המוטיב המרכזי בספר הוא אובססיה. האובססיה ארוכת השנים  של אוריאל לנעמי גם לאחר שהם נפרדים ומקימים חיי משפחה משלהם.  במהלך הקריאה היתה לי תחושה שלמרות הסבל של נעמי, היה בה גם משהו שהתרגל לנוכחות המשונה של אוריאל בחייה  ואפילו נעשה תלוי בה.  אני מאשימה את הקורבן? 

כן, האבחנה שלך את הטקסט רגישה להפליא. אני מאמינה שהרומן מדבר למעשה על מה שאני מכנה "גבולות האחריות". ואני ערה כאן לקושי שהמונח מציב בפני כל אדם בר דעת, גם בפני. והכוונה היא שאין זה ראוי היום לאמר ואפילו להרהר באשמת הקורבן. אז בואי נפריד: הקורבן איננו אשם ואין שום לגיטימציה להתנהלותו של אוריאל. ואולם, בספר אני מבקשת לחקור את גבולות אחריותה של אם מול ביתה, של אישה מול בן זוגה או מול מי שמדמה לעצמו שהוא בן זוגה, של אוהב מול אהובתו (או מי שהוא מדמה שהיא אהובתו), של ילד מול הוריו, של אזרח מול מדינתו אם נרצה, וכמובן גם להיפך. המחשבה הזאת התיישבה בתוכי בבהירות קשה דווקא אחרי כתיבת הספר, שהרי אנחנו יודעים שמודעותו ה"לקויה" של הסופר היא זו שדוחקת בו להמשיך ולרקום את העלילה. כך שלמעשה הפרדה זו בין אשם לאחריות היא שמניעה את העלילה, שהופכת אותה בעיני למורכבת יותר ומאתגרת הן עבורי ואני תקווה שגם עבור הקורא. נעמי אחראית על מה שמתגלגל ונהיה בחייה לסיפור המרכזי שאינו מניח לה ושהיא אינה מניחה לו. הוא זה שמעניק לה חיות ובד בבד גם מחסל אט אט את נפשה ומבהיר לה שכוחה מידלדל והולך במאבקה מול ה"צל" המלווה את חייה, מאבק שאינה ערה לסכנה הטמונה בשימורו חי ובועט.

חלק מהפעולות של הדמויות בספר הן לעתים גרוטסקיות והמחשבות שלהן (דנה, נעמי) אפלות למדי. למרות זאת, הן מעוררות חמלה ויש רצון עז לגונן עליהן. זה מה שרצית שהקורא ירגיש? ומה את מרגישה כלפיהן?

זה בדיוק מה שפיללתי שהקורא ירגיש. יצירת דמותו של אוריאל היתה לי הקשה והמאתגרת מכולן, משום שהיה עלי לרבד את דמותו, להרכיב אותה, להבטיח שאחוש בשבילו, שאחמול עליו, שהקורא יתאווה לחבוק אותו, שידמה שהוא מזכיר לו מישהו, שאוריאל יכול להיות השכן או הדוד או החבר שלו, שחלקים באישיותו אנושיים ומכמירי לב או ראויים לאהבה. זה מה שביקשתי ליצור. וכך גם לגבי שאר הדמויות. לעתים אני אוהבת אותן ממש, לעתים כעוסה ונואשת מהן, ולא פעם מבולבלת. כך אנחנו עשויים לחוש לגבי לא מעט אנשים בסביבתנו הקרובה. ואף שמעשיהן והתנהלותן של הדמויות בספר דוחקות בהן אל עברי פי פחת- בכל זאת אינני שומטת אותן מלבי לרגע, ומקווה שלא ישמוט אותן מליבו גם הקורא, והן ילוו אותו גם עם תום הקריאה.

כתבת את הספר על סמך חוויה אישית. לא נתעמק בה, רק אשאל מניסיונך: אהבה ואובססיה יכולות ללכת יחד?

לא! בהחלט ובפרוש ולגמרי לא. אהבה איננה אובססיה. מרכיבי האובססיה טאוטולוגים, כלומר הם באים ושבים ונובעים אך ורק מתוך עולם סגור ומסוגר שמייתר הכל מעצם היותו כל כך נכון עד שאין לו כל משמעות. באובססיה אין מקום לזולת. אהבה יש בה מקום לזולת, יש בה מחשבה על האחר, הענקה, איכפתיות, התחשבות, דאגה, חמלה, בתמהילים מגוונים כמובן, ובכל זאת יש בה מה שאני מכנה "מקום". אובססיה היא מחלה, פתולוגיה שמאופיינת בהרמטיות, סגירות, חנק, שליטה, איסור, מעקב, חרדה, תוקפנות ועוד כהנה וכהנה תחושות ומקום נטול קיום שיש לאבחן אותו מוקדם ככל האפשר ולהתרחק ממנו. אובססיה נוטה לבקש לעצמה  עוד ועוד ממרחב מחייתו הנפשי והפיזי של הזולת. התהליך על פי רוב חמקני, הדרגתי  ולא מובהק, והאבחנה בקיומו קשה. אבל אין לזלזל בניואנסים הקטנים ביותר. זהו מדרון חלקלק שיש להימנע ממנו, להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד.

 לקח לך מספר עשורים לכתוב את הספר הזה. באמצע ראו אור ספרים אחרים שלך. למה לקח לו כ"כ הרבה זמן להיכתב?  זה היה כרוך במאבק ?

כתיבתו של הספר הזה ארכה 32 שנה. התחלתי לרקום את העלילה כשהייתי בהריון עם בני הבכור. חשבתי אז שיהיה זה פשוט למדי לשחזר אהבת נעורים שהיתה לי, ושהייתי איכשהו חכמה דיי לסיים בטרם החלקתי אל אבדון בטוח. ואולם, ככל שהעמקתי בכתיבה ובמקביל גם בתחקיר על אובססיה בכלל ועל אהבה אובססיבית בפרט, החל הקושי להתעבות ולפעום בתוכי ככאב לב ממש. משהו בעיסוק בתהליך החמקני, הנסתר, הכמעט בלתי מוחשי הזה ובכל זאת כל כך נוכח והרסני- תפח להתנגדות, לחסימה שהלכה ונמשכה וארכה זמן רב. מדי פעם כתבתי מעט אבל שוב ושוב נחסמתי בידי הביעות שליווה את תהליך הכתיבה ושלא הייתי לגמרי מודעת לו. עובדה היא שנטשתי את כתב היד הזה. ואז, כעבור שנים, כשנפטרה אמי, נברתי בארגזי המכתבים שכתבנו זו לזו במשך שמונה שנים שחייתי הרחק ממנה בצפון אמריקה. (כתבנו שלושה מכתבים לפחות בכל שבוע, כך שהיו שם המונים). ובאחד מאותם ארגזים מצאתי את כתב היד שככל הנראה התלווה אלי עם חזרתי לארץ. ומשהו בתוכי נפער לפתע, ואיפשר את המשך כתיבתו של הרומן. אולי היתה כאן  ראליזציה שזה איננו תיעוד אקראי של אהבת נעורים, אלא צורך עמוק באנליזה של הנטיה האובססיבית- אולי גם של זו המקננת בתוכי. ואולי היה זה ההכרח להכיר בעובדה שבאמפליטודות מסויימות, מוחלשות או קהויות אובססיה היא אנושית ולשבויים בתוכה יש אחריות על הדיאלוג שהם מאפשרים את קיומו.

אני סבורה שהתייתמות דוחקת את הישות הילדית לפוזיציה חזיתית ונוראה. כלומר היתום חש לראשונה בחייו כמי שחטף בעיטה בישבנו, בעיטה שמיקמה אותו כישות בגירה, שקופה ומושלכת לגורלה, ואין לו ברירה אלא להתמודד עם בדידותו האינסופית ועם הזמן הקצר. ואולי בשל כך השלכתי נפשי מנגד והנחתי לאוריאל ונעמי ודנה לשחק בי עד  שהתפענח לבסוף סודן. זה היה תהליך ארוך ותובעני, לא פעם אכזרי, ואולי עכשיו יונח לי.

את הספר ערך דן שביט המוערך. מה את יכולה לספר על העבודה איתו ובכלל על היחס שלך לעורכים שליוו אותך ועל תהליך העבודה. 

התמזל מזלי, אני חייבת לאמר. דן הינו עורך מופלא, איש רך, עדין וחכם, ועם זאת אינו בוחל באמירת האמת שעל ליבו. הוא ניחן בעין חדה ויכולת לתפוס ליקויים במבנה כמו גם בעלילה ובסגנון. דן שינה את הטקסט בסיוע נגיעות קטנות וגדולות כאחד. הוא ביקש לחלק את הטקסט כך שלכל דמות פרקים משלה, "מנוגנים" במעין סללום רך ואיטי, שהולך וצובר קצב וסערה לקראת שיא וסוף. דן הציע לעבות את הקשר בין נעמי לגדעון בעלה כדי שפרימת הקשר תהיה אמינה יותר וכאובה יותר, ואנושית, ואנלוגית לקשר המשמעותי של נעמי ואוריאל.  דן הציע אינספור מהלכים, התייחסויות לדמויות, שאל אינספור שאלות שאיתגרו והיקשו לא פעם על החשיבה שלי לגבי הטקסט. הוא האמין שיש לאפשר לאוריאל להיות בן אנוש. זו היתה הערה קריטית לטקסט.  הרשינו לעצמנו לפרוע ולתפור מחדש ללא חשש, ואני מאמינה שבשל הדרכתו הכנה, הרכה והלא מתפשרת וחכמת הבנתו העמוקה והרב רבדית את הסיפור המבקש להתפענח התאפשר לרומן הזה להמריא ולתפוס לו "מימושון" שמרגיש אמיתי ומדוייק.

לגילגוליו המוקדמים של הספר הזה (הוא נכתב לפחות שמונה פעמים) סייעו לא מעט אנשים נוספים. העורכת ז'אנה גור חברתי משכבר שהתעקשה על אנושיותו של אוריאל, ובעטיה של התעקשות זו הלכתי ו"עיגלתי" את דמותו. היא התעקשה על אלמנטים עלילתיים ומבניים שונים שעזרו בעת הכתיבה. סייעה גם חברתי היקרה הסופרת עירית דנקנר קאופמן שתיקנה שוב ושוב בטרם הגשתי את כתב היד. קראה אותו גם העורכת שירה אביעד שייעצה לגבי דמותו האניגמטית של המלצר.

עמילה עינת ערכה את ספרי הראשון "חלונות כפולים", ואני זוכרת איך הציעה לי לעבות עלילת משנה ובה סיפור אהבה, וכמה התענגתי על כתיבת הפרק ההוא. עמלה היתה הורית ומגוננת וגם ידענית עצומה, והיא יקרה ללבי ולזכרונות הכתיבה שלי.  את הרומן "מתוך הגוף" ערכו שולה שלהב שהיתה אמונה על סיגנון ורהיטות ובהמשך גם ארנה גרינמן שממנה למדתי דבר או שניים על מנעד שפה והידוק הטקסט.

מכל עורכי למדתי שמלאכת המחיקה חשובה לא פעם לפחות כמו מלאכת הכתיבה, וניטרול הפחד חיוני בתהליך שזירת העלילה. צריך להתאבד על זה אני חוזרת ואומרת בסדנאות הכתיבה שאני מנחה, שאם לא כן לא יוולד דבר.

 עד כמה דמותו של הקורא מופיעה אצלך בזמן שאת כותבת? עד כמה היא משמעותית עבורך? 

לשם הבנת אינותו של הקורא בזמן הכתיבה יש לפנות לספרו הנפלא "על הפרסונה" של המשורר אורי ברנשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו . אורי היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת באר שבע במסלול לכתיבה יוצרת. ידענותו המופלגת ונדיבותו האינטלקטואלית היווו אבן דרך  בחיי הכתיבה שלי, בעיקר בכל הנוגע למה שהוא כינה ה"פרסונה". כשאדם כותב משתלטת היצירה על ישותו והוא שוקע  לתוך אזור דימדומים שמאופיין בהכרה מדולדלת משהו ומעין שיחרור  עצום, משהו שנמשך לפרקי זמן לא קבועים שנקטעים מדי פעם בפעם מסיבות שונות ומשונות, לעתים פרוזאיות ממש (כמו צילצול טלפון או שריקתו של קומקום שהבשילו מימיו…). ואז נדרשת מלאכת העריכה או לחילופין שקיעה נוספת באינטרוואלים חדשים. זהו גל שמתנהל באופן שונה אצל כל יוצר. ממש מציעה לפנות אל הספר הדק והחשוב הזה כדי להבין עד כמה נעדר הקורא מעולמו של הכותב בתוך תהליך הכתיבה. אוסיף ואומר שיש מומנטים בהם פולש הקורא לתוך הוויתו של הכותב, מפריע ומשבש את תהליך היצירה ויש לסלקו משם מהר ככל האפשר שאם לא כן יזיק לה. לאו דווקא בהכתבת המהלכים, אלא יותר בהשכנת החשש, בהטרדת מנוחתו ועירעור בטחונו של היוצר. כל אילו מיותרים ומזיקים.

מקומו המכובד והמהותי של הקורא ישוב ויגיע עם השלמת הכתיבה. או אז יהיה נוכח לטוב ולרע בחייו ותודעתו של הסופר כפוסק וגוזר דין, וכישות מכריעה. היצירה אמנם תהיה שם גם אם לא יקראנה איש, אבל הקורא  הופך בעיני לשותף מלכותי למלאכת היצירה, והוא זה שיפיח בה רוח נעורים וחדווה, ויאפשר לה להמשיך ולנדוד בעולם, חבוקה בכל פעם, ולעד, בחיקו של קורא אחר.