קטגוריה: ספרים

"כשהכריש ישן"-החיים מבעד למלתעות

"כשהכריש ישן ", מלינה אגוס, הוצאת הספריה החדשה-כתר. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מהו אותו כריש? הגורל. האם יש דרך להפוך אותו? לצאת מבין שיניו המחודדות?
אצל משפחת סבילה־מנדוזה מסרדיניה, הגורל רב תהפוכות. האם דיכאונית וחולמנית עם אובססיות משונות, האח חצי אוטיסט, האב נודד בעולם, הדודה לא מצליחה להתמסד והנערה שהיא גם המספרת, מנהלת חיים כפולים בתור בת עשרה נורמלית ובתור "האישה האחרת" ביחסים סאדו-מזוכיסטיים עם גבר מבוגר ממנה.

הספר הוא כמו אלבום צבעוני וחד המכיל בתוכו את התמונות שאף משפחה לא רוצה שתראו, וכך הוא קופץ מתמונה לתמונה בחיי המשפחה, לא תמיד בסדר עלילתי ברור. אף אירוע לא נבנה באמת, (כי כמה דרמה יכולה משפחה אחת להכיל), וכך גם הקריסה המידית תמיד מתאפשרת.

הדמויות של מלינה אגוס מתמודדות עם משבר בכך שהן לא מתמודדות איתו. הדודה שמוצאת את עצמה על הרצפה ימים על גבי ימים בגלל נטישה, האח שמפסיק ללכת לבית הספר ולא עוזב את חדרו, האם שמחליטה להיפרד מהחיים והאב שבוחר לעזוב את הבית.
דווקא בגלל כל הכאוס האופף את המשפחה, הדמות המעניינת והמורכבת ביותר בספר היא למרבה האירוניה, זו הנעדרת ממנו: חבר המשפחה מארו דה קורטס, אשר מגיח רק כשאחד מבני המשפחה בצרה אמיתית, ונמנע לרוב מלקחת חלק בהתרחשויות הדרמטיות.
אותו מארו, מנהל את חייו בשקט ובשלווה ולמרות שגם בחייו יש רומנים, גרושים ונדודים ללא סוף, הוא מסמל חוף מבטחים לבני המשפחה, (קצת כמו שסנופקין היה בשביל משפחת המומינים).

"לא ידעתי שחיים כאלה אפשריים בכלל," אומרת המספרת לא פעם בדרכים שונות, ואכן החיים שמעבר למלתעות הכריש נגלים אליה במהלך נעוריה רק ע"י הפוגות קצרות (כשהכריש ישן), שגם הן לא מבטיחות לה דבר על עתידה.

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d

השאלון העצמאי עם אריאלה באום

%d7%91%d7%90%d7%95%d7%9d

 

 ספרי לנו קצת על הספרים שלך

טרילוגיית הסודות נכתבה תוך שנה וקצת. זו הייתה הגשמת חלום אך גם הרבה יותר מכך, זה היה תהליך של התבגרות ושינוי שניכר בי וגם בדמויות.
הטרילוגיה מספרת על ארבעה אנשים שקשורים אחד לשני. אלכסנדרה, דוד, אריק וגילה.
הספרים נוגעים בנושאים לא קלים ומטלטלים.
על אף שמדובר ברומן אירוטי שבו לא מעט ואף הרבה תיאורי סקס מפורטים, הוא לא מוגדר רק מהז'אנר הזה. הסודות החבויים נחשפים וכולנו נותרים ללא סודות- על זה הספרים מדברים.
ספרים נוספים שכתבתי הם הנובלה מיה רוזה שנכתבה יחד עם אורית פטקין ומספרת על שתי חברות שהן כמו אחיות. ומה שנפלא בספר זה שהחברות שביני לבין אורית הייתה מורגשת לכל אורך הכתיבה. הדמות שאני כתבתי שונה ממני לחלוטין וזה היה אתגר מעניין עבורי.
הספר האחרון שהוצאתי זה סוויט טומי וכרגע אני כותבת את ההמשך שלו. גם כאן אני נוגעת בנושאים לא פשוטים שגורמים למי שקורא את הספר לחשוב עליו הרבה אחרי שמסיימים אותו. טומי המתוק, הקונדיטור, הבחור עם לב הזהב. סיפור חייו, ההחלטות שהוא מקבל בגלל משקעי העבר והצלקות שנותרו לו בלב וזה רק טיפה מכל מה שקורה בספר.

מדוע בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

בחרתי לצאת בהוצאה עצמית משום שרציתי להיות זו שבוחרת את הדרך בה הספר שלי יעבור.
ידעתי שבידיים זרות הוא יעבור שינויים שאני לא הייתי מוכנה להם. סיבה נוספת היא שבהוצאה עצמית לסופר יש את האפשרות להתקיים בכבוד.

כיצד את מקדמת את הספרים ומביאה אותם לתודעת הקוראים?

בהתחלה רוב הקידום שעשיתי לספרים שלי היה דרך הפייסבוק, בשלב מסוים החלטתי יחד עם הסופרת  אורית פטקין שזה לא מספיק ופתחנו את הדף של מיכלי ספרות עצמאית, ושכרנו דוכן בכיכר רבין. היינו הסופרות העצמאיות הראשונות שעשו זאת והצענו לסופרים נוספים להציג את ספריהם בדוכן שלנו. ב-2015 היו בדוכן שלנו 16 כותרים של סופרים שונים ובשנת 2016 מעל ל-50 כותרים. במהלך השנתיים האחרונות, אנחנו מקימות דוכנים של הספרים שלנו ושל סופרים עצמאיים נוספים בקניונים, ובכך מגיעות לקהל רחב יותר.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא ספר בהוצאה עצמית?

הטיפ הכי חשוב: תשאל שאלות. תפנה למי שיודע ועבר את הדרך הזו. אל תתבייש. תכתוב את התשובות של כמה סופרים ותבחר מה הכי נכון לך. והכי חשוב כולם טועים במשהו- זה לא הורג- זה מחשל.

 איזה עתיד את חוזה לשוק הספרות הישראלית? כיצד ספרות עצמאית ורומנטית ישתלבו בו?
 אני מאמינה שאנחנו נמצאים בעידן חדש בעולם הזה- אומרים שאבן אחת לא יכולה ליצור גלים באגם אבל אם נמשיך להתמיד ולזרוק עוד ועוד אבנים אז הגלים יופיעו. אני רואה איך באגם הזה יתחילו להופיע גולשים כי הגלים שאנחנו עושים יהיו מרהיבים.
העולם משתנה ועמו גם שוק הספרים. אני מאמינה שהספרות העצמאית תהיה חלק ניכר מהשוק הזה.
הספרות הרומנטית כבר בעלייה ולדעתי מבול הספרים מהז'אנר הזה רק יגדל.
 ולסיום, מה את קוראת בימים אלה?

בימים האלו אני קוראת את הסיפורים הקצרים שאנחנו בוחרים לאוסף הסיפורים הקצרים השני שלנו.(יחד עם אורית פטקין כמובן והוועדה היקרה שלנו).

לספריה של אריאלה באום באתר אינדיבוק: https://goo.gl/vrIYGJ

לשלוח את הדמות לטיפול-ראיון עם הסופרת מילה קידר

מילה קידר רצתה לשלוח את הגיבור הראשי שלה לטיפול אבל במקום זה הוא מצא את עצמו במסע מפתיע הנע בין בת-ים לרוסיה ובין מציאות למציאות מדומה. בראיון שערכתי איתה היא מדברת בין היתר על היתרון שיש לפסיכולוגים סופרים ועל הבצורת האמתית שיש בישראל.

מגב הספר "גשם", הוצאת פרדס:                      

בדצמבר 2010, גשם יוצא דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז פוסק, ובַצוֹרֶת משונה, דיסטוֹפּית משתלטת על ישראל. יאיר קוגן — מתכנת צעיר שנולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים וגר בתל אביב — מפוטר מעבודתו, בהתפוצצות של בועת ההיי־טק המקומית. בעוד האבטלה גואה, והבצורת פולשת לתחומי חיים נוספים, יאיר מנסה למצוא את מקומו בתרגום לעברית של אגדה שכתב המשורר א"ס פוּשקין. בווריאציה עדכנית על רומן החניכה, מבקש גשם לספר את סיפורם של בני העלייה הרוסית של שנות ה־90. ברגישוּת הנענית למתח בין העברית לרוסית, ולאופנים בהם הן יכולות להדהד זו בזו, משתקפת הדרמה הנפשית של יאיר במלאכת התרגום שלו; בקשר עם אמו, החיה לבדה, בקשר עם ענבר, מלצרית ואמנית בעלת נפש סוערת, וברסיסי זיכרונות מאביו, המתגורר בחו"ל; וכל זאת נוכח סאטירה שופעת רמזים על התנהלות המדינה בעִתות משבר, המרקיעה לפרקים אל מחוזות האבסורד. תחת תנאי האקלים הקיצוני, כשהשמים ריקים ממִשקעים, מתגלה שוב ושוב "המקום הריק" המתקיים בתודעתו של יאיר: של מי הם הצללים שהוא מדמיין בכל מקום? והאם יכול "הברבור הפוּשקיני המפואר" להפוך, במעשה פלא של אמנות, ל"להקת שחפים יפוֹאית צנועה"?

בואי נתחיל מהמציאות העגומה המתוארת בספר. יש בצורת, המדינה במשבר כלכלי נוראי והממשלה חסרת אונים. במקביל יש פה גם את הסיפור המאוד אישי של יאיר, הפיטורים שלו ובעיות הזהות. מה בעצם הוביל למה בתהליך הכתיבה. האם המציאות שאת מתארת יצירה את סיפורו האישי של יאיר או להפך?

"גשם" התחיל מהבצורת. התחלתי לכתוב אותו בתאילנד, ביום גשום, כשבארץ השתוללו השריפות בכרמל. הרעיון לספר נולד מהשילוב בין הגשם בחוץ והידיעות על ההרס באחד המקומות שאני הכי קשורה אליהם (גדלתי בחיפה, התחתנתי בכרמל כמה חודשים קודם לכן). בתאילנד נכתב טקסט בלי דמויות, טקסט אווירה על גשם אל-טבעי שפוקד את הארץ למשך כמה ימים ונעלם, ועל בצורת חריפה שמגיעה אחריו, מטלטלת את המדינה ויוצרת משבר כלכלי. שחר, בעלי, קרא ואמר: "מעניין, אבל אולי תעבי את זה קצת?

כדי להפוך את הטקסט לסיפור הייתי צריכה דמות, שתעבור גם היא בצורת. כך נולד יאיר קוגן. היה לי ברור די מההתחלה שהוא צריך להיות עולה מברה"מ, בן דור 1.5 (למרות שעוד לא הכרתי את המינוח, תנועת "דור 1.5" עדיין לא קמה), פשוט כי הוא היה צריך רקע כלשהו, והיה לי הכי טבעי לתת לו את הרקע שלי. מעבר לזה, לא הכרתי כל כך ספרים שהדמות הראשית שלהם הייתה בת העליה של שנות ה90, וזה נראה לי מוזר ולא נכון שאין לציבור הזה ייצוג בספרות הישראלית.

התכוונתי לעסוק במשבר המקצועי והיצירתי בחייו של יאיר, שמפוטר מהעבודה שלו, נתקע בתרגומו לעברית של "האגדה על הצאר סלטאן" של פושקין, ובאופן כללי לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמו. ההגירה והקונפליקט המשפחתי של יאיר היו במקור רק הרקע, אך באופן בלתי נמנע החלק הזה תפס יותר מקום מטיוטה לטיוטה, והתברר לי יותר ויותר איך הוא משתלב בסיפור הבצורת, ולמה באמת סיפור הבצורת היה צריך להיכתב דווקא על יאיר.

נראה כאילו יש בספר שתי בעיות שלא בהכרח נוגעות זו בזו. מצד אחד-בעיית הזהות של יאיר כיליד ברית המועצות שעלה ארצה בשנות ה-90 , מצד שני, המצב הנוראי במדינה . איזה קשר את רואה בכל זאת בין הדברים?

הו, אבל הבעיות האלה נוגעות זו בזו, מתערבבות זו בזו ומשליכות אחת על השנייה. מדינת ישראל, בעצם, תמיד שרויה קצת בבצורת, אבל הבצורת היא לא חמורה מספיק כדי שנשים לב אליה, וצריך להגיע מצב קיצון על מנת שזה יזיז למישהו. כך גם יאיר. הבצורת בחייו לא חדשה, אבל כדי לצמוח מתוכה הוא חייב לחוות אותה במלוא עוצמתה.

יש, כמובן, עוד חיבורים. ישנו הגעגוע לחורף, שמתחבר לי להגירה, לצד העיסוק המאוד ישראלי בבצורת. אני אישית, אגב, לא ממש זוכרת את החורף בקייב, עיר הולדתי, ובאופן כללי טיפוס של קיץ. אולי דווקא בגלל זה הסיפור של יאיר היה חייב להיות סיפור על בצורת, על קיץ סטטי ונצחי שאינו זוכר חורף.

ואפשר גם לתהות על הקשר בין יאיר, שלא בטוח מי הוא והאם הוא מוכן להיות כל מי שהוא, על כל חלקיו, ולכן לא מסוגל ליצור כפי שהיה רוצה, לבין מדינת ישראל, אבל אשאיר את זה לקוראים.

%d7%96%d7%98%d7%98%d7%a2%d7%94
המדינה תמיד בסוג של בצורת

 

במהלך העלילה, יאיר מכיר את ענבר, המלצרית והאמנית המתוסבכת. הרגשתי שהקשר בין השניים לא ממש ברור לי. מהתחלה כבר הבנתי שיש שם שני עולמות מאוד מקבילים ולמרות זאת, נוצר חיבור משונה בין השניים. כמעט סמלי…

התגובות לענבר מאוד מעניינות. הרבה קוראים שונאים אותה, אמרו לי שהיא מעצבנת, בלתי נסבלת, שמתחשק לצעוק עליה. ויחד עם זאת, הרבה קוראים (ולפעמים אותם קוראים) דואגים לה בסוף הסיפור ורוצים לוודא שהיא בסדר, שלא קרה לה שום דבר רע. שזאת מבחינתי הצלחה גדולה, כי ככה בדיוק ראיתי את ענבר. ואולי רק מישהי כזאת, שמעוררת כזאת קשת של רגשות כלפיה, הייתה יכולה להעיר את יאיר מהקיפאון הרגשי שלו.

הקשר ביניהם לא ברור גם ליאיר. ענבר לא ברורה גם ליאיר. החיבור ביניהם הוא באמת סמלי, חיבור בין רגש לרציו, אבל יותר מזה, ענבר משמשת מראה עבור יאיר, או אולי תמרור אזהרה.

שניהם מחוברים מאוד, כל אחד בדרכו שלו ובמידה שונה של אובססיה, ליצירת אמנות אחת, ספציפית, שאותה הם מוכרחים לעבד ולשכתב ולתרגם, כל אחד לפי יכולתו.  אצל יאיר זאת האגדה על הצאר סלטאן של פושקין, אצל ענבר זה "האירוס השחור" של ג'ורג'יה אוקיף.  ובה בעת, שניהם מנותקים מחלקים מהזהות שלהם, מנסים למחוק את מה שכואב לגעת בו. ענבר מושכת את יאיר לא רק בזכות התלתלים או הספונטניות, אלא גם בגלל התלישות שהוא קולט בה (גם אם לא לגמרי מודע לה), תלישות שהוא מכיר היטב, אבל אין לו מושג עד לאן היא יכולה להגיע.

הספר הזה לא בנוי באופן קלאסי.  לקראת הסוף פתאום יש איזה עלילה בתוך עלילה. אפשר אפילו להגיד שהוא הופך לסיפור מסע קצת סוראליסטי. את מסכימה עם האבחנה הזו?

זאת אבחנה מחמיאה. אני מאוד אוהבת אומנות סוראליסטית, בגלל השילוב בין הדיוק הראליסטי לבין הפנטזיה וטשטוש המציאות.

גשם נבנה בו זמנית גם כסיפור ראליסטי ומודרני וגם כאגדה, עניין אותי לשחק בשני המרכיבים האלה יחד. אבל בעניין סיפור המסע הסוראליסטי, אני מניחה שאת מתכוונת לביקור של יאיר בתחנה המטאורולוגית. ה"סיפור בתוך סיפור" הזה היה אחד החלקים שנהניתי ביותר לכתוב. אפשר לומר שיש לו שני אבות ספרותיים ששניהם סיפורי מסע, "הקוסם מארץ עוץ" ו"מישהו לרוץ איתו". בנקישת נעלים מטאפורית, יאיר מוצא את עצמו הרחק מקנזס (כלומר, מבת ים) – בתחנה מטאורולוגית מסתורית בה הוא פוגש את גיורא, שמחכה להיווצרות התנאים המתאימים כדי לזרוע זרעי גשם בעננים. אלא שהתנאים האלה לא נוצרים, וגיורא יושב בתחנה המטאורולוגית ללא אפשרות לצאת ממנה, כמו הנזירה תאודורה של דויד גרוסמן, שיושבת במנזר ומחכה לצליינים שלעולם לא יבואו.

לא אדבר על המסע של יאיר, על מה שהוא מקבל מגיורא או נותן לו, אבל אומר שסיפור התחנה המטאורולוגית מבוסס במכוון על רפרנסים ספרותיים (שקרובים ללבו של יאיר) ועל ארכיטיפים, וכתוב במכוון בצורה שמשאירה מקום לשאלה – מה מתוך זה קרה במציאות?

 בין עיסוקייך את גם פסיכולוגית. תמיד תהיתי על "היתרון" שיש לפסיכולוגים סופרים– להיכנס באופן יותר אמין  ומעמיק לנפשן של הדמויות. עד כמה את חושבת שזה תורם לכתיבה שלך? 

הגעתי לשני הכיוונים האלה בחיי ממקום די דומה. לפחות עבורי, בבסיס שניהם עומדים הרצון לגעת בנפשו של אדם אחר, והשאיפה להבין לעומק תהליכים נפשיים. רק שבכתיבה, הכותב משתמש בתהליכים נפשיים דמיוניים של דמות בדיונית, כדי לגעת בנפשו האמיתית מאוד של הקורא.

ולשאלתך, סופרים ידעו להכנס באופן אמין ומעמיק לנפשן של הדמויות שלהן הרבה לפני שנולד העיסוק בפסיכולוגיה, ולפני שפסיכואנליטיקאים נתנו שמות לתופעות נפשיות, סופרים הרגישו בהן וכתבו עליהן. ובכל זאת, אני חושבת שההכשרה הפסיכולוגית והנסיון הטיפולי מאוד מפתחים את מי שאני באופן כללי, ולכן מטבע הדברים תורמים גם לכתיבה שלי.

נראה לי שהחשיבה הפסיכולוגית עזרה לי להאמין שיאיר, על אף הפאסיביות שלו, יכול לעבור שינוי במהלך הסיפור ולצד זאת לראות את הגבולות של השינוי שיכול להיות אפשרי, ולהבין מה הוא צריך כדי לעבור שינוי כזה. היא גם עזרה לראות איך הקונפליקטים של יאיר עם אביו, עם אמו ועם עצמו עשויים להשתקף בפרטים הקטנים, ולהיות נוכחים כל הזמן גם בלי להיות מדוברים.

אבל היו גם מכשולים שהייתי צריכה להזהר מהם. מאוד התחשק לי לשלוח את יאיר לטיפול, ובטיוטה ראשונית של הספר אפילו היה פרק שבו יאיר הגיע לפסיכולוגית, אבל הפרק הזה נמחק מאוד מהר, כי הוא היה קצת מסיפור אחר. ולאורך כל הכתיבה עצרתי את עצמי מלתת אבחנות לדמויות שלי, מלצמצם אותן לאיזשהו סטראוטיפ של דפוס אישיותי או הפרעה.

השאלון העצמאי-גלעד דיאמנט

 

%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%99

 

ספר קצת על הספרים שכתבת

עד כה פרסמתי שני ספרים. הראשון –  "חשיבה חדה" – הוא ספר עיון שמסכם שנים של תחקירים ופעילות בתחום של חשיבה ספקנית-מדעית. הספר כולל את מיטב החומרים שהתפרסמו בבלוג שלי וחומרים נוספים. בספר החדש – ה"שד יודע" החלטתי לאתגר את עצמי עוד שלב, ולכתוב פרוזה.

במבט ראשון לא נראה שיש קשר בין הספרים, אבל למעשה שניהם סובבים סביב אותו ציר מרכזי: הגבול המטושטש שבין מציאות לאשליה, בין עובדות לבין פרשנויות. ב-"חשיבה חדה" הנושא נידון מהזווית המחקרית/מדעית/פסיכולוגית/סוציולוגית ואילו ב-"השד יודע" – מתוך סיפור דרמטי: בחור רציונלי, הייטקיסט, פוגש ב"מכשפה" שמטלטלת את עולמו. ההתנגשות בין העולם הרציונלי והמיסטי היא בלתי נמנעת.

נשמע כמו שני סוגים שונים לגמרי של כתיבה

זה נכון. חוויית הכתיבה הייתה שונה לגמרי ובמובנים מסוימים דרשה ממני כישורים מנוגדים. "חשיבה חדה" נאמן לעובדות עד כמה שרק אפשר. משובצות בו מאות הפניות למחקרים שתומכים בכל אמירה וטענה שמועלית בו. הניסוחים מאוד מדויקים (מבחינת נאמנות למציאות) והמסרים מובעים בצורה הצלולה והתמציתית ביותר שאפשר.
בכתיבת רומן הדברים שונים לגמרי. ראשית, אפשר לתת לדמיון להשתולל, וזה כיף. אין צורך לגבות אף משפט בשום צורה – איזו הקלה! את המידע שרוצים להעביר לקורא, ובוודאי את המסרים, רצוי "לטשטש" בכוונה – להבליע אותם בתוך העלילה באופן שינבעו מההתרחשויות, ויגרמו לקורא לחשוב ולנסות לפענח בעצמו את המורכבות. בדיאלוגים, במקום לדייק את הניסוחים צריך "ללכלך" אותם בכוונה – כדי שיהיו אמיתיים יותר. (המבחן הקובע הוא להקריא את הטקסט בקול רם ולהקשיב – האם כך נשמעת שיחה אמיתית בין אנשים?)

למה בחרת בהוצאה עצמית?

את כל הבירורים והמחשבות בעניין הזה עשיתי כבר בהקשר של הספר הראשון. בחרתי אז בהוצאה עצמית בעזרת מימון- המון, ולא התחרטתי על הבחירה לרגע. נכון, האחריות כולה, כולל הכל, נופלת עלי, אבל אחריות מלאה פירושה גם שליטה מלאה: אני בוחר את העורך, את צוות הפקה, אני מעצב את העטיפה, אני קובע מחירים ומבצעים – הכל ככל העולה על רוחי. הליווי הצמוד של התהליך לכל אורכו ועל כל היבטיו – כתיבה, עריכה, עיצוב, שיווק ומכירות – הוא חוויה בפני עצמה. זה לא "שגר ושכח". מבחינת הפצה לחנויות – אין בעיה לעשות גם את זה בעזרת מפיץ פרטי, אם מעוניינים בכך.

כשכתב היד של "השד יודע" הגיע לשלב העריכה המקצועית, לא הססתי לרגע. בחרתי באותו המסלול, בהבדל אחד – הפעם הספר זמין מהרגע הראשון לא רק בצורה מודפסת, אלא גם בגרסה דיגיטלית.

איך אתה רואה את שוק הספרים בעתיד?

"קשה לערוך תחזיות, במיוחד לגבי העתיד", אבל אם אני מסתכל על מגמות קיימות וממשיך אותן קצת קדימה, אני רואה עולם שבו מצד אחד (ברמה הטכנית) קל יותר לסופרים להגיע באופן עצמאי וישיר אל הקוראים שלהם. בעולם דיגיטלי אין צורך בהדפסה, בהפצה פיזית, בחנויות ספרים ובאחסון. פחות גורמים גוזרים קופון בדרך ותמורה גבוהה יותר (ממשהו שקרוב לאפס) עוברת למחבר. מצד שני, הקלות הטכנית מגדילה את האתגר השיווקי. בעולם שמוצף בכל כך הרבה ספרים – איך מגיעים עם הספר לקוראים הפוטנציאלים שלו? בכל שבוע יוצאים לאור בישראל בלבד כ-100 ספרים חדשים! מישהו שמע אפילו על 99 מתוכם אי פעם?

איך באמת אתה מקדם את הספרים ומביא אותם לתודעה?

במקרה של "חשיבה חדה" הדבר נעשה כמעט מעצמו. למעשה קהל הקוראים נבנה עוד לפני שאני בעצמי ידעתי שאני עומד לכתוב ספר: אחרי כשנתיים של פעילות אינטנסיבית בתחום החשיבה הספקנית, ניהול קבוצת פייסבוק גדולה בנושא ופרסום עשרות רבות של פוסטים ותחקירים בבלוג שלי, היה ברור שהגיע הזמן לספר. בקמפיין מימון מוצלח בהדסטארט למעלה מ-500 איש הזמינו עותקים של הספר ותמכו אף מעבר – מה שכיסה את עלויות ההוצאה לאור. אותם מאות אנשים היוו ועדיין מהווים גרעין הפצה חזק, בהמלצות וברכישות חוזרות של הספר כמתנה לאחרים. בנוסף, שכרתי שירותי יחצנות, הספר זכה לכמה סיקורים טובים בתקשורת והכדור התחיל להתגלגל.

לגבי הספר החדש – השד יודע מה יקרה J. התהליך רק התחיל. כמובן שהקמתי אתר לספר ודף פייסבוק, אבל נראה שהפעם מדובר באתגר גדול יותר. ראשית, הקהילה "שלי" מתעניינת פחות בספרי קריאה, ושנית, נראה שהתקשורת מתעניינת גם היא פחות באייטם על ספר פרוזה, בהשוואה לאייטם על ספר עיון "חתרני" שמייצג קהילה מתעוררת בארץ.
בשלב ראשון אני מקדם את הספר ברשת בעזרתה הנמרצת של נועה לקס, ונראה איך דברים יתגלגלו הלאה.

איזה טיפים תוכל לתת למי ששוקל להוציא את ספרו בהוצאה עצמית?

שלושה טיפים חשובים, לדעתי:

  • היו ריאליים. רוב הסיכויים שהספר שלכם לא יהיה רב מכר מטורף, לא יתורגם ל-30 שפות ולא יזכה לעיבוד לסרט הוליוודי. לא תהיו ממש מפורסמים. אולי אפילו בכלל לא. אולי הספר ימכור כמה מאות עותקים, אולי גם זה בקושי. וגם אם כן, הרבה כסף לא תראו מזה. סיכוי קטן שתחזירו בכלל את ההשקעה הראשונית שהייתה כרוכה בהוצאתו לאור, וזה כמובן בלי לחשב את הזמן שהשקעתם בכתיבה עצמה. אם למרות כל זה אתם עדיין רוצים להוציא את הספר לאור, אפשר לעבור לטיפ הבא.
  • בחרו צוות טוב. תיתקלו בהרבה פיתויים. יש פערים גדולים ברמות המקצועיות וברמות ההשקעה של אנשי מקצוע בתחום (כמו בכל תחום אחר). חפשו המלצות על הגורמים שאתם שוקלים לעבוד איתם, בקשו דוגמאות עריכה, בקשו לדבר עם סופרים אחרים שעבדו איתם בעבר. ויש גם עניין של כימיה אישית – תמיד כדאי לעבוד עם אנשים שבאמת מתעניינים ומתלהבים ממה שאתם עושים וכאלה שנעים לכם לעבוד איתם – מדובר על חודשים של עבודה משותפת.
  • היכונו לנהל פרויקט יזמות, על כל המשתמע מכך. אתם צריכים להיות הכוח המוביל, הדוחף, המושך, המפקח, היצירתי, אבל גם המחושב. בעלי המקצוע ישמחו לעשות את חלקם תמורת השכר שתשלמו להם, אבל אתם עומדים להיות מנהלי הפרויקט הבלעדיים. אם אין לכם כוח להתעסק עם "כל השטויות שמסביב לכתיבה עצמה" – הוצאה עצמית זה כנראה לא בשבילכם.

מה אתה קורא בימים אלה?

בשנים האחרונות השקעתי כל כך הרבה זמן ומאמץ בקריאת מאמרים וספרי עיון ובעבודת הכתיבה עצמה, שלא נותרה בי אנרגיה לקריאת "ספרות יפה". מקווה לחזור לזה בקרוב. מה שכן, אני צופה בלא מעט סדרות וסרטים ומשתדל לשים לב לכל דקויות התסריט, העריכה והבימוי, ולכל הטריקים שמופעלים מאחורי הקלעים כדי ליצור חוויה אפקטיבית יותר. ובאתגר הזה בעצם מסתכם הכל – איך הופכים את הרעיונות והמחשבות שלי לחוויה אפקטיבית עבור הקורא.

 

לרכישת הספר "השד יודע": https://ha-shed.com/start-reading/

 

"ספר הקיץ"-הטבע כגיבור ראשי

"ספר הקיץ" מאת טובה ינסון הוצאת קרן וליברוס. תרגום ואחרית דבר: דנה כספי

"ספר הקיץ" שכתבה טובה ינסון  הידועה בעיקר בתור יוצרת המומנים, הוא פרוזה למבוגרים.

אין ספק שהוא בין הספרים ששווה לעשות עליהם תחקיר קל לפני קריאתם, על מנת להעצים את החוויה.
התחקיר הוא גאוגרפי וביוגרפי כאחד, שכן מי שיבצעו יגלה שהחיבור וההיקשרות לנופיה המיוחדים של פינלנד היו חלק בלתי נפרד מחייה של ינסון.

 בילדותה נהגה משפחתה לנסוע לבית נופש מרוחק ולבלות יחד בכל קיץ. כשהתבגרה וחיה עם חברתה לחיים טוליקי פייטילה, נהגו השתיים להתבודד בחודשי הקיץ בבקתה על אי שוכח אל, כשהן מנותקות מחשמל וממים.

מאותם נופים, חוויות ואנשים (שכללו גם חברי משפחה שבאו לבקר), לקחה ינסון את ההשראה ל"ספר הקיץ" ולחלק ניכר מהיצירות שלה.

 

טובה.jpg
טובה ינסון וטוליקי פייטילה

בספר זה הטבע הוא הגיבור הראשי. הוא חי, סובל, כועס, סולח, משתנה ומורד.  ינסון כותבת את קורותיו בצורה אותנטית החפה מהטפת מוסר והצטדקות,  ולמרבה הפלא, ללא תיאורים ליריים מעייפים.

אז היכן נכנס האדם בסיפור הזה?  שוב ינסון מפתיעה. האדם אינו משמש ככלי להעברת מסר של מודעות סביבתית כפי שאולי מצופה ממנו. יש לו דאגות וקונפליקטים משלו, וכשאלו פוגשים בדאגות ובקונפליקטים של הטבע, אז מתחיל הקסם.

סופיה ,סבתה ואביה נמצאים על אי מבודד. האב עובד רוב שעות היום ולמרות שהוא נמצא באותו בית עם שאר בני המשפחה,  דמותו נעדרת ובלתי מושגת עבור סופיה וסבתה. הסבתא והנכדה מבלות יחד במשחקים,  שיחות וחוויות ומדי פעם מגיע אורח לביקור.
על הסבתא להתמודד עם המוות שממתין לה מעבר לפינה, בעוד שנכדתה מגלה את העולם דרך הנופים שבאי. אין פה חוכמת זקנים העוברת מדור לדור, להפך: לעתים נראה שקנאה סמויה מסתתרת בין הקשישה העייפה לילדה הקופצנית ולא פעם גוברת תחושת המיאוס על שתיהן.
למרות המתיחות הן מוצאות את עצמן מבלות כל יום יחדיו כשהטבע מגשר ביניהן.

ספר הקיץ.jpg

באחד הפרקים היפים בספר, משוכנעת סופייה שהיא גרמה לסופה נוראית רק כי התפללה ויחלה לה. היא מרגישה אשמה בגלל תוצאותיה והנזקים שנגרמו לאי.
סבתה מנסה לשכנע אותה שהסופה היתה פורצת בלי קשר אליה, אך כשזה לא צולח היא משנה גישה במהרה,  ומגלה לה שהיא האשמה האמתית בהתפרצות הסופה מפני שהיא הראשונה שהתפללה לבואה. כך הילדה נרגעת,  מתרצה  ומטיפה מוסר לסבתה על הנזק שגרמה

.
זו רק דוגמה אחת לחיבור המיוחד שיוצרת ינסון בין האדם לטבע, תוך שמירה על גבולות ברורים בין האפשרי לבלתי אפשרי: האדם יכול לשחק עם הטבע ולקחת חלק בהתרחשות, אך הטבע בסופו של דבר ינצח ויקבע את סדר היום.
עוד פרק נפלא ומעט יוצא דופן בספר הוא "חלוק הבית".
החלוק שייך לאבא של סופייה ובדיוק כמוהו הוא חמקמק , נעלם, חוזר ושוב נעלם. חלוק זה  ניצל מספר פעמים מגורל אכזר: הוא שב בעזרת הגלים והרוח לאחר שחברי המשפחה עשו סדר בבית והעיפו אותו לים, ובמשך השנים מאבד מצורתו ונפרם כאשר משפחת עכברים משתמשת בחוטים כדי לרפד את מקום מגוריהם.
הטבע והאדם אחראים באותה מידה לגורלו של החלוק האהוב שמתעקש להמשיך לחיות. האדם זורק והגלים מחזירים, העכברים מפרקים והאדם דואג לשים את החלוק במקום בטוח בעליית הגג. כך או כך יש לשמור על החלוק כי הוא אוצר בתוכו ריחות וזיכרונות שונים. הפרק על החלוק הוא בין הפעמים  היחידות שינסון מאנישה חפץ דומם  בספר שבו, כאמור, הטבע הוא הגיבור.

 ניתן להגדיר את "ספר הקיץ" כספר איטי אך לא במובן שהוא דורש סבלנות ואורך רוח מהקורא.  נהפוך הוא: הוא מעניק שלווה, צחוק, התרגשות ומחשבות מפתיעות. כל מילה בו היא כמו לחש קסום היוצר נוף ואווירה שקשה להיפרד מהם.

השאלון העצמאי עם נגה פסו

13620248_10154231031627211_2563051116442387032_n.jpg

 

ספרי לנו קצת על הספרים שלך

עד כה הוצאתי 11 ספרים:  "קדחת הנדודים"(שתורגם גם לאנגלית), "דם ופואטיקה", "שירים לאמא",  "לדבר עם המתים",  "א-סופה", "קיצורי דרך",  "על החיים ועל המוות"(שתורגם גם לאנגלית), "כשהרוחות של אוגוסט מנשבות גם בספטמבר", "שירים שיצאו מהאובך", חופש"(שתורגם גם לאנגלית), "travel seek", הוצאתי בנוסף את "היומן לעידוד הכתיבה והיצירה", ואני משתתפת בעוד שני מקבצי סיפורים ושירים ביחד עם עוד סופרים ומשוררים. לא הייתי מודעת לגודל "התופעה", או "ההתמכרות" אפשר להגיד, עד שלאחרונה כשראיינו אותי בתוכנית רדיו שאלו אותי, אמרתי בתמימות שאני לא יודעת כמה ספרים כתבתי והתחלנו לספור.. הספרים הם בנושאים מגוונים, ובז'אנרים שונים; הייקו (שירה יפנית קצרה), שירה, סיפורים קצרים ויש גם רומן אחד. שלושה מתוכם עוסקים בקשר בין חיים ומוות, וארבעה מתוכם עוסקים בנדודים וחופש, כל אלה נכתבו בז'אנרים שונים, דרכם הם מגיעים למסקנות שונות, שהפתיעו גם אותי. זה בעצם הרעיון של לכתוב ספר עבורי, להבין אותי יותר טוב, וזו גם הסיבה שהתחלתי לכתוב ספרים.

שאלו אותי לא פעם אם כשאני כותבת ספר אני חושבת מה ירצו הקוראים לקרוא, והמחשבה הזו זעזעה אותי, זה נשמע לי כמו לשקר, לזייף. אין לי שום כוונה להתאים את עצמי, גם לא לקוראים. אני רוצה להאמין שהמחשבות שלי, המובאות בספרים, הן לא ייחודיות לי, שכולנו מתמודדים עם דברים דומים שמזמנים לנו החיים, ולכן הספרים שלי נוגעים לכולם.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

את שני הספרים הראשונים שלי הוצאתי בהוצאות לאור; "קדחת הנדודים", ספרי הראשון, הוא רומן מסעות, שאיגד חוויות משנים רבות של טיול ארוך בחו"ל לבד. הוא נבע מהצורך שלי לתעד ולסכם את אותה תקופה, על מנת להמשיך ולהתקדם לעבר תקופה חדשה, (כך אני מרגישה לגבי כל הספרים שלי). ברגע שסיימתי לכתוב אותו, מיד הדפסתי אותו והתחלתי למכור אותו באופן עצמאי, בדוכנים בפסטיבלים בעיקר. אבל אמי שהייתה חולה במחלה סופנית באותה תקופה, ביקשה שהוציא את הספר לאור באופן מסודר, ובהוצאה מוכרת, וכך היה. התהליך היה ארוך ומייגע, לאחר שנה וחצי של חילוקי דעות והבטחות שלא קוימו (כמו יחסי ציבור לספר), יצא הספר לאור באופן פורמלי- דרך הוצאה לאור. במהלך השנה וחצי האלה אמי נפטרה ולא זכתה להיות חלק מהשמחה, זה מאוד העציב אותי, אבל למדתי מזה שאם אני רוצה שדברים יעשו, כמו שאני רוצה שיעשו, אני צריכה לעשות אותם בעצמי.

בעקבות מותה של אמי הוצאתי את ספרי "שירים לאמא", בו כתבתי לאמי כל מה שלא אמרתי לה בחייה, וגם כתבתי על ההתמודדות עם מחלה ותהליך האובדן. הרעיון להוציא את הספר הזה התחיל מרצון שלי לחגוג לאמי יום הולדת, ולסגור מעגל עם מותה ביום הולדתי באותה השנה. מכיוון שהספר הוקדש לאמי, וכבר ידעתי שהיא מעדיפה שהוציא ספרים בהוצאה לאור, פניתי להוצאה לאור. סיכמתי איתם שהספר ייצא ויושק ביום הולדתה, 3 חודשים לאחר מכן. אבל, הם איחרו את התאריך, למרות שהסברתי כמה שזה חשוב לי. כשלא הסכמתי להשתתף במבצעים כי לא רצתי שהספר שלי יהיה חלק מהביזיון הזה שמאפשר לחנויות ולהוצאות להרוויח יותר כי יותר ספרים נמכרים, על גב הסופר שמרוויח פחות, (סכום שגם ככה זעום יחסית לעבודה ולנשמה שהסופר משקיע, (סופר מקבל בין 8-12% מעלות הספר שהוא בעצמו כתב). בהמשך הם שלחו אלי הביתה בחזרה את הספרים שהיו בחנויותיהם, בטענה שיצאו ספרים נוספים ושאין להם מקום עבור הספרים שלי. הרגשתי תחושה איומה של זלזול, אבל למדתי את הלקח ולא אעבוד איתם שוב.

כיום אני מוציאה ספרים בהוצאה עצמית, יש בזה הרבה יותר שליטה ורוגע. אני מאוד שמחה להיות חלק מהפתרון (שאני, כמו גם סופרים עצמאיים רבים מצאנו), ולא חלק מהבעיה של התיווך. אני לא משלמת על תיווך: הוצאות לאור, חנויות ספרים, מפיצים, משווקים וכו', אני עושה את העבודה לבד ומוכרת את הספרים שלי בעצמי.

כיצד את מקדמת  את הספרים ומביאה אותם לתודעה?

בכל פעם עולה הזדמנות אחרת.

בעבר עבדתי כמרצה בחנות המטיילים "למטייל", אז באותה הזדמנות הייתי מציגה בפני הבאים להרצאה את ספריי בנושא ההתמכרות לחופש ולנדודים.
לאחר מכן בית קפה "חברותא" בקריית שמונה אירח את שיריי, בתערוכת שירים שמסגרנו ותלינו במקום, באותה ההזדמנות הם אירחו גם את ספריי, והציעו שהעביר סדנת כתיבה, וכך בעצם התחלתי להנחות סדנאות כתיבה.

כיום אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים, ובאותה הזדמנות אני מציגה בפניהם את ספריי.
ככלל, כל מקום שמאפשר לי, אני שמה בו את ספריי למכירה. מכרים שונים הציעו לי למכור את ספריי בחנויות ובבתי קפה אליהם הם מקושרים, ביניהם קפה ניל"י, שהם חלוצים בתחום מכירת ספרים של סופרים עצמאיים בבית הקפה שלהם בזיכרון יעקב.
אני מתכננת למכור את ספרי בדך הישנה והטובה, מיד ליד, ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט באוקטובר, ולצורך כך דאגתי לתרגם את הספרים לאנגלית. אני מפרסמת את הספרים בפייסבוק, ומשתפת מחשבותיי בנוגע לכתיבה, ומשדרת תוכנית הקראת שירה ברדיו קול הכנרת בשם "מילה טובה", ומאמינה שהעזרה שאני נותנת לסופרים ומשוררים אחרים בהפצת קולם וספריהם בתוכנית שלי, עוזרת גם לי בעקיפין מבחינה קארמתית, להגיע לשיווק והמכירה שלי.
באופן כללי אני רוצה להאמין שמי שהספרים שלי נוגעים בו, הם יגיעו אליו, או שהוא ימצא את דרכו אליהם.. כך היה עד כה, וממשיך לקרות גם בהווה.

כיצד את רואה את שוק הספרים בעוד כמה שנים? האם הוא ילך יותר בכיוון של ספרות עצמאית?

אני יכולה להבין סופרים שמתוך פחד, חוסר ניסיון ודעתה הרווחת של החברה, ממשיכים לפנות להוצאות לאור. עם זאת, אני חושבת שיותר ויותר סופרים, משוררים ואנשים יוצרים באשר הם, לומדים לעשות דברים בעצמם, ומגלים שהם יכולים ולא חייבים להיות חלק מהבעיה ומפסטיבל התיווך המיותר הזה. מה עוד שעיקר המכירה הופכת להיות אינטרנטית, וממשקי האינטרנט והפלטפורמות לקידום עסקים הופכים פשוטים ונגישים, כך שלדעתי עולם הספרות יהפוך עצמאי יותר ויותר, ללא פערי תיווך וכרישי נדל"ן תאגידיים.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה?

האמת היא שמאז שאני כותבת כמעט ואני לא קוראת, כל רגע פנוי שיש לי מוקדש לכתיבה. החשק לקרוא והמוזה לכתוב מאוד דומות בעיניי, ולמדתי להמיר אחת בשנייה. מה עוד שאני משתדלת לא להיות מושפעת מסופרים אחרים, על מנת להישאר נאמנה לעצמי ולכתיבה שלי.

לאחרונה קיבלתי מהמשורר אילן ברקוביץ' את ספר השירה שלו: "חרובים", מידי פעם אני פותחת בעמוד רנדומאלי וקוראת, בכל פעם אני נהנית מהכתיבה שלו מחדש.

 

את ספריה של נגה פסו ניתן לרכוש ישירות ממנה דרך הפייסבוק שלה:  https://www.facebook.com/noga.pesso

 

"איטליה, ענן"-סירוב מסוכן להיות אומלל

"איטליה, ענן" מאת מרקו לונדלי, ספרית פועלים,תרגום: ארנו בר

"תהיה מאושר, זה מוציא אנשים מדעתם", אומר משפט ישן. נדמה שזה המשפט שמנחה את הדמות של הקוסם הליצן ענן בנובלה השנייה בספרו של מרקו לונדלי.

שתי הנובלות הן כמעט ניגוד אחת של השנייה. הראשונה , "איטליה", מסופרת ע"י אשת משק בית,  המביאה את קורותיה של משפחה בורגנית ברומא לאורך השנים. איטליה מספרת את סיפורה של המשפחה ללא שיפוטיות, כמתבוננת מן הצד, באיפוק ראוי להערצה עם אבחנות קצרות ומדויקות   כשהיא משתמש מדי פעם בשפה לירית המחפה על התרחשויות יבשות.  הנובלה השנייה "ענן", מספרת את קורותיה של משפחה דחוקה המתגוררת מחוץ לעיר ומתמקדת בעיקר באב המשפחה, הקוסם ענן. סכר האיפוק מהנובלה הראשונה, נפרץ כמדומה בנובלה זו אשר הדרמה והרגשות העזים לא מניחים לה לרגע.

 

איטליה.jpg

 

ענן, בשמו האמיתי אוגוסטו, מסרב בנחישות להיות אומלל בעולם שנותן לו כל סיבה הגיונית. הוא קוסם ולא בכדי: הוא רואה פלאים היכן שכולם רואים טריקים ורמאות, ופרחים אמיתיים היוצאים מקצה שרביט הקסמים, כי מי בכלל יקבע מה אמתי ומה מלאכותי.

אוגוסטו מכיר את מרינה במסיבת יום הולדת. נדמה שבנקודה זו של התאהבות ותשוקה מטורפת ומיידית, פנסים צבעוניים נדלקים מעל הקריאה, ומתחילה נהיגה ללא מעצורים בתוך פרקי חייהם המשותפים. את כל קורותיהם, מספרת מרינה לגבריאל, סוכן נדל"ן שעוזר לה למכור את הבית הישן מחוץ לרומא, בו עברו עליה רוב חייה במחיצת אוגוסטו ובנה היחיד פייטרו.

גבריאל, המלאך גבריאל, אכן מתפקד כמלאך שומר שאיחר להגיע לחייה של הזקנה הערירית, אשר מספרת לו את סיפורה בהשלמה ששמורה רק לאישה קשישה שאין לה יותר מה להפסיד.

 

ענן.png
                      מי בכלל יקבע מה אמתי ומה מלאכותי

 

בהתחלה, משפחתה של מרינה חיה במה שמתואר כאידיליה. מבודדים מהמולת העיר, חיים בבית בשדה בהרמוניה ובשלווה. אך מהר מאוד דברים מתחילים להיסדק. כאשר אוגוסטו נעלם לימים שלמים כדי "לחפש את דרכו" כפי שהוא מגדיר זאת, ומשאיר את מרינה לבד עם פייטרו הקטן. היא מתחילה לשקוע בבדידותה ולהרגיש חסרת אונים מול הטבע המקיף את ביתה: "אנשים בודדים גם בעיר, אבל תמיד יש תקווה שאם תצא לחדר המדרגות או למרפסת ותצעק, מישהו יבוא. בכפר אתה חייב להסתמך  על העמידות שלך. על שליטתך ברגשות."

ואכן מרינה שולטת ברגשותיה לכל אורך הסיפור וזו הבדידות הגדולה ביותר. עליה להישאר מאוזנת ועצורה מול אוגוסטו ענן הפרוע ומול פייטרו שגדל והפך לנער מורד ולוחמני. הדרך בה מתוארת התבגרותו של פייטרו היא מהיפות והמדויקות שנכתבו. קשר אמיץ שהוא רוקם עם אביו כילד עד להרס הבלתי נמנע- נער מתבגר שמתחיל להתבונן באביו בעין ביקורתית, ובמקרה של פייטרו, בזלזול בוטה. הוא מאשים את אביו באדישות  ובורות. פייטרו קומוניסט ששואף לעולם בו כולם ערבים זה לזה, בעוד שאביו חי אותו באופן טהור וחף מלוחמנות ובכך מוציא את בנו מן הדעת: "אתה לא מבין פייטרו? זה לא שאני משלים עם המצב מפני שאינני רואה אפשרות אחרת. בשבילי זה שונה: אני מאושר," אומר האב לבן ברגע נדיר של רצינות, ובכך רק מגביר את הפער.

בכך ענן נוסף נכנס לחייה של מרינה: ענן שחור מבשר רעות. הסוף, כך נדמה, הוא בלתי נמנע. "רציתי להגן עליהם מפני העולם ומפני עצמם אבל לא יכולתי. נשים אינן יכולות לעצור גברים, אפילו אהבה לא יכולה לעצור טירוף" , מסבירה מרינה לגבריאל.  ובכך יש סוג של השלמה ונשימה של אישה קשישה הנושמת שוב לאחר שנים של סודות וכתם גדול.

 

אשליה קולקטיבית של נורמליות-ראיון עם הסופר אדוארדו ברטי

 קרדיט תמונה:  Dorothée Billard/ Monobloque

בקרוב יראה אור ספרו של הסופר הארגנטינאי אדוארדו ברטי בהוצאת "תשע נשמות". שמו של הספר: "החיים הבלתי אפשריים". מדובר בסיפורים קצרצרים, אוסף של בדיונות, הפונה ישירות למוקד העניין והסקרנות של קוראי הספרות. היה לי את העונג לקרוא את הספר טרם צאתו לאור ולשאול את ברטי מספר שאלות על הסיפורים שלו, על פורמט הקצרצרים בכלל, על דברים שהולכים לאיבוד בתרגום ועוד…

הייתי רוצה להתחיל מנושא הסיפורים הקצרצרים. אתה כתבת כבר רומנים. מה יש בפורמט הזה שמדבר אליך? מה הוא מאפשר שרומנים לא מאפשרים?

לעומת הרומן, המרקם של הבדיון הקצרצר נבנה פחות עם מה שמספרים ויותר עם מה שמשתיקים, מתמצתים, או מסתירים. זה פורמט שלוקח לקיצוניות את תאוריית ה"אייסברג" המפורסמת של המינגווי. בעזרת הדימוי של הקרחון, טען המינגווי שהסיפור הקצר מראה לנו רק את הקצה המזדקר מעל פני המים, אבל הקצה הזה אמור לגרום לנו לראות או לדמיין או להרגיש את הקרחון הענק והמטריד שמתחת לפני השטח, שבסיפור טוב הוא כל מה שלא נאמר. אבל בבדיון הקצר, הפרקטיקה הזאת מובאת לקיצוניות, היא מחייבת כתיבה מהודקת יותר ואסוציאציות והשמטות נועזות יותר…

מה שמוביל לשאלה הבאה. יש בספר אפילו סיפורים באורך של שורה. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את זה היה : הנה סטטוס גאוני לפייסבוק. עד כמה אתה מושפע מהמדיה הדיגיטלית ומהלך הרוח חסר הסבלנות שלה?

הפרדוקס הגדול של הבדיון הקצרצר הוא שמצד אחד מחשיבים אותו לז'אנר החדש ביותר (ורבים אף מייחסים את הצלחתו לאינטרנט ולטוויטר), ומצד שני, שורשיו ומקורותיו עתיקים מאוד, משום שרבות מהצורות המבשרות עליו משתייכות למסורות אוראליות או לספרות שנובעת ממעשיות, משלים, בדיחות, אגדות ואנקדוטות. לפני שנים רבות פרסמתי בספרד אנתולוגיה שנקראת "הסיפורים הקצרים בעולם, מאיזופוס ועד קפקא", שבה ניסיתי להתחקות אחר האבות המייסדים של הז'אנר שהיום מכונה הבדיון הקצרצר. חלק מהאבות המייסדים וגם סופרים אחרים מתקופות מאוחרות יותר (חוליו טורי, רמון גומס דה לה סרנה, אוגוסטו מונטרוסו, מרקו דנבי, חואן חוסה אראולה, וירחיליו פיניירה, תומס ברנהרד, ג'ורג'ו מנגנלי, ז'ק שטרנברג, וכולי) השפיעו השפעה מכרעת על הסיפורים הקצרצרים שלי, שהתחלתי לכתוב באמצע שנות השמונים, כשהפורמטים הדיגיטליים עוד לא היו קיימים… אני אוהב לחשוב שהבדיון הקצרצר, מבחינה אסתטית, הקדים כל מיני תופעות שעם הופעתו של האינטרנט נהיו שגרתיות.

 

ברטי.jpg
אני אוהב לשחק במוסכמות החברתיות והצורניות

 אתה עוסק הרבה בחלומות.  למשל בסיפור "החלומות של אחי" המספר מדבר על אחיו שנאלץ לחלום כל לילה על היום שעבר עליו, כך שיוצא שהוא בעצם חי את אותו יום פעמיים ויודע בדיוק על מה הוא הולך לחלום. כשקראתי את זה  נתקפתי  בחרדה שזה יקרה לי.  יש אצלך לא פעם פן של אימה. אבל אימה מסוג מאוד מסוים.  איך היית מגדיר את זה? 

קשה לי לענות על סוג כזה של שאלות משום שאני נוהג להימנע מהגדרה עצמית. אני כותב את הספרים שלי ומניח לקוראים להגדיר או לא להגדיר את הכתיבה שלי. זה לא אומר שאין לי שום מודעות למה שאני עושה או מנסה לעשות בספרים שלי. במקרה של "החיים הבלתי אפשריים", למשל, אני חושב שרבים מהסיפורים מטילים ספק, עם יותר או פחות חוש הומור, עם יותר או פחות דמיון, ב"אפשרי"; זאת אומרת, במה שאנשים נוהגים לכנות "חיים נורמליים". אני אוהב לשחק במוסכמות החברתיות והצורניות. ברגעים הכי טובים שלה הספרות מזכירה לנו שדברים היו יכולים להיות אחרת, שמה שמצטייר כ"טבעי" באופן חסר תקנה במקרים רבים אינו אלא מוסכמה תרבותית או אשליה קולקטיבית של נורמליות.

למרות שלא מדובר במשלים, יש הרבה פעמים תחושה שיש לקח ללמוד. למשל בסיפורים כמו "פרפר אנושי" ו"המכוער". אתה מסכים עם זה?

הייתי מדבר דווקא על אנטי-לקח… אני לא כותב סיפורים שבאים להדגים ולחנך או שאפשר להסיק מהם מסקנות אוניברסליות. אבל מובן לי שהקורא יכול להרגיש איזשהו אפקט שהוא אנלוגי למוסר השכל, וזה נובע מסיבה אחת עיקרית: סיפורים קצרצרים נוטים להיגמר לא במשפט שמספר לנו משהו שקרה לדמות, אלא במשפט שמספר לנו משהו שעלה בדעתו של המספר. זו תכונה שחוזרת על עצמה בסיפורים קצרצרים; סוף שאינו מציית להגיון עלילתי, אלא להגיון הגותי. לכן קשה לקטלג את הבדיון הקצר, הוא משלב אלמנטים סיפוריים ואלמנטים של פרוזה לירית או של אפוריזמים…

בוא נדבר קצת על תרגום. אתה קורא את הספרים שלך שתורגמו לאנגלית ולצרפתית? האם הבחנת שדברים לעתים "הולכים לאיבוד" בשפה שהיא איננה שפת המקור?

חייבים לקבל שיש דברים שתמיד ילכו לאיבוד בתרגום. חייבים לקבל זאת בתור עמדת הפתיחה שאי אפשר לשנות. תרגום טוב הוא כזה שהולכים בו לאיבוד דברים מעטים. ומתרגם טוב הוא מי שניחן בכישרון נדיר (ובמקרים רבים, אינטואיטיבי) "להציל" דברים שאחרת היו הולכים לאיבוד. בכל מקרה, נוכל בוודאי להסכים שיש שפות קרובות יותר זו לזו: בתרגום מאיטלקית לספרדית, למשל, המוזיקה של הטקסט המקורי נשמרת טוב יותר מאשר בתרגום מסינית לספרדית. התרגומים של ספרי לצרפתית הם מקרה מיוחד כי אני חי בצרפת מזה שנים רבות, קורא ומדבר צרפתית שעות ביום (כמעט ברמה של שפת האם שלי) ואפילו כתבתי טקסטים ספרותיים בשפה הזאת. המתרגם שלי לצרפתית (ז'ן-מארי סנט-לו) מודע לכל זה ולכן הוא נותן לי לקרוא את תרגומיו לפני שהוא מוסר אותן להוצאה. לעתים קרובות, אני מרשה לעצמי להעיר הערות ולהביע דעה לגבי בחירות מסוימות; אבל בשום פנים ואופן לא הייתי אומר לו מה לעשות: זה לא התפקיד שלי, משום שהוא מתרגם מהשורה הראשונה והוא זה שחותם על התרגום ומחליט את ההחלטות הסופיות.

מאילו סופרים אתה מושפע?

המון… יותר מדי… עולים בדעתי אחדים שאזכיר כאן כדי לא להותיר את השאלה ללא תשובה: מבין העתיקים אני אוהב את סטרן ואת המורליסטים הצרפתים, מבין הקלאסיים את פלובר ואת הנרי ג'יימס. את מרסל אמה, ברונו שולץ ודינו בוצאטי, שלא תמיד נמצאים ברשימת גדולי הסיפור הקצר… וכמובן את איטלו קלווינו, את רמון קנו, את ז'ורז' פרק ואת כל חברי "אוליפו"…

השאלון העצמאי עם נועם נגרי

הה.JPG

 

ספר קצת על הספרים שלך…

עד עתה הוצאתי שלושה ספרים. הספר הראשון נקרא: "מצופים". זהו ספר סיפורים קצרצרים. כתבתי אותו בתחילת שנות העשרים שלי והוא עוסק בעיקר בפרטים הקטנים, במקרים האבסורדיים במערכות יחסים שבינו לבינה.
הספר השני נקרא"רסיסים של אור שבור", ואף הוא מתמקד במערכת יחסים זוגית בתוך בית. בין השורות של מערכת היחסים הזו משולבות מחשבות פילוסופיות על החיים, על בני אדם וכולי. הספר מחולק לכמה דמויות כאשר כל חלק מנסה להציג את נקודת המבט של אותה דמות. הספר השלישי נקרא "טקנומליה"על  זוג צעירים ישראלים מגיע לביקור קצר בבירת גרמניה. לכאורה סיפור שגרתי, אבל יש בעיה אחת – הבחור-  איבד את קולו, והוא מתקשר עם חברתו ויתר הסובבים אותו באמצעות פתקים. בימי הביקור הספורים, השניים מתנהלים בין בית-המלון למסעדה, לבר כזה או אחר, וכמובן לאתרי החובה של ברלין.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

-נושא העצמאות ביחס לשני ספרי שיצאו לאור עד היום, החל קודם כל מבחינה טכנית: הסתיים החוזה עם ההוצאה לאור וזכויות הספר המלאות עברו לידי, כמו גם שארית העותקים משתי המהדורות של הספרים. הבטתי בספרים השוכבים בבית והבנתי: צריך לעשות משהו. בדיוק בנקודה שבה זה התרחש, התוודעתי גם לכל נושא הספרות הדיגיטלית ואל החבר'ה הנהדרים באינדיבוק. באופן כללי, זה לא משנה אם אתה מוציא בהוצאה גדולה או קטנה, עצמאית או לא- אני מאמין שאף אחד לא יעשה עבורך את עבודת הפרסום. למגע האישי, לכיתות הרגליים אין תחליף. לכן הדרך העצמאית נראתה כשלב הטבעי בהקשר של שני הספרים הללו, כי אחרת הם ייעלמו מן התודעה ואני, הרי, עוד לא אמרתי את המילה האחרונה! לכן בחרתי ראשית לפרסם את "רסיסים של אור שבור" בגרסה דיגיטלית. זו הייתה הפעולה הראשונה שעשיתי כעצמאי בשטח. ההמרה לספר דיגיטלי שנדמה היה שאמורה להיות פעולה פשוטה תחילה, התגלתה כפעולה מסובכת למדי בהקשר הזה. זאת משום השילוב של האלמנטים החזותיים בכתיבה שלי. על אף החששות שאולי ספר כזה אינו יכול להעביר את התחושה הרצויה במדיה דיגיטלית – הלכנו על זה, ואני חייב לומר שאני מאוד מבסוט מהתוצאה. אני חושב שכך גם כל מי שהיה מעורב בעשייה. לאחר מכן הדבר הטבעי הנוסף היה להפיץ את הספרים באינדיבוק גם מבחינה פיזית ומתוקף כך גם לקדם אותם.

כיצד אתה מקדם את הספרים שלך ומביא אותם לתודעה?

-האמת שאני עדיין מרגיש "צעיר" בתחום הזה, וכל יום אני לומד משהו חדש. תמיד יש מה לעשות ומה ללמוד, כי אנחנו חיים בתקופה מאוד דינמית. מה שקורה היום לא יקרה מחר ומה שעוד לא קרה כאן- התרחש בעולם מקביל. אני בעיקר מנסה לקדם דרך הרשתות החברתיות, בעיקר פייסבוק ואינסטגרם. לפני כשנה פתחתי חשבון אינסטגרם נפרד שאני קורא לו "מילהגרם" (milagram123) ושם, לרוב, אני משלב בין קטעים של סיפורים שלי, רפרנסים ליצירות אחרות, משחקי מלים וכולי, לבין תמונות. מטרת השילוב הזה היא להביע מצב יומיומי מסוים או הלך רוח שמאפיין אותו ; הרעיון הוא ליצור פלטפורמה חדשה של משהו שקורה בזמן אמת ושקורה כל יום, או כמעט כל יום. בנוסף לכך, אני שם ספרים שלי בבתי קפה, בפאבים ולמעשה בכל מקום שאני מוצא לנכון שאולי זה יעניין מישהו. מפעם לפעם אני גם כמובן משתתף באירועים ספרותיים שגם זו פלטפורמה לקידום. אגב, אם מישהו קורא את זה עכשיו וחושב על רעיונות נוספים, אז… איך אומרים? "פנה אליי בפרטי".

איזה טיפים תיתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

להוצאה עצמית יש כמובן יתרונות רבים: הרווח הכספי הוא כולו שלך, אתה חי ונושם כל רגע בתהליך הזה ושולט (או אמור לשלוט) בכל נים ועורק של גוף היצירה. מה שאתה רוצה שיקרה בדרך- קורה. גם אם קשה לבצע אותו או שזה לוקח זמן. אין תחושה מספקת מזו. יחד עם זאת חשוב לומר ולהדגיש שזו עבודה קשה שמצריכה המון השקעה, פתיחות, סבלנות אין- קץ. בתוך כך, אני חושב שדווקא במקום בו השליטה המרבית היא שלך- חשובה הסינרגיה עם אנשים אחרים, בין שהם אנשי מקצוע ובין שהם חברים שאתה סומך על הדעה שלהם. כמו שאמרתי קודם, אני בעצמי עדיין לומד את התהליך הזה ומי יודע מה יוליד יום.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים הישראלי? כיצד הוצאות קטנות ישתלבו בו?

אמרתי זאת בעבר ואומר זאת שוב: כלפי חוץ נראה כאילו שוק הספרים נמצא בשנה האחרונה באיזה מיתון, קריסה או שלל ביטויים אחרים. כל זאת נכון, אבל חשוב לומר שהקריסה הזו, היא כלכלית- מבנית. בואו נודה באמת- מבחינת מכירת ספרים בחנויות הספרים, רוב הסופרים בארץ אף פעם לא הרוויחו יותר מדי. כלומר, יש כמה כאלה, אבל הם בודדים. לכן גם אגב, לא חשוב באיזו הוצאה אתה מוציא העבודה הקשה, היצירתיות, צריכות לבוא ממך, אישית. בכל מקרה, מעבר לכך אי אפשר שלא לשים לב לפוריות הספרותית שרוחשת כאן בשנים האחרונות על אף המעטפת החיצונית הזו, על אף הקשיים. יש כאן המון סופרים שלא מוותרים ומוציאים ספרים בדרכם שלם, עושים דברים, מקיימים את משנתם. כלומר, בתוך המסגרת הקורסת ומתחת לעור שלה, פועם גוף חי מאי פעם. הגוף הזה יוצר ספרות נועזת, חתרנית או פשוט ספרות טובה. זו דעתי כמובן, אבל אני חושב שרבים יסכימו אתי. חיצונית- קשה לי באמת לדעת מה יקרה. מומחים גדולים ממני עוד לא חזו באחרית הימים. לדעתי חוק הספרים, למשל, לא יהווה נדבך משמעותי עבור הסופרים כל עוד לא יוסיפו אליו את סעיף הגבלה על כמות האחוזים שחנות יכולה לדרוש מההוצאה. כרגע ישנם כמה גופים נפלאים כמו אינדיבוק ובוקסילה ואפילו הוצאות לאור דוגמת זיקית ואסיה שעושים עבודת קודש. הם נלחמים על עקרונות; נאבקים ומייצרים תוכן נפלא.
עוד לגבי ההוצאות הקטנות- אני לא בטוח שהן צריכות "לשחק את המשחק המרכזי" בכל מחיר על מנת להיות חלק מעולם הספרים. לעתים דווקא הפן זה, השונה, האחר (שבפועל הוא לאו דווקא אחר, הרי הוא חלק מאתנו, סביבנו כל הזמן הזה) הוא- הוא המייחד את ההוצאות הללו. צריך פשוט שיהיה מקום לכולם. צריך שיהיה איזה איזון. מה גם שמאוד נוח לבוא ולומר "השוק", "המצב", "החיצוני" לנו לא בסדר. אין על כך וויכוח- ישנם המון פגמים בעולם הספרות בארץ ויש עוד מה לשפר, אבל גם לנו כקוראים, יש איזה תפקיד בדבר הזה שנקרא 'שוק הספרים'; גם לנו יש חלק ביצירת העתיד שלו. לכן אני תמיד ממליץ לחקור, לנסות לגלות כמה שיותר, לחפש לאו דווקא את מה שנמצא בשלטי חוצות מואר באורות ניאון, אלא את המנגנון הפועל מאחוריו.

ולסיום: מה אתה קורא בימים אלו?

אני קורא את "מלך, בלש" של בן פול. כלומר של פול אוסטר. כלומר, פרד אסטר. כלומר אסתר המלכה. מי שזה או זו לא יהיו (בן פול הוא שם בדוי), רק התחלתי אותו אבל הוא תובעני ומסקרן בה בעת. זה ספר שמטלטל אותך כבר מהשורה הראשונה. רגע אחד בא לך לזרוק אותו ולהמשיך הלאה, כי אתה לא מבין מה בעצם קורה שם, ורגע אחר כך- אתה מוצא את עצמך חלק מהנרטיב השבור הזה, מבין משהו שאולי אתה רק חושב שאתה מבין. יש ספרים שאתה יודע שהולכים להשפיע עליך תוך כדי המעבר של העיניים בין השורות; אתה לא יודע מה זה בדיוק, או על איזו מילה להצביע כדי לומר שהנה, התאהבת- אבל אתה פשוט יודע שיש שם משהו בועט. אחרי שתעבור אותו- לא תביט על העולם אותו דבר. יש לי תחושה שכשאסיים את הספר הזה- ארגיש בדיוק כך. אחר כך אני מתכנן לקרוא את החדש של בולניו- "2666" וגם את "לתפוס את הדג הגדול" של דייוויד לינץ'. הנה עוד איש שלא תמיד אתה בטוח שאתה מבין אותו עד הסוף, אבל איכשהו בפיתול המוזר של המוח- מודה בינך לבין עצמך שהוא פשוט גאון.

 

לספריו של נועם נגרי באתר אינדיבוק>http://goo.gl/pUzSSG

"מאוהב"- אל תשחקי עם לב של גבר

"מאוהב" מאת אלפרד הייז , הוצאת תשע נשמות, תרגום: דפנה רוזנבליט

באמצע הנובלה "ארוחת בוקר בטיפני'ס", אומרת הולי גולייטלי : "אני לא רוצה שום רכוש עד שיהיה ברור לי שמצאתי את המקום שבו אני והדברים נהיה שייכים זה לזה. ואני לא ממש בטוחה עדיין איפה בדיוק המקום הזה, אבל אני בטוחה איזו הרגשה יש שם."

הולי גולייטלי של טרומן קפוטה היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב". היא מייצגת את סוג האישה שגיבורו של אלפרד הייז מאמין שקיימת בכל אחת: פזיזה, מניפולטיבית וחסרת רחמים.

 כך זה מתחיל: גבר פוגש אישה זרה בבר של מלון וללא הקדמות מיותרות, מספר לה את סיפורו. סיפור פשוט ביותר על אהבה ואכזבה. עדות בגוף ראשון, גוף בודד להחריד. 

 

ספרי.jpg

 

מעניין לראות כיצד במהלך הסיפור גוזל המספר את קולה של אהובתו כמעט לחלוטין. בהתחלה הוא מתאר אותה בצורה ייחודית ונוגעת ללב. גם הדירה בה היא מתגוררת מייצגת את נפשה עבורו: נפש עמוסה, צפופה, לא מגובשת. למרות זאת ואולי בגלל זאת, משהו מנבא לו רעות. אפילו הצורה בה היא תולה את הגרביונים מזכירה לו גברים מתים. אך הוא לא מסוגל להודות בזה באופן ישיר עדיין. הרמיזות עוד עדינות בשלב זה : "לא היה לה שום צורך להציב דברים בסדר סופי כלשהו. הסדר הסופי עוד לא הגיע: היא חיכתה לו שיגיע." 

אם נחזור למשפט של הולי גולייטלי, נראה התאמה כמעט מושלמת. תיאור נוגע לב של עלמה במצוקה דרך מבטו של גבר מאוהב שכבר יודע שלא יוכל להחזיק באהבה לאורך זמן. בתחילת הספר המספר בהחלט יודע לחדור לנפשה של אהובתו ולייחד אותה. קיימת השלמה עם המגרעות, אפילו הומר. אך בהמשך, כשהוא מאבד אותה לטובת גבר אחר, הוא גם מאבד את היכולת לתאר אותה כישות נפרדת. זה הולך ומתדרדר עד שזה מגיע למצב שכמעט אפשר לכנות אותו מיזוגן.

 

הולי
הולי גולייטלי היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב"

 

 הדבר שגורם לספר הזה להיות יוצא דופן הוא המסע הנדיר והכנה שהוא מאפשר לנבכי נפשו של גבר מאוהב ופגוע אשר נתפס בדיוק בשלב הקריטי בו הוא זוכר הכול אך משלים עם הכול. לכן יכול לספר את סיפורו בצורה כה בהירה ומודעת. ההכרה שהוא כבר הפסיד את אהובתו, מתוארת לקראת הסוף באופן כמעט רוחני ומזכירה את אותו "עד" שקיים בבודהיזים: "רציתי לכרוע ארצה בחושך, להתקפל ולהתכדרר כעובר. וכל אותו הזמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל"…