק הספרים הדיגיטליים ילך וייצמח, שיהיו עוד ועוד פלטפורמות לקרוא ולפרסם דרכן ספרים בדיגיטל, ושהפורמטים יעשו יותר ויותר נוחים למשתמש. ישראלים אוהבים לכתוב ולקרוא אבל אין הרבה קוראי עברית בעולם, לכן אני מאמינה שבעלי מקצוע שמסייעים לסופרים לתרגם את ספריהם ולהביאם לקוראים בחו"ל באמזון ובפלטפורמות דומות – יתרבו וישגשגו. ואני בהחלט צופה שבדומה למה שקרה בשוק המוזיקה, יותר ויותר כותבים איכותיים יוציאו את ספריהם עצמאית. בסך הכל לא מדובר בהפקת סרט, לא נחוץ לצורך כך תקציב עתק.

אני מקווה שגם התקשורת תמשיך ותיפתח לספרות עצמאית. מי שמניחים שספרות עצמאית היא בהכרח נחותה מספרות שאינה כזו ומתעלמים ממנה, אינם רואים את הספרות בהקשרים תרבותיים רחבים יותר, הכוללים תהליכים שעבר עולם המוזיקה מול חברות תקליטים, ואת הכלים שמדיה חדשה מעניקה לפרט. ועצוב מכך– יחס כזה מגלם בתוכו הנחה מובנית שסופר טוב, בהכרח אינו יכול להיות יזם טוב ולהיפך.

 ולסיום- איזה ספר את קוראת בימים אלה? 

אני קוראת כמה ספרים במקביל: את "טקנומליה" של נועם נגרי, את "בוא כמו שאתה" של רון דהן, את "לחיות. יותר או פחות" של דרור ניר קסטל ואת "טוהר" של ג'ונתן פראנזן.

עוד על ספרה של סנונית ליס באתר אינדיבוק: https://goo.gl/YOWBKM

השאלון העצמאי עם ורד רוזס־דמאיו

ורדד

ספרי קצת על הספר שלך, "סופות יולי"

יולי, גיבורת הסיפור, חווה גירושין כך באמצע החיים. היא יוצאת למסע מאוד הרפתקני מרתק וחושפני ב"עולם הסינגלס". כאחת, שהיתה שרויה בתרדמה במשך עשור, העולם החדש שניגלה בפניה מלא בהפתעות, חלקן נעימות וחלקן כואבות. תוך כדי המסע, יולי מתוודעת לעצמה ומגלה את אישיותה, מיניותה, פחדיה ותשוקותיה. היא מתמודדת עם מציאות מאוד מאתגרת, הקשורה גם כן להיותה חד הורית עם בעיה רפואית מסוימת שמעיבה עליה ועל בחירותיה, ועצם היותה אשת קריירה גם כן מהווה אתגר לא קטן למציאות חייה. אך שום דבר לא עוצר אותה, היא קמה ונופלת פעם אחר פעם וממשיכה קדימה, באופטימיות, ברגישות ובהומור. כשארז נכנס לחייה, עולמה משתנה. האם הבחירה בו תהיה אכן הקלף המנצח?
הרומן מבוסס על סיפורים אמיתיים של נשים רבות שחוו את עולם הרווקות. גיבורת הסיפור מעבירה מסר חזק בכל הנוגע להתמודדות עם רגעים קשים ומטלטלים בחיים. היא בוחרת להתחזק מהאהבה של הסביבה, החברים והמשפחה, היא כנה מאוד עם עצמה ועם הסביבה, מנסה לפתור את מה שמונע ממנה באופן אישי להתקדם, בוחרת להסתכל קדימה ולהשאיר את הנפילות מאחור מבלי להיסגר לאהבה, לתקווה ולהומור. יולי בעלת עוצמה נפשית וחוזק אך היא לא רואה זאת. במהלך המסע, היא תתחיל להטמיע עובדה זו – מה שקורה להרבה נשים. יולי דמות מאוד מצחיקה, אנרג'ייזר ובהחלט עם רגליים על הקרקע אפילו שהיא נותנת לעצמה לעתים ללכת לאיבוד ולו רק כדי שתוכל למצוא את עצמה שוב.
זהו סיפור ארץ ישראלי, סיפור אותנטי,שמושפע מהעולם שגם אני חוויתי – גירושין וחד הוריות. הספר נכתב בהשראת החוויות שאני חוויתי בעולם הרווקות ובהשראת נשים אחרות במצב דומה. מה שדחף אותי בעיקר לכתוב רומן זה, היה הרצון העז להעביר מסר לנשים רווקות, גרושות ונשואות שנמצאות בצומת דרכים. המטרה היתה לתת דוגמה של דמות אשר נופלת וקמה מחדש ומתמודדת עם בעיותיה האישיות אל מול הסביבה שלא תמיד מחבקת, ותמיד בנסיון למצוא את הטוב בכל נפילה שמתרחשת. כמו כן, אני מאמינה שאסור לפחד מלהתנסות ולהיפגע כי המחיר של ההחמצה הוא כבד יותר. סופות יולי בחלקו הראשון ובעיקר בחלק השני שעדיין לא יצא מעבירים מסר עמוק והעצמה נשית. כל אחת תמצא את עצמה שם בטוח. הספר כתוב בצורה משעשעת, סוחפת ובהחלט, "רכבת הרים" עבור הקורא/ת.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

השיקולים לבחור בהוצאה עצמית היו בעיקר טכניים ושמירה על זכויות היוצרים. מעבר לכך, אף הוצאה גדולה אינה בדיוק פותחת דלת לסופרים מתחילים שזה מאוד מצער – אני חושבת שאנשים זקוקים לחומר חדש וסופרים מתחילים זקוקים להזדמנות להיכנס לשוק זה. שיקול נוסף בבחירת הוצאה עצמית הוא שמירה על ייחודיות הכתיבה של המחבר. חששתי שבהוצאה  יכתיבו לי סגנון מסוים ותהיה לי פחות יד חופשית. בהוצאה עצמית הייתי בטוחה שהייחודיות תישמר.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

תהליך בחירת אנשי מקצוע הוא חשוב ביותר. ישנם כמה דברים אליהם צריך לשים לב: עורך תוכן מקצועי – יש לבקש לראות רשימה של ספרים שנערכו על ידי אותו אדם, להיפגש ולשוחח עמו כדי לבדוק מהו תהליך העבודה אליו הוא מתחייב, לבדוק אם יש "כימיה" ביניכם. כנ"ל לגבי הגהה – אותו תהליך. יש לפרק את תהליך עריכת התוכן לשלבים וכנ"ל ההגהה. אסור להתפשר! יש לשבת ולתאם ציפיות שלא יהיו הפתעות באמצע הדרך או אי הבנות. ככל שתהיו יותר ברורים בהתחלה גם לגבי לוחות זמנים והגדרת תפקידים מדויקת, כך התהליך יהיה חלק יותר.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

זהו שוק גדול אך לא מספיק. אכן יש את עולם הדיגיטל והעולם המסורתי יותר, של הספרים המודפסים. אני לא כל כך רואה עתיד חיובי לעולם הספרים בארץ. ישנם סופרים ממש טובים שמעוניינים לחדור לשוק זה אך יש יותר מדי חסמי כניסה, שרשרת ההפצה של הספרים גוזרת קופון כבד ממחיר הספרים כך שלסופרים לא נשאר כמעט פרנסה, ישנם סופרים מעולים אך לא בדיוק חזקים בשיווק ופה בארץ, אין ברירה – אם אינך איש שיווק – את לא מוכר. זה לא צריך להיות כך ולכן הרבה ספרים מצויינים מתפספסים בדרך. אני מקווה שאני טועה אך העתיד, לדעתי, אינו נראה כה טוב.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלו?

בשנת 2006-2011 עבדתי על הספר שלי ולכן לא קראתי כלום. עשיתי הפסקה והנחתי את החומרים בצד. עד שנת 2015. ושוב, שנתיים בערך שעבדתי על הספר לא נגעתי בספר אחר, איני יכולה לכתוב ספר משלי ולקרוא בו זמנית ספר אחר. אך בהחלט אני כבר מתכננת ברגע שאוציא לאור את חלקו השני של "סופות יולי" לקרוא את "רסיסים של אושר" מאת אילת סווטיצקי.
לספרה של ורד רוזס-דמאיו באתר אינדיבוק: https://goo.gl/rbMSBV

"אהבה ואובססיה בפרוש לא הולכות יחד" ראיון עם הסופרת אילנה וייזר סנש

(צילום: גל חרמוני)

בראיון שערכתי עם הסופרת אילנה וייזר סנש לרגל צאת ספרה השלישי "על בהונות", היא מספרת על תהליך הכתיבה של הספר (שארך רק 32 שנים), על הגבול שבין אובססיה לאהבה ועל הקורא שפולש לתהליך הכתיבה.

מגב הספר "על בהונות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.  
ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים. 
האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו? 
שלוש הדמויות הללו –  האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים  עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, הממתין לפיענוח,  מרחף  על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.   

המוטיב המרכזי בספר הוא אובססיה. האובססיה ארוכת השנים  של אוריאל לנעמי גם לאחר שהם נפרדים ומקימים חיי משפחה משלהם.  במהלך הקריאה היתה לי תחושה שלמרות הסבל של נעמי, היה בה גם משהו שהתרגל לנוכחות המשונה של אוריאל בחייה  ואפילו נעשה תלוי בה.  אני מאשימה את הקורבן? 

כן, האבחנה שלך את הטקסט רגישה להפליא. אני מאמינה שהרומן מדבר למעשה על מה שאני מכנה "גבולות האחריות". ואני ערה כאן לקושי שהמונח מציב בפני כל אדם בר דעת, גם בפני. והכוונה היא שאין זה ראוי היום לאמר ואפילו להרהר באשמת הקורבן. אז בואי נפריד: הקורבן איננו אשם ואין שום לגיטימציה להתנהלותו של אוריאל. ואולם, בספר אני מבקשת לחקור את גבולות אחריותה של אם מול ביתה, של אישה מול בן זוגה או מול מי שמדמה לעצמו שהוא בן זוגה, של אוהב מול אהובתו (או מי שהוא מדמה שהיא אהובתו), של ילד מול הוריו, של אזרח מול מדינתו אם נרצה, וכמובן גם להיפך. המחשבה הזאת התיישבה בתוכי בבהירות קשה דווקא אחרי כתיבת הספר, שהרי אנחנו יודעים שמודעותו ה"לקויה" של הסופר היא זו שדוחקת בו להמשיך ולרקום את העלילה. כך שלמעשה הפרדה זו בין אשם לאחריות היא שמניעה את העלילה, שהופכת אותה בעיני למורכבת יותר ומאתגרת הן עבורי ואני תקווה שגם עבור הקורא. נעמי אחראית על מה שמתגלגל ונהיה בחייה לסיפור המרכזי שאינו מניח לה ושהיא אינה מניחה לו. הוא זה שמעניק לה חיות ובד בבד גם מחסל אט אט את נפשה ומבהיר לה שכוחה מידלדל והולך במאבקה מול ה"צל" המלווה את חייה, מאבק שאינה ערה לסכנה הטמונה בשימורו חי ובועט.

חלק מהפעולות של הדמויות בספר הן לעתים גרוטסקיות והמחשבות שלהן (דנה, נעמי) אפלות למדי. למרות זאת, הן מעוררות חמלה ויש רצון עז לגונן עליהן. זה מה שרצית שהקורא ירגיש? ומה את מרגישה כלפיהן?

זה בדיוק מה שפיללתי שהקורא ירגיש. יצירת דמותו של אוריאל היתה לי הקשה והמאתגרת מכולן, משום שהיה עלי לרבד את דמותו, להרכיב אותה, להבטיח שאחוש בשבילו, שאחמול עליו, שהקורא יתאווה לחבוק אותו, שידמה שהוא מזכיר לו מישהו, שאוריאל יכול להיות השכן או הדוד או החבר שלו, שחלקים באישיותו אנושיים ומכמירי לב או ראויים לאהבה. זה מה שביקשתי ליצור. וכך גם לגבי שאר הדמויות. לעתים אני אוהבת אותן ממש, לעתים כעוסה ונואשת מהן, ולא פעם מבולבלת. כך אנחנו עשויים לחוש לגבי לא מעט אנשים בסביבתנו הקרובה. ואף שמעשיהן והתנהלותן של הדמויות בספר דוחקות בהן אל עברי פי פחת- בכל זאת אינני שומטת אותן מלבי לרגע, ומקווה שלא ישמוט אותן מליבו גם הקורא, והן ילוו אותו גם עם תום הקריאה.

 

17431497_10154644893587979_8751580_o
להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד

 

כתבת את הספר על סמך חוויה אישית. לא נתעמק בה, רק אשאל מניסיונך: אהבה ואובססיה יכולות ללכת יחד?

לא! בהחלט ובפרוש ולגמרי לא. אהבה איננה אובססיה. מרכיבי האובססיה טאוטולוגים, כלומר הם באים ושבים ונובעים אך ורק מתוך עולם סגור ומסוגר שמייתר הכל מעצם היותו כל כך נכון עד שאין לו כל משמעות. באובססיה אין מקום לזולת. אהבה יש בה מקום לזולת, יש בה מחשבה על האחר, הענקה, איכפתיות, התחשבות, דאגה, חמלה, בתמהילים מגוונים כמובן, ובכל זאת יש בה מה שאני מכנה "מקום". אובססיה היא מחלה, פתולוגיה שמאופיינת בהרמטיות, סגירות, חנק, שליטה, איסור, מעקב, חרדה, תוקפנות ועוד כהנה וכהנה תחושות ומקום נטול קיום שיש לאבחן אותו מוקדם ככל האפשר ולהתרחק ממנו. אובססיה נוטה לבקש לעצמה  עוד ועוד ממרחב מחייתו הנפשי והפיזי של הזולת. התהליך על פי רוב חמקני, הדרגתי  ולא מובהק, והאבחנה בקיומו קשה. אבל אין לזלזל בניואנסים הקטנים ביותר. זהו מדרון חלקלק שיש להימנע ממנו, להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד.

 לקח לך מספר עשורים לכתוב את הספר הזה. באמצע ראו אור ספרים אחרים שלך. למה לקח לו כ"כ הרבה זמן להיכתב?  זה היה כרוך במאבק ?

כתיבתו של הספר הזה ארכה 32 שנה. התחלתי לרקום את העלילה כשהייתי בהריון עם בני הבכור. חשבתי אז שיהיה זה פשוט למדי לשחזר אהבת נעורים שהיתה לי, ושהייתי איכשהו חכמה דיי לסיים בטרם החלקתי אל אבדון בטוח. ואולם, ככל שהעמקתי בכתיבה ובמקביל גם בתחקיר על אובססיה בכלל ועל אהבה אובססיבית בפרט, החל הקושי להתעבות ולפעום בתוכי ככאב לב ממש. משהו בעיסוק בתהליך החמקני, הנסתר, הכמעט בלתי מוחשי הזה ובכל זאת כל כך נוכח והרסני- תפח להתנגדות, לחסימה שהלכה ונמשכה וארכה זמן רב. מדי פעם כתבתי מעט אבל שוב ושוב נחסמתי בידי הביעות שליווה את תהליך הכתיבה ושלא הייתי לגמרי מודעת לו. עובדה היא שנטשתי את כתב היד הזה. ואז, כעבור שנים, כשנפטרה אמי, נברתי בארגזי המכתבים שכתבנו זו לזו במשך שמונה שנים שחייתי הרחק ממנה בצפון אמריקה. (כתבנו שלושה מכתבים לפחות בכל שבוע, כך שהיו שם המונים). ובאחד מאותם ארגזים מצאתי את כתב היד שככל הנראה התלווה אלי עם חזרתי לארץ. ומשהו בתוכי נפער לפתע, ואיפשר את המשך כתיבתו של הרומן. אולי היתה כאן  ראליזציה שזה איננו תיעוד אקראי של אהבת נעורים, אלא צורך עמוק באנליזה של הנטיה האובססיבית- אולי גם של זו המקננת בתוכי. ואולי היה זה ההכרח להכיר בעובדה שבאמפליטודות מסויימות, מוחלשות או קהויות אובססיה היא אנושית ולשבויים בתוכה יש אחריות על הדיאלוג שהם מאפשרים את קיומו.

אני סבורה שהתייתמות דוחקת את הישות הילדית לפוזיציה חזיתית ונוראה. כלומר היתום חש לראשונה בחייו כמי שחטף בעיטה בישבנו, בעיטה שמיקמה אותו כישות בגירה, שקופה ומושלכת לגורלה, ואין לו ברירה אלא להתמודד עם בדידותו האינסופית ועם הזמן הקצר. ואולי בשל כך השלכתי נפשי מנגד והנחתי לאוריאל ונעמי ודנה לשחק בי עד  שהתפענח לבסוף סודן. זה היה תהליך ארוך ותובעני, לא פעם אכזרי, ואולי עכשיו יונח לי.

את הספר ערך דן שביט המוערך. מה את יכולה לספר על העבודה איתו ובכלל על היחס שלך לעורכים שליוו אותך ועל תהליך העבודה. 

התמזל מזלי, אני חייבת לאמר. דן הינו עורך מופלא, איש רך, עדין וחכם, ועם זאת אינו בוחל באמירת האמת שעל ליבו. הוא ניחן בעין חדה ויכולת לתפוס ליקויים במבנה כמו גם בעלילה ובסגנון. דן שינה את הטקסט בסיוע נגיעות קטנות וגדולות כאחד. הוא ביקש לחלק את הטקסט כך שלכל דמות פרקים משלה, "מנוגנים" במעין סללום רך ואיטי, שהולך וצובר קצב וסערה לקראת שיא וסוף. דן הציע לעבות את הקשר בין נעמי לגדעון בעלה כדי שפרימת הקשר תהיה אמינה יותר וכאובה יותר, ואנושית, ואנלוגית לקשר המשמעותי של נעמי ואוריאל.  דן הציע אינספור מהלכים, התייחסויות לדמויות, שאל אינספור שאלות שאיתגרו והיקשו לא פעם על החשיבה שלי לגבי הטקסט. הוא האמין שיש לאפשר לאוריאל להיות בן אנוש. זו היתה הערה קריטית לטקסט.  הרשינו לעצמנו לפרוע ולתפור מחדש ללא חשש, ואני מאמינה שבשל הדרכתו הכנה, הרכה והלא מתפשרת וחכמת הבנתו העמוקה והרב רבדית את הסיפור המבקש להתפענח התאפשר לרומן הזה להמריא ולתפוס לו "מימושון" שמרגיש אמיתי ומדוייק.

לגילגוליו המוקדמים של הספר הזה (הוא נכתב לפחות שמונה פעמים) סייעו לא מעט אנשים נוספים. העורכת ז'אנה גור חברתי משכבר שהתעקשה על אנושיותו של אוריאל, ובעטיה של התעקשות זו הלכתי ו"עיגלתי" את דמותו. היא התעקשה על אלמנטים עלילתיים ומבניים שונים שעזרו בעת הכתיבה. סייעה גם חברתי היקרה הסופרת עירית דנקנר קאופמן שתיקנה שוב ושוב בטרם הגשתי את כתב היד. קראה אותו גם העורכת שירה אביעד שייעצה לגבי דמותו האניגמטית של המלצר.

עמילה עינת ערכה את ספרי הראשון "חלונות כפולים", ואני זוכרת איך הציעה לי לעבות עלילת משנה ובה סיפור אהבה, וכמה התענגתי על כתיבת הפרק ההוא. עמלה היתה הורית ומגוננת וגם ידענית עצומה, והיא יקרה ללבי ולזכרונות הכתיבה שלי.  את הרומן "מתוך הגוף" ערכו שולה שלהב שהיתה אמונה על סיגנון ורהיטות ובהמשך גם ארנה גרינמן שממנה למדתי דבר או שניים על מנעד שפה והידוק הטקסט.

מכל עורכי למדתי שמלאכת המחיקה חשובה לא פעם לפחות כמו מלאכת הכתיבה, וניטרול הפחד חיוני בתהליך שזירת העלילה. צריך להתאבד על זה אני חוזרת ואומרת בסדנאות הכתיבה שאני מנחה, שאם לא כן לא יוולד דבר.

 עד כמה דמותו של הקורא מופיעה אצלך בזמן שאת כותבת? עד כמה היא משמעותית עבורך? 

לשם הבנת אינותו של הקורא בזמן הכתיבה יש לפנות לספרו הנפלא "על הפרסונה" של המשורר אורי ברנשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו . אורי היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת באר שבע במסלול לכתיבה יוצרת. ידענותו המופלגת ונדיבותו האינטלקטואלית היווו אבן דרך  בחיי הכתיבה שלי, בעיקר בכל הנוגע למה שהוא כינה ה"פרסונה". כשאדם כותב משתלטת היצירה על ישותו והוא שוקע  לתוך אזור דימדומים שמאופיין בהכרה מדולדלת משהו ומעין שיחרור  עצום, משהו שנמשך לפרקי זמן לא קבועים שנקטעים מדי פעם בפעם מסיבות שונות ומשונות, לעתים פרוזאיות ממש (כמו צילצול טלפון או שריקתו של קומקום שהבשילו מימיו…). ואז נדרשת מלאכת העריכה או לחילופין שקיעה נוספת באינטרוואלים חדשים. זהו גל שמתנהל באופן שונה אצל כל יוצר. ממש מציעה לפנות אל הספר הדק והחשוב הזה כדי להבין עד כמה נעדר הקורא מעולמו של הכותב בתוך תהליך הכתיבה. אוסיף ואומר שיש מומנטים בהם פולש הקורא לתוך הוויתו של הכותב, מפריע ומשבש את תהליך היצירה ויש לסלקו משם מהר ככל האפשר שאם לא כן יזיק לה. לאו דווקא בהכתבת המהלכים, אלא יותר בהשכנת החשש, בהטרדת מנוחתו ועירעור בטחונו של היוצר. כל אילו מיותרים ומזיקים.

מקומו המכובד והמהותי של הקורא ישוב ויגיע עם השלמת הכתיבה. או אז יהיה נוכח לטוב ולרע בחייו ותודעתו של הסופר כפוסק וגוזר דין, וכישות מכריעה. היצירה אמנם תהיה שם גם אם לא יקראנה איש, אבל הקורא  הופך בעיני לשותף מלכותי למלאכת היצירה, והוא זה שיפיח בה רוח נעורים וחדווה, ויאפשר לה להמשיך ולנדוד בעולם, חבוקה בכל פעם, ולעד, בחיקו של קורא אחר.

 

 

"השען מאוורטון"-אנחנו לא מכירים את הילדים שלנו

"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון

האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).

אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק).  למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.

השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.

זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.

השען.jpg

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום"- I Started a Joke

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" מאת ריקרדו סטרפאסה, הוצאת תשע נשמות.
 מספרדית: סוניה ברשילון   

נתחיל מזה: סביר להניח שזה הספר הכי מצחיק שתקראו בזמן הקרוב. כן, מדובר על צחוק בקול רם ולא על גיחוך קל ומבויש האופייני יותר לקריאה. אולי אף תעצרו מספר פעמים באמצע ותשאלו עצמכם מה לעזאזל אתם קוראים. התשובה בגדול: בדיחה ענקית על חשבון המציאות.

הבדיחה מתחילה בשקר משעשע אחד של בחורה בשם גבריאלה ובדומה מאוד לשיר של הבי ג'יז גורמת  לכל העולם לבכות, כאשר היא הולכת ותופסת ממדים מפלצתיים. כאן נפתחת שרשרת אירועים הזויים  שהכוכב הראשי בהם הוא בעיקר בחור אומלל, טיפש ומאוהב, סופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם).

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" בקלות היה יכול להיות אחד מהסיפורים הקצרים בסרט "סיפורים פרועים" של דמיאן סיפרון. גם כאן, בדומה לסרט, יש אבסורד, הומור גרוטסקי וביקורת קלה שמסתתרת מתחת לשכבות של צבעים בוהקים ודמויות חולניות.

אך בשונה מחווית הצפייה בסרט שהיתה לרבים קשה עד בלתי נסבלת, הסיני מאפשר עצירה בין המשפטים, לנשום, לצחוק לחזור על בדיחה מספר פעמים. זהו מסע תזזיתי, משעשע ולא פעם מבריק.

 %d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99

השאלון העצמאי עם אלונה ירדן

אלו.jpg

ספרי קצת על הספרים שלך

הכרך הראשון בסדרת הספרים "לומד לאהוב" ראה אור בנובמבר 2016.הכרך השני בסדרת הספרים "לומד לאהוב" ראה אור ינואר 2017. שוב בלילה נדדה שנתי. נזכרתי בבחור שפגשתי מזמן, קמתי אל המחשב וכתבתי את סיפורו. חלקו של הסיפור שכתבתי מתבסס על מה שסיפר לי דניאל ואת חלקו האחר, השלמתי בעצמי.
כתבתי את המסע הכי משמעותי שלקחתי אל תוך עצמי ממנו יצאתי אישה אחרת אבל שלמה יותר עם עצמי.
בסדרה ארבעה כרכים שמלווים את אותו בחור בתהליך ובדרך שהוא עובר ולצידו, אני והקוראים נעבור תהליכים ודרך משלנו.

הספר "המדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר" ראה אור באפריל 2016.  בלילה אחד בו נדדה שנתי, כתבתי "מדריך למשתמש" שנותן את הכלים שלמדתי מניסיון והיו חסרים לי כששמעתי לראשונה שהתאומים שלי מאובחנים על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. כתבתי לאורך כל הלילה ובסיומו היו כבר 179 עמודים מלאים. בתוך חדשיים של עבודה קשה המון עזרה מחברים, עיצבתי כריכה, עשיתי הגהה ועריכה לשונית והספר נשלח לבית הדפוס וזכה להצלחה אדירה בקרב הקוראים.
מאז, אלונה ושני בניה המאובחנים על הרצף האוטיסטי מוזמנים לכנסים והרצאות ברחבי הארץ בהם ניתנת הצצה לעולמם המיוחד והמון כלים ודרכי עבודה לשיפור התקשורת והתפקודים.

למה בחרת בהוצאה עצמאית, מה היו השיקולים?

הוצאה עצמית הייתה מובנת מאליה מכמה סיבות.
הראשונה בהן הייתה הצורך (לא הרצון) להעביר את הידע שצברתי בהורות לילדים על הרצף האוטיסטי מבלי הצורך להמתין ולחפש הוצאה שתראה בו את הפוטנציאל והשליחות. חשוב היה לי לתמחר את הספר בצורה שתאפשר לכל הורה שזקוק לו, לרכוש אותו.
כשהוצאתי את "לומד לאהוב" השאלה של מפיץ ושילוב ברשתות הגדולות עלתה.
אחרי שהבנתי שהמחיר של הפצה רחבה הוא היכולת להתפרנס מהכתיבה, החלטתי שהוא מחיר יקר מידי. החלטתי לעבוד בשיווק ברשתות החברתיות, לבנות לעצמי קהל של קוראים וקוראות ולמכור בהיקף קטן יותר אבל שיאפשר לי לכתוב למחייתי ולא כתחביב צידי.

איך את מקדמת את ספרייך ומביאה אותם לתודעת הקוראים?

אני כותבת מזה 3 שנים.
יש לי קהל גדול מאוד של עוקבים לבלוג שלי "החיים במודיעין" כמו גם לטור הקבוע שלי באתר מאקו "אלונה ירדן – רק בנים".

כשכתבתי את ספרי הראשון, אותו קהל הגיב ותמך וכך גם עם הספרים שעקבו אחריו. אני מקדמת את הספרים בעמוד עסקי בפייסבוק  "הספרים של אלונה ירדן" ובקבוצות מיועדות לקריאת ספרים והמלצות.
אני משתדלת לא להפיץ בצורה אגרסיבית את הפרסומים ומאמינה שאם הקוראים ידברו על הספר, ההמלצה תהיה אמיתית יותר מאשר אם אני אדחוף מבצעים והטבות.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

אם יש לי טיפ אחד הוא "פשוט לעשות".
כמו בחזרה לכושר, הצעד הכי קשה הוא נעילת נעלי הספורט והיציאה מהבית. כך גם עם הוצאה עצמאית לאור. הצעד הכי קשה הוא ההחלטה לשלוח לבית הדפוס. מאותו רגע והלאה, שיווק, שיווק, שיווק.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בישראל, כיצד ספרות עצמאית תשתלב בו?

אני מאמינה שספרות דפוס בכלל תלך ותדעך. העתיד הוא ספרות דיגיטלית וזה יאפשר ליותר ויותר יוצרים עצמאים להשתלב עקב העלויות הנמוכות של הפקת הספרים.

ולסיום: איזה ספר את קוראת בימים אלה?

"תחרה וצבע" מאת  איילת סווטיצקי.

לספריה של אלונה ירדן באתר אינדיבוק: https://goo.gl/eZXlPn

לדף הסופרת של אלונה ירדן בפייסבוק: https://www.facebook.com/alona.books/?fref=ts

"דלתות התודעה, עדן ושאול"- מסה ומסע

"דלתות התודעה, עדן ושאול" מאת אלדוס האקסלי, הוצאת עולם חדש מאנגלית: שחר דיויה לב

יש שיכנו את "דלתות התודעה" כספר מסע ובמובן מסוים הוא אכן כך. המסה המתורגמת לראשונה בעברית (בצירוף מסה נוספת "עדן ושאול"), מועברת דרך שתי שכבות. השכבה הראשונה היא המסע החוויתי האישי של האקסלי לאחר נטילת סם המסקלין . האקסלי מזמין אותנו למסע (או  למען הדיוק לשוטטות) בחדרי ביתו, ברחוב ובחנות הסמוכה ומתאר את התודעה והתפיסה החושית המחודדת תחת השפעת הסם.

הרעיונות שמציף ומעלה האקסלי בעקבות החוויה האישית שלו, הם השכבה הנוספת במסה. הנושאים בהם הוא נוגע ביחס לתודעה האנושית אינם מוגשים באופן מאורגן. הוא קופץ מנושא אחד לאחר: מיצר ההישרדות של האדם אשר גורם לעכירות התודעה ועד לשינוי התפאורה התעשייתית והמסחרית במהלך השנים. כך נוצר מצב שדלת שנפתחת לרעיון מסיום נטרקת במהירות ומשאירה את הקורא עם הרבה תהיות. גם על זה האקסלי מדבר –השפה נכשלת להביא לידי ביטוי את החוויה של התודעה הצלולה, ולא זאת בלבד, היא גם הורסת אותה. אנו הקורבנות של המסורת הלשונית לתוכה נולדנו: "עד שהוא (הקורבן), עלול להתייחס אל מושגיו כנתונים ואל מילותיו כדברים ממשיים."

למרות האתגר שיש בקריאת "דלתות התודעה" ניתן לשער כי לקורא של המאה ה-21  קל בהרבה לרדת לשורש דעתו של האקסלי מאשר הקורא של 1954, אז יצאה המסה לראשונה. הקורא של 1954, חי במציאות שמרנית למדי כאשר תרבות הנגד והסמים הפסיכדליים של שנות ה-60 עוד לפניו. מהפכת הניו אייג' והחיבור שלה לפילוסופיות מזרחיות של זן ובודהיזם מהווה אף היא יתרון עצום כאשר נגישים למסה זאת.

האקסלי  כרגיל הקדים את זמנו והמסות שלו היוו בסיס לרעיונותיהם של ראם דאס, טימותי לירי ועוד ועוד.

עדם.png

השאלון העצמאי עם אסיף אלקיים

%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a3

 

ספר קצת על הספר שלך 

לאחר כשנתיים של כתיבה ברשתות החברתיות, עיתונים ומגזינים, לבקשתו של הקהל החלטתי לאגד את כל הטקסטים שלי תחת כריכה אחת.
הספר "פואטיקת השש בש" יצא לאור בעידודם ובתמיכתם(150% מימון) של עוקביי וקוראיי, ומאגד בתוכו את מיטב הסיפורים, השירים והטקסטים שכתבתי.

הספר עוסק בעיקר בחייו של אדם החי בחברה הישראלית. החל מהתהיות והשאלות הפשוטות ביותר, ועד לשאלות קיומיות עמוקות ומבלבלות.
תמצאו שם בעיקר טקסטים על אנשים פשוטים, אנשים שקופים, כאלה שלכאורה אינם מעניינים.
אבל כל דבר בחיים מתחיל ונגמר בפרספקטיבה, ואם לומדים להביט נכון בבני אדם, מגלים כמה עולמנו מעניין.
"פואטיקת השש בש" הוא בעיקר את הסיפור שלי, שלך, הסיפור שלנו.

טקסטים מהספר נלמדים בכמה בתי ספר ובמסגרות ספרותיות וחינוכיות שונות, לרבות בגרויות בבתי ספר, קורסים פיקודיים וחינוכיים בצה"ל.

 למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

בשונה מרוב הסופרים הישראליים בחיתוליהם, הגעתי להוצאת הספר עם קהל די גדול. הפייסבוק פתח לי צהר לקהל ענק ומדהים שתמך בי לאורך כל הדרך.
לכן, לשמחתי לא נזקקתי למכור את נשמתי להוצאות הספרים בשביל להוציא את הספר שלי לאור ולמכור כ1000 עותקים עוד לפני הדפסתו(!). וזה הטיפ שאתן בהמשך.

כיצד אתה מקדם את הספר ומביא אותו לתודעה?

אני מאמין גדול בקהל אורגני. אסביר: מעולם לא פרסמתי בתשלום בשום מקום. לא נעזרתי בגוגל, פייסבוק או בעיתונות המסורתית.
אני מאמין שבזכות הכוח של הרשתות החברתיות אפשר להגיע לקהל – עצום – אם רק מייצרים תוכן איכותי ומפרסמים אותו בצורה שמותאמת לפלטפורמת הפייסבוק.
אף כתבה או ביקורת לא שווה לעצה וביקורת מחבר חף מאינטרסים.
עיקר דרך הפרסום שלי היא פרסום טקסטים ברשת, יצירת תוכן –לא פרסומי- שמקדם את הספר, ויצירת עניין אצל קהל היעד.

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

ראשית, תייצר קהל.
כשמתחילים את הדרך עם קהל, אפשר להגיע לתוצאות מאוד טובות. בין אם במימון המונים, ובין אם במימון עצמי ובמכירת הספר לאחר הדפסתו.
שנית, תפגוש את הקהל. תשתדל להגיע לכמה שיותר ירידי ספרים, תדבר עם קוראים ותנסה להנגיש את הספר כמה שאפשר ע"י אתרי אינטרנט, הפצת הספר דרך חנויות קטנות ומציאת פתרונות הולמים מלבד רשתות הספרים.
לפני מספר ימים חישבתי את הסכומים שהפסדתי על מכירת הספרים דווקא ברשתות הספרים וגיליתי שההפסד שלי מסתכם ביותר מ70 אחוז ממה שיכלתי להרוויח במכירה עצמאית.
כן, ככל הנראה הייתי מוכר פחות אלף או אלפיים עותקים אם לא הייתי מפיץ לרשתות הספרים, אבל לפעמים נכון גם לחשוב מהמקום הזה.
כאמנים, לעולם יהיה לנו קשה לחשוב בדרך הזו- כסף ורווח מהאמנות שלנו אל מול תפוצה לקהל, אבל חשוב לזכור שלהרוויח מהאמנות שלנו פותח בפנינו את האופציה להמשיך לעשות עוד מבלי לחשוש כלכלית.
אישית, את הספר הבא שלי שיצא בקרוב אני לא מתכנן להפיץ לרשתות לפחות בחצי שנה-שנה הראשונה.
עצה אחרונה – תייצר קהל עיתונאי. לאחר צאת הספר, גיליתי שיש לי בין החברים ברשת הפייסבוק המון כתבים של אתרים ומגזינים שונים, שדרני רדיו ושאר אנשים מתעשיית התקשורת.
הכתבות שקיבלתי שירתו אותי נאמנה ופתחו בפניי קהל גדול.

 איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרות הישראלית, כיצד לדעתך ספרות עצמאית תשתלב בו?

העתיד של הספרות הישראלית נמצאת ברשתות החברתיות ובאינטרנט ככלל.
בניגוד לתחזיות, הספרות המקוונת כשלה, ספרים אלקטרוניים נמכרים מעט מאוד ביחס לספרים כתובים, וגם כסופר לא המרתי את הספר שלי. החלום שלי היה לראות את הספר על מדף של אנשים בבית, לא בתוך אפליקציה. וכמוני עוד סופרים רבים.
אז ראשית, ספרים אלקטרוניים אאוט.
שנית, חנויות הספרים לא יחזיקו עוד זמן רב. חוק הספרים נפל, ההגנה הולכת ונגמרת(אני בין הספרים האחרונים שנותרו בהגנה), וסופרים מבינים שאין להם צורך בחנויות על מנת להפיץ את ספריהם.
דוגמא לכך הם חבריי היקרים אלמוג בר ולירן כהן שבחרו בתחילת דרכו של הספר שלהם למכור אותו באתר אינטרנט ייעודי.
לאחר תקופה של הצלחה בלתי רגילה הם המשיכו להפיץ בחנויות, אבל ההפסד שהחנויות ספגו בתקופה שבה הספר נמכר באתר הוא בלתי נתפש.
כמות הספרים של "סופרי הרשת" שתופסים מקום ברשימת רבי המכר הולכת וגדלה,
ולדעתי, לרשתות הספרים אין עתיד מזהיר.
בנוסף, בניגוד לכל מה שחשבנו, חזינו, הספדנו, דווקא הרשת פתחה את הספרות הישראלית לאוכלוסיית נוער עצומה.
כל נער היום מנסה את מזלו בכתיבה, אם נניח לרגע את הצד השלילי שבזה בצד, נגלה איזו הפתעה נעימה זו. דווקא הרשת שבגללה הספדנו את הספרות הישראלית, היא זו שגרמה לסופרים לחזור לקדמת הבמה.
כי בעולם שבו מתכתבים במקום לדבר, למילים יש משמעות רבה הרבה יותר.

 

 

לרכישת "פואטיקת הששבש": https://goo.gl/ARsnje

 

"שעת הכוכב"-קרוב ורחוק מכתיבה נשית

 "קשרי משפחה /שעת הכוכב" מאת קלאריס ליספקטור הוצאת הספריה החדשה. תרגום: מרים טבעון

באחד מחיבוריה כתבה הסופרת והמסאית אלן סיקסו, שיצירתה של קלאריס ליספקטור היא מודל של כתיבה נשית. סיסקו, שהרבתה לעסוק בהגדרה של כתיבה נשית, הכריזה בחיבור "צחוקה של המדוזה" כי על הנשים לשוב אל הכתיבה שממנה הורחקו באלימות באותה דרך שהורחקו מגופן שלהן.

אפשר להבין מדוע ראתה סיסקו בקלאריס ליספקטור מודל: סופרת החודרת לא פעם לנפש המעורערת של הגיבורות שלה, מוצצת ממנה את המיץ ויורקת על הכתוב.

"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", אמרה לסיפקטור ואכן ניתן להגדיר את הדמויות שלה כמשוגעות באופן הגיוני. היא מעמידה אותן בפני מצבים בלתי אפשריים מצוידות לרוב בגריית יתר וביכולת הכלה דלה ביותר, המאבק שלהן אבוד מראש.

%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1
"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", קלאריס ליספקטור

בישראל יצא המקבץ "קשרי משפחה", יחד עם הנובלה "שעת הכוכב", יצירתה האחרונה של ליספקטור. מדהים איזה פער יש  בין היצירות הללו. סיפורים כגון "חיקוי הוורד", "יקרה", הזיות ושיכרות של אישה צעירה", "אהבה", כולם כך נדמה, מציירים את התודעה הנשית באופן כמעט זהה. ב"שעת הכוכב", עושה רושם שליספקטור כמעט צוחקת על עצמה ועל דרך כתיבתה ב"קשרי משפחה". היא עושה זאת באמצעות (כמה אירוני),מחבר גבר. וכך נוצר כריך מעניין: אישה (ליספקטור) שכותבת על גבר (המספר) שכותב על אישה (מכביה, גיבורת הנובלה).

המחבר מכריז על קיומו כבר בשורות הראשונות ובמעין מגננה אומר "כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב." הוא מתאר את עצמו כפולש בתוך ראשו של הקורא אך למעשה מעניק לו הזדמנות נדירה: לפלוש אל חייה של מכביה.

כמו כן, מוסיף המחבר ואומר עם עוד חריצת לשון חצופה אל ליספקטור (ואם נרצה גם אל סיסקו), שאישה היתה וודאי מספרת את הסיפור של מכביה באופן רגשני ויבבני ומצהיר ומזהיר כי אין בו שום רחמים כלפי הדמות הראשית שלו.

אם כך, לאיזה מקום נכנס הקורא ביחד עם המחבר המשונה הזה? אפשר להגיד שלמושב ליד הנהג במכונית לפני התנגשות. וליספקטור? לרגע אסור לקרוא לשכוח שהיא אפשרה לכל זה לקרות- מה זה אומר עליה?

על דמותה של מכביה, בחורה שלא תואר לה ולא הדר המנסה לחיות את חייה העלובים בריו דה ז'נרו, בוצעו כבר ניתוחים רבים ונאמרו דברים שונים: שהיא קדושה, צדיקה, מוארת, מה לא. אך במובן מסוים זה כמו להגיד על כלב שהוא מואר : "היא, כמו כלבה משוטטת", קובע המחבר באכזריות, "הונחתה  אך רק על ידי עצמה, כי הצטמצמה לכדי עצמה."

מעניין שליספקטור, אשר כל כך הטיבה לחדור לנפש הנשית, יצרה את האנטיתזה של עצמה באופן אמין ומדויק בדמות מחבר גבר זה. האומנם ? כביכול המחבר שלפנינו מצטייר לא פעם כמיזוגן אשר נהנה להתעלל באישה חסרת הישע, מכביה, אך גם הדרך שבה ליספקטור נכנסה לדמויותיה הייתה לרוב נעדרת חמלה ופולשנית,  ואם נחזור לדבריה של הלן סיסקו, על הנשים שהורחקו באלימות מגופן שלהן הרי שליספקטור מחזירה אותן בחזרה אל גופן  ונפשן בצורה אלימה לא פחות, ( הסיפור"חיקוי הוורד "הוא דוגמא בולטת לכך).

קשרי.jpg

אם כן מה שונה ב"שעת הכוכב"? חוסר התודעה. מכביה היא שטוחה, ריקה וחסרת מודעות עצמית בשונה באופן מובהק מהדמויות הנשיות האחרות של ליספקטור. היא לא תצא מדעתה כי אין לה דעת לצאת ממנה, למרות שעל פי כל הנתונים היא לגמרי זכאית לכך.

האם זו עדיין נחשבת כתיבה נשית אם ליספקטור יצרה גבר מחבר שכזה שאינו מהסס להשפיל, לבוז ולהרחיב כך אישה חסרת ישע שכלל אינה מודעת לסביבתה ,לנשיותה? מעניין כיצד היתה מסתדרת ליספקטור בלעדיו אם היתה נאלצת לכתוב על מכביה. כנראה לא היתה כותבת עליה כלל ובמהרה מוצאת את עצמה עם עוד דמות נשית מיוסרת, רדופה ושבורה.

"שעת הכוכב" היא ללא ספק נובלה ייחודית ואפשר גם להעז  להגיד: ניסוי  מרתק בכתיבה של סופרת גדולה.

-________________________________________________________________________-

ואולי תחבב גם את זה

השאלון העצמאי-דנה לוי אלגרוד

לכידה.PNG

ספרי לנו קצת על הספרים שלך

סדרת התשוקות היא סדרה של ארבעה ספרים. (התשוקה לשרוד, לחיות, לאהוב ולהאמין) העלילה מתחילה בצונאמי שמתרחש באי טנריף כאשר רק קבוצה קטנה מצליחה לשרוד אותו. אווה, בחורה צעירה יפהפיה, אית'ן חייל מארינס, לילי, ילדה בריטית בת שש וג'ונתן, נער מהמם מניו זילנד. כל אחד מהם איבד את החשוב לו מכל וכעת הם צריכים להבין כיצד להמשיך הלאה. הם נאלצים לעבור מסע ארוך, מטלטל ולעתים מסוכן מאוד ובדרך הם פוגשים ניצולים נוספים וכך הקבוצה הקטנה שלהם מתרחבת. מדובר ברומן הרפתקאות מסעיר וחושני מאוד. הקוראים מבינים שגם מהמקום הנמוך ביותר של האנושיות ניתן למצוא את התשוקה לשרוד, לחיות, לאהוב ובעיקר להאמין. לא מומלץ לבעלי לב חלש. 

"סחרור גורלי" הוא רומן מתח חושני המספר את סיפורה של בחורה צעירה שנמצאת בתכנית להגנת עדים. יום אחד היא מגלה שזהותה נחשפה ע"י האדם שבמשך שנים הגדירה כטורף מסוכן ומכאן מתחילה הרפתקה מסחררת במיוחד.

 "התנגשות", הספר האחרון שלי הוא רומן פשע מותח וסקסי. אלנה, סטודנטית לפיזיקה מגלה שהוריה הפסידו את כל כספם וכעת עליה לממן את לימודיה בעצמה. היא מתחילה לעבור בבר מפוקפק ונשאבת לעולם אפל ומלא יצרים. למרות שעל פי תקציר הספר נראה כי התפתחות העלילה ידועה מראש, אף אחד לא יצליח לנחש כיצד העלילה באמת תתפתח…

למה בחרת בהוצאה עצמית?

בחרתי בהוצאה עצמית כי זו הדרך היחידה שסופר באמת יכול להתפרנס מהכתיבה שלו. עוד לפני שהוצאתי את "התשוקה לשרוד", חקרתי מעט כיצד שוק הספרים עובד וכשהבנתי את עניין התמלוגים לרשתות הספרים ולמפיץ החלטתי שלא אשתתף בקרנבל הזה ואוציא את הספרים שלי בעצמי.

איך את מקדמת את הספרים שלך?

היום בעידן הדיגיטלי, לא באמת צריך מתווכים. עבודת השיווק אינה פשוטה אך לגמרי אפשרית. אני מרצה לתקשורת כבר תשע שנים במרכז הבינתחומי הרצליה ובעלת חברה לייעוץ תקשורת מעל שתיים עשרה שנים. הגעתי לעולם הספרות מוכנה ובשלה להשתמש בכישורים השיווקיים שלי כדי להצליח להפיץ את הבשורה אודות הספרים שלי. אני משווקת בעיקר ברשתות החברתיות. יש לי עמוד סופרת גדול ופעיל מאוד ואני מחזיקה גם קבוצה סודית של הקוראות המדליקות שלי. ביחד, אנחנו דואגות שהספרים יקבלו חשיפה בקרב קהל היעד. קיבלתי גם המון חשיפה בתקשורת המסורתית וכך הקהל שלי גדל מדי יום.

 מה לדעתך צפוי לשוק הספרים בעתיד?

כרגע בשוק הספרים יש את ההוצאות הגדולות, ההוצאות הקטנות ואת הסופרים העצמאיים. יש אינפלציה בספרות עצמאית ואני מאמינה (לצערי) שתוך שנה או שנתיים יהיה שינוי משמעותי בספרות העצמאית. יהיו את אלו שיצליחו לשרוד את המפץ הגדול אך רוב הסופרים העצמאיים ייאלצו להתחבר להוצאות. כשיש הצפה, הקהל מבולבל ומתקשה לעקוב אחר כל הספרים החדשים שיוצאים וכך נוצרת ירידה במכירות ולכן הסופרים החדשים יתקשו לעמוד בעלויות המטורפות של הוצאת ספר לאור.

ולסיום, מה את קוראת בימים  אלה?

אני מתביישת לומר שאני לא קוראת כלום כבר תקופה ארוכה. בתור מישהי שגמעה שלושה ספרים בשבוע עברתי בשנתיים וחצי האחרונות למצב של כתיבה מתמשכת. כשאני כותבת, אני מסרבת לקרוא כדי לא ליצור אצלי בלגן בראש. אבל… אני תמיד כותבת את הספר שהייתי רוצה לקרוא וברגעים אלו, אני כותבת את הספר החדש שלי על דמות משנה מתוך התנגשות והוא מטורף, מסעיר, מרגש ועוצמתי.

לספריה של דנה לוי אלגרודhttps://goo.gl/jYXzSr