קטגוריה: ספרים

"לוויה בצהריים"- המודעות של הבלתי נראה

"לוויה בצהריים" מאת: ישעיהו קורן, בהוצאת הספרייה החדשה

אחד מהתיאורים היפים מתוך "לוויה בצהריים", הוא של הסוסה המובילה את עגלת הקבורה ומבעד לדמעה הנוזלת דרך עינה המודלקת ועמוסות הזבובים, משתקפים אנשי המושבה המתקבצים ללוויה.

לאחר סיום הספר, קשה שלא להזדהות עם הסוסה האומללה, הנושאת על גבה את האסון שסוף-סוף הגיע. סוף-סוף, כי אין דרך טובה יותר לתאר את הקריאה ביצירה מופתית זו מהמתנה מורטת עצבים לאסון.
לוויה

הגר ארליך, נשואה לטוביה, מכונאי רכב, שמעדיף לתקן מכניות מאשר לתקן את יחסיו עם אשתו הגר היא עקרת בית חולמנית ושקטה, רואה את העולם הקטן שבו נכפה עליה לחיות דרך רשת החרקים שבחלון מטבחה. היא מפתחת קשר מיוחד עם בן השכנים הבודד, יפתח. בין השניים נוצרת קרבה שקטה ואינטימית במהלך שיטוטיהם בין מבניה של עיר רפאים נטושה השוכנת סמוך למושבה. למרות שבני המושבה רואים בהגר עוף מוזר שלא מתאים את עצמו לאורך חייהם הפשוט, הם מניחים לה לנפשה ולא מתוכם עולה האנטגוניסט המיוחל. הנבל האמיתי בסיפור הזה היא אותה עיירת רפאים שתושביה הערבים גורשו ממנה זה מכבר ומשמשת כאזור אימונים צה"לי.

וכך הגר ויפתח פוגשים את הצלע שלישית בקשר שלהם: חייל עייף וכושל אשר רחוק מלהיות אותו יצור הרואי וחסון שישמש כמודל לאחר מלחמת השחרור. לרגע אפשר אף לחשוב שברח מאותה פלוגה כושלת, המתוארת בספרו של יהושוע קנז, "התגנבות יחידים." החייל, תמיד אחרון בפלוגתו,מדדה וחבול, וכבר עם הופעתו הראשונה, ברור שלא יוכל למנוע את האסון המתקרב. הקשר נוצר בין השלושה כאשר הגר ויפתח מוצאים את המימייה של החייל וזה, מכחיש בכל תוקף שהיא אכן שלו. המימייה עוברת בין השלושה ומיותר לציין שאין בה די כדי להרוות את הצמא והיובש של חייהם.

עיירת רפאים
עיירת רפאים

 

כמעט בלתי נתפס עד כמה יצירה זו הקדימה את זמנה ודובר על כך לא מעט. כתיבת הספר הסתיימה ב-1967 ואולי גם "בזכות" אופוריית הניצחון שאפיינה את התקופה , נדחקה לשוליים והתגלתה אחרי שנים.

קורן הוא סופר נדיר אשר אין לו צורך להיעזר באירועים הגדולים. את הכפר הערבי הוא מתאר לאחר דרמת הפינוי ויש בכך בחירה מודעת שמלווה אותו לכל אורך הכתיבה: הבלתי נראות הזאת אשר עוברת באמצעות תיאורים קצרים ודיאלוגים מינימליסטיים, לא מצביעה לרגע על כך שהדברים לא התרחשו או יתרחשו.  אותה בלתי נראות  מניעה את דמויותיו של קורן  וגורמת להן להתנהל בדרך שלא תמיד ברורה בקריאה ראשונה. על כן זוהי קריאה דורשת ומפתה וכאמור, לא פעם מורטת עצבים .

 

 

 

 

 

 

השאלון העצמאי עם ערן שגיא

ערן

ספר לנו קצת על הספר שלך (היילי)

(היילי) מספר על דניאלה (היילי) אמיתי, שחקנית שחיה בתל אביב המגלה, ספק במקרה, בלוג שנכתב על ידי מישהי בשם לילה, בלוג שהמילים שמופיעות בו מניעות משהו אצלה – אולי בנפש שלה – במין תנועה שמתחילה לערער אותה כשהיא טסה לצילומי סרט בטוקיו, ונחשפת לדברים שלא ידעה על עצמה או לא זכרה. כל זה מלווה בשורה של נתקים בזיכרון ובערות וחלומות לא ברורים, שבחלק השלישי של הספר, שמתרחש בפריז, מקבלים פשר מסוים, לפחות בעבור דניאלה.

הוצאת כבר שני רומנים בכנרת זמורה ביתן והפעם בחרת בהוצאה עצמית (אינדיבוק). מה היו השיקולים לכך? 

כשסיימתי את הגרסה הראשונה של (היילי), לפני יותר משלוש שנים, נדמה היה לי שהספר הזה לא יתאים לכנרת זמורה ביתן. הוא הרגיש לי פרטי מדי, כלומר, לא מתקשר בקלות ושקט. ובכל זאת, שלחתי אותו לעורכת שלי בזמורה, עלמה כהן-ורדי, שאהבה את הספר אבל כשהיא הביאה אותו להוצאה היא קיבלה את התגובה לה ציפיתי. המהלך הבא היה שליחת הטקסט לרון דהן וארז שוייצר מאינדיבוק, מתוך מחשבה שהם יוכלו להציע בית  הולם לרומן הזה (ואחרי שקראתי ספר אחר שהם הוציאו ושארז ערך, 'ספונג'ה וסיפורים קצרים' של נגה אלבלך, ספר שהתרשמתי ממנו מאוד). שבוע מאוחר יותר ארז ורון יצרו איתי קשר ואמרו שהוא ישמחו להוציא את הספר. ואז פשוט התחלנו לעבוד.

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית? 

אני חושב שיש אחריות גדולה יותר באופן פעולה כזה. כלומר, בסופו של דבר אתה זה שאמור להכריע בכל שאלה שמתעוררת (גם, למשל, בנוגע לעיצוב העטיפה, לדגשים כאלה ואחרים בשיווק וכו'), ולפעמים יש כאן קושי מסוים. הפתרון שלי לעניין – להיעזר באנשי מקצוע שאני מעריך ולהרשות לעצמי להתמסר להם ולדרך הפעולה שלהם.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים בארץ? 

לא הייתי כותב אם לא הייתי מלא אמונה ביחס לספרות שרואה אור בארץ. קורים הרבה דברים יפים במקום ובזמן הזה, ויש כאן (גם) ספרות מצוינת. אני חושב שבשנה בה יצאו ספרים של כותבות וכותבים מעולים כמו אסתר פלד, מיכל פלג, אילה בן-פורת, אבנר שץ, גדעון הרן, עידו אנג'ל, אורין מוריס (ועוד) יש סיבות עמוקות ומשכנעות להיות אופטימי בנוגע למצבה של הספרות.

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה

את החלק השלישי של המאבק שלי (המכונה 'ילדות') של קרל אובה קנאוסגורד. ההתחלה שלו מבטיחה מאוד.

לספריו של ערן שגיא באתר אינדיבוק: https://goo.gl/A1JmFK

"הצמחונית"- מה נולד קודם, הכפייה או השיגעון

"הצמחונית", מאת האן קאנג, בהוצאת סאגה. תרגום: שרון קרמנר

בראשית ישנה עקרת בית רגילה ממעמד הביניים, אשר ממלאת בצייתנות אחר צורכי משק הבית של משפחה בפרוור בסיאול. זוהי גיבורת הספר "הצמחונית", יונג-יה, "אישה רגילה לגמרי בכל מובן", כפי שבעלה מתאר אותה בתחילת הספר. אישה נוחה, שתקנית וחסרת דרישות.

אך גם בשגרה משעממת ונוחה ככל שתהיה, מתחיל להתגלות סדק אשר מאיים לשאוב פנימה את חייהם של בני משפחתה של יונג-יה.

סיוטים אלימים תוקפים את יונג-יה בשנתה ומהר מאוד גומלת בליבה ההחלטה להפוך לצמחונית. האם זו החלטה או אובססיה -העניין בהחלט פתוח לדיון. כאשר בעלה של יונג-יה מתאר אותה עומדת מול המקפיא ומוציאה ממנו את כל מוצרי הבשר (ובהמשך גם את החלב והביצים), היא נראית לו כאחוזת דיבוק, כמי שאיבדה את זה.

צמחוניתתתתת
                                                           סוג של התאבדות קולינרית

 

אין ספק שעבור בעלה, משפחתה וחוג מכריה של יונג-יה התנהגותה מצביעה על הפרעה נפשית ולא על החלטה רציונלית. בתרבות הקוריאנית ההחלטה לוותר על אכילת בשר היא סוג של התאבדות קולינרית: "אנשים שמוותרים באופן שרירותי על מזון זה או אחר שאין להם ממש אלרגיה-לזה אני קוראת צרות אופקים", אומרת אשת המנכ"ל של בעלה של יונג-יה בארוחת ערב חגיגית, בה מסרבת יונג-יה בתוקף לאכול ממנות הגורמה המוגשות לשולחן.

זהו רק סיפתח של ניסיונות שכנוע אשר בהמשך הופכים לכפייה של ממש , שכן חייבים להציל את יונג-יה. אך להציל ממה? מבחירתה שלה? האם  משפחתה (ובעיקר אביה), רואים את הנולד ולכן מפעילים עליה כפייה שכזו ? ומה נולד קודם, הכפייה והדיכוי שלהם או "השיגעון" של יונג-יה? האם הכתובת תמיד הייתה על הקיר והסובבים אותה סירבו ליראות?  אלו שאלות שהקורא ימצא את עצמו מתחבט בהן כבר בהתחלה.

 

צמחווו

 

מדהים איך החלטה אישית אחת, משפיעה על חיי הסביבה הקרובה ויוצרת משבר שאין ממנו דרך חזרה. משבר עליו אחראים דווקא האנשים שאמורים להגן עלינו יותר מכל.

הספר מסופר מנקודת ראות של בעלה של יונג-יה, אחותה וגיסה. כל אחד מהם מצטייר כקורבן של נסיבות חייו אך גם כקורבן של בלבול ואיבוד דרך בתוך תרבות הנעה בין מסורתי לחדש, בין ניו אייג' השואף לחזור לשורשים, (בדיוק כמו יונג-יה עצמה) ,לבין חברה מודרנית ודורסנית אשר לא מהססת להפעיל כפייה ודיכוי על החלשים ביותר או על אלו  המעזים לקרוא תיגר על מושגי המוסר שלה.

"הצמחונית" מעלה סוגיות שונות וחשובות על בחירה אישית, אימהות, חופש ומוסר. זהו ספר חסר פשרות אשר לא מהסס לעשות שימוש בסמלים ובתיאורים קשים ואלימים. באופן אירוני הקריאה בו היא כמו לבצע חרקירי ויש לקחת זאת בחשבון.  מי שיעשה זאת, יגלה ספר חשוב שיש לשוב ולקרוא בו.

 

 

שלושה ספרים שעושים עיסוי ללב

קשה לתאר את התחושה הזו  שמציפה לעתים במהלך הקריאה בספר, אולי מפני שהיא כה נדירה: יש ספרים שבונים ממד קסום גם אם הוא נמצא בתוך העולם הגשמי והמנוכר. אולי דווקא בשל כך, הם כה מיוחדים וזורעים תקווה חדשה או מעירים תקווה רדומה בלב מי שקורא אותם. הנה שלושה כאלה:

  1. "ספר הקיץ" מאת טובה ינסון, הוצאת קרן. תרגום: דנה כספי

ספר הפרוזה הראשון של טובה ינסון, יוצרת המומינים שנכתב למבוגרים.

סופיה ,סבתה ואביה נמצאים על אי מבודד. האב עובד רוב שעות היום ולמרות שהוא נמצא באותו בית עם שאר בני המשפחה,  דמותו נעדרת ובלתי מושגת עבור סופיה וסבתה. הסבתא והנכדה מבלות יחד במשחקים,  שיחות וחוויות ומדי פעם מגיע אורח לביקור.
על הסבתא להתמודד עם המוות שממתין לה מעבר לפינה, בעוד שנכדתה מגלה את העולם דרך הנופים שבאי. אין פה חוכמת זקנים העוברת מדור לדור, להפך: לעתים נראה שקנאה סמויה מסתתרת בין הקשישה העייפה לילדה הקופצנית ולא פעם גוברת תחושת המיאוס על שתיהן.
למרות המתיחות הן מוצאות את עצמן מבלות כל יום יחדיו כשהטבע מגשר ביניהן.

ניתן להגדיר את "ספר הקיץ" כספר איטי אך לא במובן שהוא דורש סבלנות ואורך רוח מהקורא.  נהפוך הוא: הוא מעניק שלווה, צחוק, התרגשות ומחשבות מפתיעות. כל מילה בו היא כמו לחש קסום היוצר נוף ואווירה שקשה להיפרד מהם.

 

ספר הקיץ

 

  1. "איש ואישה בלילה" מאת קנט הרוף , הוצאת כתר. תרגום: הדסה הנדלר

הסיפור הוא פשוט, השפה מינימליסטית ביותר והרגש עולה על גדותיו.

עיירת "חור" בארצות הברית. אישה קשישה ואלמנה מגיעה לביתו של איש קשיש ואלמן, (שכנה מזה שנים), ומבקשת ממנו לבוא לישון אצלה. הבדידות שלה חונקת אותה, היא לא מצליחה   להירדם בלילות, האם הוא יהיה מוכן לכך? הרי גם הוא בודד… סקס? הוא תוהה. לא, לא בהכרח. רק קירבה, חברות ושיחות אל תוך הלילה. כך מתחיל העולם של אדי מור ולואיס ווטרס להיבנות. עולם צבעוני ומלא בחוויות הקורא תיגר על זקנה ובדידות. זה מתחיל בחשכת הלילה ומהר מאוד עובר לאור יום. לא כולם מרוצים מזה בעיירה הקטנה והשמועה מגיעה רחוק מדי.

ספר שרוצים לבלוע ממנו כל שורה, כל התרחשות. נהדר!

 

איש1

 

  1. "רונה וגיורא" מאת ענבר אשכנזי, הוצאת פרדס

נובלה גרפית המסופרת מנקדות מבטו של החתול.

גיורא החתול מספר באופן נבון וחומל על קורות חברתו רונה,בחורה בודדה המסוכסכת עם עצמה. הוא מביט בנו (בני האדם), בתמיהה ומעלה מספר סוגיות על ההתנהלות שלנו. תוך כדי הוא גם מספק צוהר לעולמם המשונה של החתולים ומעניק הזדמנות לראות את הדברים,(שלעתים כה מעצבנים אותנו), דרך נקודת המבט החתולית.

נובלה מקסימה שתגרום  למי שיקרא אותה להסתכל אחרת על היצורים בבית וחשוב מזה: על היצורים הבודדים המסתובבים ברחוב.

רונה.jpg

"כל הסיפורים"-הסף של אידה פינק

"כל הסיפורים" מאת אידה פינק, הוצאת עם עובד. תרגום: דוד וינפלד

האם יהיה נכון להגדיר את אידה פינק כסופרת שואה? ייתכן שזהו חטא לפתוח כך רשימה על-אודותיה. מראש הציבה עצמה פינק, כסופרת של סיפורים קצרים (להוציא רומן אחד), במקום מאתגר. האם שואה בכלל יכולה להיכנס לתוך הנקיק הצר של סיפור קצר ולנוע במסגרת גבולותיו? התשובה המתבקשת היא לא, ודווקא מֵהַלֹּא הזה באה לידי ביטוי גדולתה ככותבת. השואה לא עושה שימוש באידה פינק לצורך הנצחתה – נהפוך הוא – אידה פינק עושה "שימוש" בשואה לצורך כתיבתה.

בסרט התיעודי "רישומים לקורות חיים", על שם אחד מספריה, היא מספרת לאורי ש. כהן על הסיפור הראשון שכתבה ששמו "הסף":  "היה סף שהייתי צריכה לעבור כדי לכתוב," היא אומרת, "כמו גיבורת הסיפור אלנה שלא רצתה להבין שיש מלחמה ושיש גרמנים."

אלנה, נערה צעירה שהוריה נלקחו למחנות ההשמדה, מתגוררת עם קרובי משפחתה שרוצים להסביר לה על המציאות החדשה, אך היא מתעקשת להמשיך ולדבוק בשגרת יומה, תוך שהיא מסכנת את עצמה. למרות שבסיפור הזה אידה פינק עברה את הסף והחלה לכתוב על השואה, כדבריה, קיים סף שהיא מעולם לא באמת עברה או שבחרה שלא לעבור. נדיר מאוד למצוא אצלה את התופת ואת האימה באופן שאינו מרומז ועקיף.

פינק
לקורא תמיד יש מרחב-אידה פינק

 

למרות מה שלא נאמר אצלה, ואולי בזכות, הסיפורים שלה מותירים רושם עז. אם פרימו לוי דיבר על פלנטת אשוויץ ואף תיאור אותה בפרטי פרטים בספר "הזהו אדם", אידה פינק צופה עליה מכדור הארץ בידיעה ברורה שאוטוטו תהיה פה התנגשות.

דוגמה לכך, אחת מיני רבות, הוא הסיפור הנפלא "סוף העולם הראשון שלי", בו אגפיה, סוכנת הבית הגויה, (דמות המופיעה רבות בסיפוריה של פינק על תקן נביאת זעם), חוזרת הביתה מהשוק ומתעקשת להוציא את בני הבית משלוותם, בעודם מכינים ריבות. היא מכריזה שכל בני העיירה מדברים על סוף העולם, וגם הכומר אישר שהקץ בדרך. בני הבית כמובן אדישים לאזהרות שלה. "זה עוד יבוא, זה עוד יבוא," מתעקשת אגפיה כשסוף העולם הראשון – סופת ברקים קלה – מתגלה כאזעקת שווא. ו"זה" אכן בא שנים ספורות לאחר מכן. די בידיעה זו כדי להעביר צמרמורת לכל אורך הקריאה.

אם נחזור לשאלה בתחילת הרשימה: האם אידה פינק היא סופרת שואה, נוכל אולי לענות על כך באמצעות התפקיד שמקבל אצלה הקורא. בסיפורים שלה לקורא תמיד יש תפקיד ומרחב לדמיון, בשונה מהמון סופרים אחרים שכתבו על הנושא. אפשר, בלי מבוכה, להצטרף לזוג המציץ דרך סדק המחבוא בעליית הגג, אפשר להביט בראי המשחיר שבו מביטות שתי חברות, כשאחת מצרה שמלה עבור חברתה, לקראת פגישה עם אהוב, כיוון שזו כה רזתה עקב הרעב שבגטו.

כל הס

היא לא תובעת את תחושת התסכול, הסלידה ואת חוסר האונים שנשארים אחרי "בית הבובות" של ק.צטניק או "מכרה קרח" של אפלפלד. היא לא תכניס את קוראיה לתאי הגזים או תוציא אותם להליכה בלי נעליים בצעדת המוות. נהפוך הוא – החיים שלפני, החיים שאחרי ואפילו ההתעקשות לחיות אותם תוך כדי ("הסף" הוא רק דוגמה אחת לכך), הם המוטיב מרכזי ביצירתה.

אידה פינק ברחה מהגטו שבעיר הולדתה בשנת 1942 ושרדה בין היתר באמצעות ניירות אריים מזויפים. היא עלתה ארצה בשנות החמישים ובשנותיה הראשונות בארץ עבדה במכון יד ושם בגביית עדויות מניצולי שואה. לפני מספר שנים, בראיון לכתב העת "עמלנט", אמרה: "אני חושבת שאם לא הייתי עוברת את השואה הייתי כותבת על משהו אחר, מפני שהדחף והרצון לכתוב היו בי. אבל לא כתבתי אחרי המלחמה על שום נושא אחר."

 

 

השאלון העצמאי עם סנונית ליס

Untitled design (14).png

 

ספרי לנו קצת על הספר שלך "כל הג'אז הזה"

"כל הג'אז הזה" מביא את סיפורה של ליז, צעירה בת 23 שביתה נפרץ ושהמחשב הנייד שלה נגנב. זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת מכתב סחיטה מגבר שקנה את המחשב שלה בחנות יד שנייה. הסחטן, המכנה את עצמו "מישו", מחזיק בחייה הווירטואליים ובזיכרונותיה היקרים של ליז שהיו שמורים על המחשב כבבן ערובה. תמורתם, מישו דורש מליז שתכתוב לו 40 אימיילים, בהם תספר על עצמה ועל קורותיה בכנות מוחלטת. ליז כועסת, מתנגדת, אך לבסוף נאלצת להסכים. חליפת האימיילים בין ליז לבין מישו חושפת את חייהם ודמויות שונות מתוכם, מתניעה עלילה רבת תהפוכות שבמהלכה מתגלים סודות מפתיעים, ומניעה את שניהם. זה סיפור על תקשורת בעידן הדיגיטלי, על קירבה ועל ריחוק, על אבדן ועל התמודדות עמו, על שבריריות הנפש ועל תעצומותיה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים? 

יש לי חברת משלי לתוכן ולשיווק במדיה דיגיטלית ולצד הוצאה רגילה של הספר בדפוס ומכירתו בחנויות, רציתי להביא את ספרי לקורא גם בדיגיטל, בצורה די יוצאת דופן במקומותינו. הספר מלווה בעולם דיגיטלי עשיר שבו אפשר גם להירשם לקריאה חינמית של הספר, ולקבל את הספר כולו פרק אחר פרק, כביכול מהדמויות, בקצב התרחשות העלילה באימייל, באופן שנאמן לסיפור. קונים יכולים לקרוא באתר קטעי בונוס וסוף אלטרנטיבי. היה לי חשוב ללוות את הספר במהלך כזה, שיאפשר גם קריאה חינמית ולא שגרתית.

הספר נערך תוך כדי כתיבתו, בעריכה מלווה שנמשכה כשנתיים עם מיכל חרותי, כך שלא נזקקתי להוצאת ספרים לצורך עריכתו. אני רגילה להפיק פרויקטים גדולים ולעבוד עם הרבה ספקים ותכננתי ללוות את ספרי בקמפיין נרחב במדיה חברתית – כפי שאני עושה. לאור כל אלו, הייתה לי תחושה שאוכל להסתדר לא רע בעצמי ללא הוצאת ספרים. שיערתי שאם אעבוד עם הוצאת ספרים, לא אוכל להגשים את כל התכניות שרקמתי עבורו. שלחתי את הספר בכל זאת להוצאות כדי לקבל פידבקים, קיבלתי הצעות, אבל לא הייתה הצעה שגרמה לי לחוש שכדאי לי לוותר בשבילה על התכנית המקורית שלי. אז הוצאתי את הספר מטעם חברת התוכן שלי, "סנונית תוכן" כפי שתכננתי מההתחלה. בהחלט יש כאן גם שיקולים עסקיים. הוצאת ספר מטעמנו כחברת תוכן, מבדלת אותנו. אין לנו תכניות להפוך להוצאת ספרים, אבל זה בהחלט פרויקט שמעניין לנו להתנסות בו.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית? 

יש לי המון טיפים לתת. הראשון שבהם הוא לא להאמין לי שאומרים שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר ליצור ספרים ראויים בהוצאה עצמית, שספרים בהוצאה עצמית לא מגיעים לחנויות, למבצעים, לשולחנות הכוח או לתקשורת. נכון, להוצאות ספרים גדולות בהחלט יש יותר כוח בזירות השונות, אבל גם לבד אפשר. מצד שני, יש לקחת בחשבון שמדובר בעבודה רבה. מי שרוצה שזה יצליח במידה כזו או אחרת, צריך להבין שהוא יידרש לתפקד כהוצאת ספרים קטנה בעצמו. כחלק מכך, אני ממליצה לא להתפשר – וליצור את הספר הכי טוב שאתם יכולים, תוך שיתוף פעולה עם בעלי המקצוע הכי טובים שאתם יכולים למצוא ולממן. בחרו את העורך הכי טוב שאתם מוצאים ומתחברים אליו, עבדו על הספר כמה זמן שנדרש, אל תקמצו בהגהות (לי היו שני מגיהים שונים שעבדו על הספר בשלבים שונים של ההוצאה), וכנ"ל לגבי עיצוב, עימוד, הדפסה, הפצה ויח"צ. היתרון שלכם כעצמאיים הוא שאתם יכולים לבחור את הצוות ואת הקונספט שלכם. ועצה אחרונה וחביבה מאד מאד – עבדו במדיה חברתית, ובעיקר בפייסבוק. קבוצות הקוראים בפייסבוק הן תענוג צרוף, מחכים לכם שם אנשים אוהבי ספר ואדם, קוראים מקצועיים שמחבקים ספרים וסופרים. התייעצו איתם, העזרו בהם ועבדו איתם. לפני הכל – זה פשוט כיף, וכך תכירו קוראים נהדרים, אנשים נפלאים וחברים טובים.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני באופן אישי מופתעת ממספר הקוראים שצורכים את ספרי בדיגיטל. לפחות כמחצית מקוראי ספרי, קוראים אותו כך, ולא בפרינט. עם זאת, עדיין יש תחושה שהשוק המקומי לא עשה מעבר חלק ונינוח לקריאה כזו. אני צופה שבשנים הקרובות, שוק הספרים הדיגיטליים ילך וייצמח, שיהיו עוד ועוד פלטפורמות לקרוא ולפרסם דרכן ספרים בדיגיטל, ושהפורמטים יעשו יותר ויותר נוחים למשתמש. ישראלים אוהבים לכתוב ולקרוא אבל אין הרבה קוראי עברית בעולם, לכן אני מאמינה שבעלי מקצוע שמסייעים לסופרים לתרגם את ספריהם ולהביאם לקוראים בחו"ל באמזון ובפלטפורמות דומות – יתרבו וישגשגו. ואני בהחלט צופה שבדומה למה שקרה בשוק המוזיקה, יותר ויותר כותבים איכותיים יוציאו את ספריהם עצמאית. בסך הכל לא מדובר בהפקת סרט, לא נחוץ לצורך כך תקציב עתק.

אני מקווה שגם התקשורת תמשיך ותיפתח לספרות עצמאית. מי שמניחים שספרות עצמאית היא בהכרח נחותה מספרות שאינה כזו ומתעלמים ממנה, אינם רואים את הספרות בהקשרים תרבותיים רחבים יותר, הכוללים תהליכים שעבר עולם המוזיקה מול חברות תקליטים, ואת הכלים שמדיה חדשה מעניקה לפרט. ועצוב מכך– יחס כזה מגלם בתוכו הנחה מובנית שסופר טוב, בהכרח אינו יכול להיות יזם טוב ולהיפך.

 ולסיום- איזה ספר את קוראת בימים אלה? 

אני קוראת כמה ספרים במקביל: את "טקנומליה" של נועם נגרי, את "בוא כמו שאתה" של רון דהן, את "לחיות. יותר או פחות" של דרור ניר קסטל ואת "טוהר" של ג'ונתן פראנזן.

עוד על ספרה של סנונית ליס באתר אינדיבוק: https://goo.gl/YOWBKM

השאלון העצמאי עם ורד רוזס־דמאיו

ורדד

ספרי קצת על הספר שלך, "סופות יולי"

יולי, גיבורת הסיפור, חווה גירושין כך באמצע החיים. היא יוצאת למסע מאוד הרפתקני מרתק וחושפני ב"עולם הסינגלס". כאחת, שהיתה שרויה בתרדמה במשך עשור, העולם החדש שניגלה בפניה מלא בהפתעות, חלקן נעימות וחלקן כואבות. תוך כדי המסע, יולי מתוודעת לעצמה ומגלה את אישיותה, מיניותה, פחדיה ותשוקותיה. היא מתמודדת עם מציאות מאוד מאתגרת, הקשורה גם כן להיותה חד הורית עם בעיה רפואית מסוימת שמעיבה עליה ועל בחירותיה, ועצם היותה אשת קריירה גם כן מהווה אתגר לא קטן למציאות חייה. אך שום דבר לא עוצר אותה, היא קמה ונופלת פעם אחר פעם וממשיכה קדימה, באופטימיות, ברגישות ובהומור. כשארז נכנס לחייה, עולמה משתנה. האם הבחירה בו תהיה אכן הקלף המנצח?
הרומן מבוסס על סיפורים אמיתיים של נשים רבות שחוו את עולם הרווקות. גיבורת הסיפור מעבירה מסר חזק בכל הנוגע להתמודדות עם רגעים קשים ומטלטלים בחיים. היא בוחרת להתחזק מהאהבה של הסביבה, החברים והמשפחה, היא כנה מאוד עם עצמה ועם הסביבה, מנסה לפתור את מה שמונע ממנה באופן אישי להתקדם, בוחרת להסתכל קדימה ולהשאיר את הנפילות מאחור מבלי להיסגר לאהבה, לתקווה ולהומור. יולי בעלת עוצמה נפשית וחוזק אך היא לא רואה זאת. במהלך המסע, היא תתחיל להטמיע עובדה זו – מה שקורה להרבה נשים. יולי דמות מאוד מצחיקה, אנרג'ייזר ובהחלט עם רגליים על הקרקע אפילו שהיא נותנת לעצמה לעתים ללכת לאיבוד ולו רק כדי שתוכל למצוא את עצמה שוב.
זהו סיפור ארץ ישראלי, סיפור אותנטי,שמושפע מהעולם שגם אני חוויתי – גירושין וחד הוריות. הספר נכתב בהשראת החוויות שאני חוויתי בעולם הרווקות ובהשראת נשים אחרות במצב דומה. מה שדחף אותי בעיקר לכתוב רומן זה, היה הרצון העז להעביר מסר לנשים רווקות, גרושות ונשואות שנמצאות בצומת דרכים. המטרה היתה לתת דוגמה של דמות אשר נופלת וקמה מחדש ומתמודדת עם בעיותיה האישיות אל מול הסביבה שלא תמיד מחבקת, ותמיד בנסיון למצוא את הטוב בכל נפילה שמתרחשת. כמו כן, אני מאמינה שאסור לפחד מלהתנסות ולהיפגע כי המחיר של ההחמצה הוא כבד יותר. סופות יולי בחלקו הראשון ובעיקר בחלק השני שעדיין לא יצא מעבירים מסר עמוק והעצמה נשית. כל אחת תמצא את עצמה שם בטוח. הספר כתוב בצורה משעשעת, סוחפת ובהחלט, "רכבת הרים" עבור הקורא/ת.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

השיקולים לבחור בהוצאה עצמית היו בעיקר טכניים ושמירה על זכויות היוצרים. מעבר לכך, אף הוצאה גדולה אינה בדיוק פותחת דלת לסופרים מתחילים שזה מאוד מצער – אני חושבת שאנשים זקוקים לחומר חדש וסופרים מתחילים זקוקים להזדמנות להיכנס לשוק זה. שיקול נוסף בבחירת הוצאה עצמית הוא שמירה על ייחודיות הכתיבה של המחבר. חששתי שבהוצאה  יכתיבו לי סגנון מסוים ותהיה לי פחות יד חופשית. בהוצאה עצמית הייתי בטוחה שהייחודיות תישמר.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

תהליך בחירת אנשי מקצוע הוא חשוב ביותר. ישנם כמה דברים אליהם צריך לשים לב: עורך תוכן מקצועי – יש לבקש לראות רשימה של ספרים שנערכו על ידי אותו אדם, להיפגש ולשוחח עמו כדי לבדוק מהו תהליך העבודה אליו הוא מתחייב, לבדוק אם יש "כימיה" ביניכם. כנ"ל לגבי הגהה – אותו תהליך. יש לפרק את תהליך עריכת התוכן לשלבים וכנ"ל ההגהה. אסור להתפשר! יש לשבת ולתאם ציפיות שלא יהיו הפתעות באמצע הדרך או אי הבנות. ככל שתהיו יותר ברורים בהתחלה גם לגבי לוחות זמנים והגדרת תפקידים מדויקת, כך התהליך יהיה חלק יותר.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

זהו שוק גדול אך לא מספיק. אכן יש את עולם הדיגיטל והעולם המסורתי יותר, של הספרים המודפסים. אני לא כל כך רואה עתיד חיובי לעולם הספרים בארץ. ישנם סופרים ממש טובים שמעוניינים לחדור לשוק זה אך יש יותר מדי חסמי כניסה, שרשרת ההפצה של הספרים גוזרת קופון כבד ממחיר הספרים כך שלסופרים לא נשאר כמעט פרנסה, ישנם סופרים מעולים אך לא בדיוק חזקים בשיווק ופה בארץ, אין ברירה – אם אינך איש שיווק – את לא מוכר. זה לא צריך להיות כך ולכן הרבה ספרים מצויינים מתפספסים בדרך. אני מקווה שאני טועה אך העתיד, לדעתי, אינו נראה כה טוב.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלו?

בשנת 2006-2011 עבדתי על הספר שלי ולכן לא קראתי כלום. עשיתי הפסקה והנחתי את החומרים בצד. עד שנת 2015. ושוב, שנתיים בערך שעבדתי על הספר לא נגעתי בספר אחר, איני יכולה לכתוב ספר משלי ולקרוא בו זמנית ספר אחר. אך בהחלט אני כבר מתכננת ברגע שאוציא לאור את חלקו השני של "סופות יולי" לקרוא את "רסיסים של אושר" מאת אילת סווטיצקי.
לספרה של ורד רוזס-דמאיו באתר אינדיבוק: https://goo.gl/rbMSBV