קטגוריה: רשימות, ביקורות, ראיונות

"ארור אתה נהר הזמן"-האתגר שבפערים

"ארור אתה נהר הזמן" מאת פר פטרסון, הוצאת כתר. מנורווגית: דנה כספי

כשדברים מתפרקים, יש להם נטייה לעשות זאת ביחד. השנה היא 1989 וחייו של ארוויד בן השלושים ושבע חומקים ממנו. אשתו, אם בנותיו ואהבת נעוריו, מתגרשת ממנו ובמקביל נודע לו שאמו גוססת מסרטן. ברקע נופלת ברית המועצות, וארוויד שהיה פעיל קומוניסט בנעוריו, נאלץ לראות את המודל שכה האמין בו, נמוג. בצר לו, הוא יוצא למסע מנורווגיה לדנמרק בעקבות אמו, שהחליטה לחזור למולדתה ולהתגורר בבית הקיץ של המשפחה, למרות הקרע הקיים ביניהם מזה שנים.

על פניו קיימים כל המרכיבים לדרמה משפחתית, ולמרות זאת לא תמצאו כאן טינות ישנות או עימותים אשר מחכים לרגע הנכון לפרוץ. יתרה מזאת, במהלך הקריאה תגלו שנקודות ציון קריטיות בחיי הדמויות הושמטו לחלוטין. פטרסון בונה את הספר כפאזל יפיפייה, שאפשר ליהנות ממנו גם אם כמה חלקים הלכו לאיבוד. הוא מסתמך רבות על הדמיון של הקורא ויוצר פערים גדולים בזמן.

ארור אתה

כך למשל הוא כותב את הטראומה המשפחתית הגדולה, פטירתו של אחיו הקטן של ארוויד, אשר נסיבות מותו נשארות מסתוריות לכל אורך הספר. ברור שקיימת אשמה מסוימת הרודפת את ארוויד בנוגע למוות הזה, אך במקום לספר לנו על כך ולהחזיר אותנו לאותה נקודת זמן, פטרסון רק מפזר רמזים קלושים פה ושם. דוגמא מובהקת לכך קיימת בסצנה בה ארוויד פוגש זר ברכבת שאומר לו שהכיר את אחיו. מיד לאחר מכן יורד הזר מהרכבת, תוך שהוא מסמן לו תנועות משונות וצועק עליו  ולמרות שארוויד לא יכול לשמוע אותו, הוא מעניק לו בחזרה שלל תנועות מגונות, כיודע את אשר אמר לו האיש.

גם סיבת הגירושים שלו נשארת בסימן שאלה. כשהוא מספר על הדרך בה הכיר את אשתו ועל התמימות של רומן ראשון, הוא עושה זאת אפילו בלקוניות מסוימת, (מכנה את אשתו כ"היא" ואולי גם בכך יש הצהרה), ובלי כל התרפקות על העבר כאומר: כך היה אז וכך זה עכשיו ומה שהיה בין לבין אינו משמעותי במיוחד, וזה נכון לגבי כל הפערים שיש בעלילה.

בית נופש

ספר ללא ספק מאתגר כמו גם דמותו של ארוויד שלא ממש קל לחבב אותה אך מי שיבחר בכל זאת לשוט בנהר הקפוא הזה, יגלה שהבחירה של פטרסון היכן לחשוף והיכן לא, אינה שרירותית ויש בה מסר המוביל את הקורא להסתכל פנימה ולבחון את עצמו וכיצד הוא נע במרחב חוסר הוודאות.

"חייהן של שתי חתולות"-המוות תמיד באופק

חייהן של שתי חתולות מאת פייר לוטי, הוצאת נהר ספרים. מצרפתית: מיכל אילן

אתחיל מהשורה התחתונה: הספר הזה כבש את לבי ודישן אותו עונג. עונג הנובע מהפשטות והרגישות שיש בו, מהשיתוף והידידות שהוא הביא עמו ולאחר תקופה ארוכה של ניכור ספרותי, אחזתי בו כמצוף בלב ים.

אחורה: המאה התשעה-עשרה. פייר לוטי, (כינויו הספרותי של לואי מארי ז'ילין ויאו), הוא קצין למוד קרבות בחיל הים הצרפתי, המרבה במסעות במסגרת שירותו. לוטי הוא טיפוס סקרן וצבעוני שלא פעם מוגדר כמוזר מעט, אוהב להתחפש בתלבושות הלאומיות של המקומות אליהם הוא מגיע ואספן חפצים אובססיבי. יום אחד, בזמן שהותו בסין, הוא פוגש בחתולה מוזנחת וחולנית למראה המחליטה בנחישות לאמץ אותו. החתולה כנראה יודעת במי בחרה, כי לוטי הוא ללא ספק איש חתולים. בביתו מחכה לו כבר חתולה השייכת לאמו ולאחותה, יצור מפואר פרווה העונה לשם מושמוש. למרות זאת, לוטי לא ממהר לאמץ את החתולה הסינית (מושמוש השנייה), כפי שהיא ממהרת לאמץ אותו. הוא מהסס ולא רואה כיצד ייקח אותה אל המסע המחכה לו, שלא לדבר על רעם התותחים מחוץ לחדרו העלוב והקטן. אבל עם חתולים כמו עם חתולים, מחכה לו הפתעה אשר תגרום לו להעמיק את אהבתו אף יותר ליצורים הללו, והוא ימצא בחתולה הסינית מקור בלתי נדלה של שותפות גורל ונחמה. מה שיתרחש כשלוטי יעגון ויביא אותה לביתו לפגישה ראשונה עם הדיירים (בעיקר הדיירת המשופמת השנייה), יהפוך לשרשרת אירועים מצחיקים, מסורבלים ומפתיעים.

למרות המשתמע מן הכתוב, הספר אינו פשוט לקריאה. השפה אומנם מינימליסטית למדי אך דווקא מפני שהיא חפה מקישוטים, היא מפגישה אותנו פנים אל פנים מול נושא שלוטי עוסק בו לכל אורך הספר: המוות וזמנם הקצוב של החיים. למרות כל מסעותיו, מרכז עולמו של לוטי הוא בבית עם אמו ודודתו, הגינה, המשרת האהוב ובעלי החיים (יש גם צב!).

הוא כותב: "כל כך מהר מקדירים ימינו. כל כך מהר נופל עלינו הלילה." ובהמשך: "חשתי לראשונה בחיי תחושה של ערב. ערב ארוך וחסר רחמים ללא מחר, סתיו אחרון שאף אביב לא יבוא אחריו."

לוטי כאמור מרבה לראות עולם, חווה מפגשים טיפוסיים של ימאי, (על כך יסופר גם בספרו "שלוש גברות בקסבה", הוצאה נהר ספרים, מצרפתית: אביטל ענבר), אך הנמל שלו, העוגן, נמצא בביתו וכשנוחתת עליו ההבנה שגם עוגן זה בר חלוף, מתחיל מסע אחר של התבגרות וכאב ופרידה מקן משפחתי אשר תריסי החלונות בו מעולם לא הוגפו מתוך תחושות ביטחון ואמון.

שלושה ספרים מותחים שכיף לקרוא בחורף

אומנם ספרים זה לא פירות ואין להם עונה, אבל עדיין יש ספרים שכיף יותר לקרוא בחורף, מתחת לשמיכה. קצת מותחים, קצת ממכרים.

  1. "אחוזה" מאת סרחיו ביסיו, הוצאת תשע נשמות, תרגום: סוניה ברשילון

כבר בעמוד הראשון ברור שזה לא הולך להיגמר טוב. זוג בורגני פלוס ילדה, נוסע לנופש כפרי באחוזה של חברים. ביסיו מזמין אותנו להדק חגורות ולצאת למסע עם שפע שיבושים מסתוריים, אירוניה מרומזת, (העיסוק החוזר שלו עם חיי הבורגנות השבירים ואותן חופשות או פסקי זמן מהחיים),  ואימה שצצה ומתגנבת בין הדמויות והטבע. מדובר בנובלה קצרה שנפלא להעביר איתה בוקר שישי חורפי.

2. "ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט, הוצאת כתר, תרגום: ורד שוסמן

אחוות וחוגים סודיים בקולג' זה כמעט תמיד קריפי. בחור מעיירת חור מגיע לקולג' בוורמנט  ומתקבל לחוג מסתורי ונחשק המועבר ע"י מרצה כריזמטי. בחוג חברים רק חמישה תלמידים בלבד והם נבחרו בקפידה. האגו העף לגבהים חדשים מתרסק מהר מאוד, לאחר שהבחור מבין את אשר נדרש ממנו כחלק מהחוג: נאמנות עיוורת, דיסקרטיות כמעט בלתי אפשרית ובחינה מחודשת של הנורמות המוסריות המקובלת . גדולתה של טארט היא ביכולת לברוא סיפור אשר מעלה סוגיות גרנדיוזיות מבלי להרחיק ולו לרגע את הקורא. המתח והחשש לגורל הדמויות אינו מרפה. הבחירות שלה היכן לרדת לרמות המיקרוסקופיות ביותר כדי לאפשר קירבה אנושית, תמיד מדויקות. ספר שמן שנקרא במהירות.

3. "ארוחה בחורף" מאת הובר מנגרלי, הוצאת עם עובד, תרגום: עמנואל פינטו 

יוצאים לחפש יהודים, כך מתחיל הסיפור הזה. ביום חורף אי שם בערבות פולין יוצאים שלושה נאצים לתור אחר יהודים כדי להימלט ממלאכת ההריגה. בעודם מנסים למצוא מקלט מהקור הנורא ומן הרעב שפוקד אותם, צפים ועולים תמונות מהחיים שהשאירו מאחור. כשהם מוצאים את המסתור לו קיוו, מחכה להם מפגש שיעמיד אותם מבחנים קשים. הספר, כצפוי, מציג נושאים מעיקים ושחוקים כגון החייל הנאצי הפשוט כבן אדם והאבסורד האכזרי שנוצר רק בזמני מלחמה אך אלו אינם מטשטשים לרגע את העובדה שמדובר בעלילה מותחת ביותר וביחסי כוחות שיכולים להוביל בכל שנייה לרצח. השפה המינימליסטית היא חסרת פשרות, מוקפדת וכמעט על תקן דמות נוספת. ספר קצר, קר ואפל.

 

יד

"אולי אלד קשת", ההיאחזות המטורפת בנורמלי

"אולי אלד קשת" מאת הדס מזרחי, הוצאת פרדס סדרת מלח מים

"אולי אלד קשת" זו אינה שאלה מתיילדת כי אם תהייה לגבי אפשרות מעשית. כך נולדת לה קשת של מנעד רגשות צבעוניים, וכאשר הם מתחילים להיות מתורגמים למילים ולמעשים, מגיח הטירוף העומד במרכזן של הנובלות הללו. "עוד לא הצלחתי לחבר בין החיים המטפיזיים לחומריים, אני מבינה אותם כמו שני דברים נפרדים," מסבירה ווסיסדאס על שמה קרויה הנובלה הראשונה. ווסיסדאס היא הלך רוח, מחשבה עקומה ששוכנת אצל אדם הנאבק להיות נורמטיבי, יעל, הדמות המלווה אותנו לכל אורך הספר.

אוליי.jpg

האירוע המרכזי בנובלה הראשונה הוא חטיפתה של יעל. היא מתחילה את יומה עם החלטה למצוא עבודה בחנות ספרים הזויה בנתניה ונופלת לידיו של מאבטח מטורלל המצווה עליה לכתוב ללא הפסק כמעיין עוץ לי גוץ לי ביבליותרפי. יעל מנסה לכתוב אך במקביל ווסיסדאס מנהלת את מחשבותיה וזיכרונותיה, מקפצת על תודעתה כמו מזרן בבית מלון עד שנדמה שיעל כמעט שוות נפש לגבי חטיפתה. באופן פרדוקסלי, דווקא הסיפור שכותבת יעל בשבי, "הדר עבודת-יד" מספק אתנחתא קצרה בתוך הסהרוריות התזזיתית האופפת את שאר הספר. פרדוקסלי מפני שיעל כותבת סיפור על שיגעון שנכתב באופן נורמלי לחלוטין. הדמות הראשית היא מירית אשר חווה (כמה מפתיע), התמוטטות. הידיעה שסיפור זה נכתב על-ידי דמות שאנחנו כבר מכירים (יעל), יוצרת שכבה מרתקת ואפילו מעט טיפולית (אפרופו ביבליותרפיה), בזכותה מתאפשר לראות פן נוסף של יעל הרחוק מהנגיעות הסכיזואידיות שאולי נחשדה בהן בהתחלה. החמלה המרחפת מעל הסיפור של מירית, מופנית גם כלפי בעלה, גדי, אשר עושה כמיטב יכולתו כדי לסייע לה מהבחינה הפיזית, אך מהבחינה הנפשית אינו מסוגל להגיע אליה וגם כלפי ילדתם הקטנה.

ברונו
                       עם מחווה ברורה לברונו שולץ

 

הסיפור של מירית הוא כאמור כפסק זמן לקוראים, אך אותם "זבובים על קיר" כבר עוברים להירמס מתחת למחבט הטירוף בסיפור הבא, "המיתוס של מחלות הנפש", והוא הצבע הבולט ביותר בקשת הסיפורית הנפלאה הזאת עם מחווה ברורה ל"חנויות הקינמון" של ברונו שולץ. כאן חוזרת יעל לחנות הספרים המוזרה בנתניה לבקש עבודה, הפעם עם כל האומץ האפשרי. היא מעידה על עצמה שהיא מפחדת להשתגע, עבודה משמעותה חיים, "החיים מתחילים", כפי שמכריזה אמה וכך מתנפץ לו המיתוס הראשון. העבודה בחנות הספרים המוזרה רק מקרבת את יעל בעוד כמה צעדים מהירים לעבר הבלתי נמנע וענן הפסיכוזה בצד הקשת הולך וגדל. הקורא המיומן ישים לב שיעל חזרה אך ווסיסדאס איננה. הקורא היותר מיומן ישים לב שווסיסדאס לא באמת איננה כי היא כעת חלק מיעל ומהעולם שמחוצה לה. אם בחלק הראשון, יעל עוד עשתה הבדלה בינה לבין ווסיסדאס ואף התקפלה באמצע חנות הספרים וסתמה את אוזניה כדי לא לשמוע את קולה, הרי שכאן אין יותר חוצץ ביניהן  והדבר ניכר במעשים וגם בשפה  ובשיח עם הסביבה: "תפסיקי לדבר אלי כמו שאת כותבת", מבקש ממנה רענן שעובד עמה בחנות.

קשה שלא להתייחס לאזכורים התרבותיים לכל אורך הספר. מגוון  סופרים ומשוררים מופיעים בו: יונה וולך, אורלי קסטל בלום, פרננדו פסואה ועוד. לא תמיד ברור מהי התרומה שלהם ומה הטעם באזכורם, בעיקר מפני שמדובר בספר מגובש וייחודי למדי ואין שום צורך ב"קביים" הללו.

"לוויה בצהריים"- המודעות של הבלתי נראה

"לוויה בצהריים" מאת: ישעיהו קורן, בהוצאת הספרייה החדשה

אחד מהתיאורים היפים מתוך "לוויה בצהריים", הוא של הסוסה המובילה את עגלת הקבורה ומבעד לדמעה הנוזלת דרך עינה המודלקת ועמוסות הזבובים, משתקפים אנשי המושבה המתקבצים ללוויה.

לאחר סיום הספר, קשה שלא להזדהות עם הסוסה האומללה, הנושאת על גבה את האסון שסוף-סוף הגיע. סוף-סוף, כי אין דרך טובה יותר לתאר את הקריאה ביצירה מופתית זו מהמתנה מורטת עצבים לאסון.
לוויה

הגר ארליך, נשואה לטוביה, מכונאי רכב, שמעדיף לתקן מכניות מאשר לתקן את יחסיו עם אשתו הגר היא עקרת בית חולמנית ושקטה, רואה את העולם הקטן שבו נכפה עליה לחיות דרך רשת החרקים שבחלון מטבחה. היא מפתחת קשר מיוחד עם בן השכנים הבודד, יפתח. בין השניים נוצרת קרבה שקטה ואינטימית במהלך שיטוטיהם בין מבניה של עיר רפאים נטושה השוכנת סמוך למושבה. למרות שבני המושבה רואים בהגר עוף מוזר שלא מתאים את עצמו לאורך חייהם הפשוט, הם מניחים לה לנפשה ולא מתוכם עולה האנטגוניסט המיוחל. הנבל האמיתי בסיפור הזה היא אותה עיירת רפאים שתושביה הערבים גורשו ממנה זה מכבר ומשמשת כאזור אימונים צה"לי.

וכך הגר ויפתח פוגשים את הצלע שלישית בקשר שלהם: חייל עייף וכושל אשר רחוק מלהיות אותו יצור הרואי וחסון שישמש כמודל לאחר מלחמת השחרור. לרגע אפשר אף לחשוב שברח מאותה פלוגה כושלת, המתוארת בספרו של יהושוע קנז, "התגנבות יחידים." החייל, תמיד אחרון בפלוגתו,מדדה וחבול, וכבר עם הופעתו הראשונה, ברור שלא יוכל למנוע את האסון המתקרב. הקשר נוצר בין השלושה כאשר הגר ויפתח מוצאים את המימייה של החייל וזה, מכחיש בכל תוקף שהיא אכן שלו. המימייה עוברת בין השלושה ומיותר לציין שאין בה די כדי להרוות את הצמא והיובש של חייהם.

עיירת רפאים
עיירת רפאים

 

כמעט בלתי נתפס עד כמה יצירה זו הקדימה את זמנה ודובר על כך לא מעט. כתיבת הספר הסתיימה ב-1967 ואולי גם "בזכות" אופוריית הניצחון שאפיינה את התקופה , נדחקה לשוליים והתגלתה אחרי שנים.

קורן הוא סופר נדיר אשר אין לו צורך להיעזר באירועים הגדולים. את הכפר הערבי הוא מתאר לאחר דרמת הפינוי ויש בכך בחירה מודעת שמלווה אותו לכל אורך הכתיבה: הבלתי נראות הזאת אשר עוברת באמצעות תיאורים קצרים ודיאלוגים מינימליסטיים, לא מצביעה לרגע על כך שהדברים לא התרחשו או יתרחשו.  אותה בלתי נראות  מניעה את דמויותיו של קורן  וגורמת להן להתנהל בדרך שלא תמיד ברורה בקריאה ראשונה. על כן זוהי קריאה דורשת ומפתה וכאמור, לא פעם מורטת עצבים .

 

 

 

 

 

 

"הצמחונית"- מה נולד קודם, הכפייה או השיגעון

"הצמחונית", מאת האן קאנג, בהוצאת סאגה. תרגום: שרון קרמנר

בראשית ישנה עקרת בית רגילה ממעמד הביניים, אשר ממלאת בצייתנות אחר צורכי משק הבית של משפחה בפרוור בסיאול. זוהי גיבורת הספר "הצמחונית", יונג-יה, "אישה רגילה לגמרי בכל מובן", כפי שבעלה מתאר אותה בתחילת הספר. אישה נוחה, שתקנית וחסרת דרישות.

אך גם בשגרה משעממת ונוחה ככל שתהיה, מתחיל להתגלות סדק אשר מאיים לשאוב פנימה את חייהם של בני משפחתה של יונג-יה.

סיוטים אלימים תוקפים את יונג-יה בשנתה ומהר מאוד גומלת בליבה ההחלטה להפוך לצמחונית. האם זו החלטה או אובססיה -העניין בהחלט פתוח לדיון. כאשר בעלה של יונג-יה מתאר אותה עומדת מול המקפיא ומוציאה ממנו את כל מוצרי הבשר (ובהמשך גם את החלב והביצים), היא נראית לו כאחוזת דיבוק, כמי שאיבדה את זה.

צמחוניתתתתת
                                                           סוג של התאבדות קולינרית

 

אין ספק שעבור בעלה, משפחתה וחוג מכריה של יונג-יה התנהגותה מצביעה על הפרעה נפשית ולא על החלטה רציונלית. בתרבות הקוריאנית ההחלטה לוותר על אכילת בשר היא סוג של התאבדות קולינרית: "אנשים שמוותרים באופן שרירותי על מזון זה או אחר שאין להם ממש אלרגיה-לזה אני קוראת צרות אופקים", אומרת אשת המנכ"ל של בעלה של יונג-יה בארוחת ערב חגיגית, בה מסרבת יונג-יה בתוקף לאכול ממנות הגורמה המוגשות לשולחן.

זהו רק סיפתח של ניסיונות שכנוע אשר בהמשך הופכים לכפייה של ממש , שכן חייבים להציל את יונג-יה. אך להציל ממה? מבחירתה שלה? האם  משפחתה (ובעיקר אביה), רואים את הנולד ולכן מפעילים עליה כפייה שכזו ? ומה נולד קודם, הכפייה והדיכוי שלהם או "השיגעון" של יונג-יה? האם הכתובת תמיד הייתה על הקיר והסובבים אותה סירבו ליראות?  אלו שאלות שהקורא ימצא את עצמו מתחבט בהן כבר בהתחלה.

 

צמחווו

 

מדהים איך החלטה אישית אחת, משפיעה על חיי הסביבה הקרובה ויוצרת משבר שאין ממנו דרך חזרה. משבר עליו אחראים דווקא האנשים שאמורים להגן עלינו יותר מכל.

הספר מסופר מנקודת ראות של בעלה של יונג-יה, אחותה וגיסה. כל אחד מהם מצטייר כקורבן של נסיבות חייו אך גם כקורבן של בלבול ואיבוד דרך בתוך תרבות הנעה בין מסורתי לחדש, בין ניו אייג' השואף לחזור לשורשים, (בדיוק כמו יונג-יה עצמה) ,לבין חברה מודרנית ודורסנית אשר לא מהססת להפעיל כפייה ודיכוי על החלשים ביותר או על אלו  המעזים לקרוא תיגר על מושגי המוסר שלה.

"הצמחונית" מעלה סוגיות שונות וחשובות על בחירה אישית, אימהות, חופש ומוסר. זהו ספר חסר פשרות אשר לא מהסס לעשות שימוש בסמלים ובתיאורים קשים ואלימים. באופן אירוני הקריאה בו היא כמו לבצע חרקירי ויש לקחת זאת בחשבון.  מי שיעשה זאת, יגלה ספר חשוב שיש לשוב ולקרוא בו.

 

 

שלושה ספרים שעושים עיסוי ללב

קשה לתאר את התחושה הזו  שמציפה לעתים במהלך הקריאה בספר, אולי מפני שהיא כה נדירה: יש ספרים שבונים ממד קסום גם אם הוא נמצא בתוך העולם הגשמי והמנוכר. אולי דווקא בשל כך, הם כה מיוחדים וזורעים תקווה חדשה או מעירים תקווה רדומה בלב מי שקורא אותם. הנה שלושה כאלה:

  1. "ספר הקיץ" מאת טובה ינסון, הוצאת קרן. תרגום: דנה כספי

ספר הפרוזה הראשון של טובה ינסון, יוצרת המומינים שנכתב למבוגרים.

סופיה ,סבתה ואביה נמצאים על אי מבודד. האב עובד רוב שעות היום ולמרות שהוא נמצא באותו בית עם שאר בני המשפחה,  דמותו נעדרת ובלתי מושגת עבור סופיה וסבתה. הסבתא והנכדה מבלות יחד במשחקים,  שיחות וחוויות ומדי פעם מגיע אורח לביקור.
על הסבתא להתמודד עם המוות שממתין לה מעבר לפינה, בעוד שנכדתה מגלה את העולם דרך הנופים שבאי. אין פה חוכמת זקנים העוברת מדור לדור, להפך: לעתים נראה שקנאה סמויה מסתתרת בין הקשישה העייפה לילדה הקופצנית ולא פעם גוברת תחושת המיאוס על שתיהן.
למרות המתיחות הן מוצאות את עצמן מבלות כל יום יחדיו כשהטבע מגשר ביניהן.

ניתן להגדיר את "ספר הקיץ" כספר איטי אך לא במובן שהוא דורש סבלנות ואורך רוח מהקורא.  נהפוך הוא: הוא מעניק שלווה, צחוק, התרגשות ומחשבות מפתיעות. כל מילה בו היא כמו לחש קסום היוצר נוף ואווירה שקשה להיפרד מהם.

 

ספר הקיץ

 

  1. "איש ואישה בלילה" מאת קנט הרוף , הוצאת כתר. תרגום: הדסה הנדלר

הסיפור הוא פשוט, השפה מינימליסטית ביותר והרגש עולה על גדותיו.

עיירת "חור" בארצות הברית. אישה קשישה ואלמנה מגיעה לביתו של איש קשיש ואלמן, (שכנה מזה שנים), ומבקשת ממנו לבוא לישון אצלה. הבדידות שלה חונקת אותה, היא לא מצליחה   להירדם בלילות, האם הוא יהיה מוכן לכך? הרי גם הוא בודד… סקס? הוא תוהה. לא, לא בהכרח. רק קירבה, חברות ושיחות אל תוך הלילה. כך מתחיל העולם של אדי מור ולואיס ווטרס להיבנות. עולם צבעוני ומלא בחוויות הקורא תיגר על זקנה ובדידות. זה מתחיל בחשכת הלילה ומהר מאוד עובר לאור יום. לא כולם מרוצים מזה בעיירה הקטנה והשמועה מגיעה רחוק מדי.

ספר שרוצים לבלוע ממנו כל שורה, כל התרחשות. נהדר!

 

איש1

 

  1. "רונה וגיורא" מאת ענבר אשכנזי, הוצאת פרדס

נובלה גרפית המסופרת מנקדות מבטו של החתול.

גיורא החתול מספר באופן נבון וחומל על קורות חברתו רונה,בחורה בודדה המסוכסכת עם עצמה. הוא מביט בנו (בני האדם), בתמיהה ומעלה מספר סוגיות על ההתנהלות שלנו. תוך כדי הוא גם מספק צוהר לעולמם המשונה של החתולים ומעניק הזדמנות לראות את הדברים,(שלעתים כה מעצבנים אותנו), דרך נקודת המבט החתולית.

נובלה מקסימה שתגרום  למי שיקרא אותה להסתכל אחרת על היצורים בבית וחשוב מזה: על היצורים הבודדים המסתובבים ברחוב.

רונה.jpg

"כל הסיפורים"-הסף של אידה פינק

"כל הסיפורים" מאת אידה פינק, הוצאת עם עובד. תרגום: דוד וינפלד

האם יהיה נכון להגדיר את אידה פינק כסופרת שואה? ייתכן שזהו חטא לפתוח כך רשימה על-אודותיה. מראש הציבה עצמה פינק, כסופרת של סיפורים קצרים (להוציא רומן אחד), במקום מאתגר. האם שואה בכלל יכולה להיכנס לתוך הנקיק הצר של סיפור קצר ולנוע במסגרת גבולותיו? התשובה המתבקשת היא לא, ודווקא מֵהַלֹּא הזה באה לידי ביטוי גדולתה ככותבת. השואה לא עושה שימוש באידה פינק לצורך הנצחתה – נהפוך הוא – אידה פינק עושה "שימוש" בשואה לצורך כתיבתה.

בסרט התיעודי "רישומים לקורות חיים", על שם אחד מספריה, היא מספרת לאורי ש. כהן על הסיפור הראשון שכתבה ששמו "הסף":  "היה סף שהייתי צריכה לעבור כדי לכתוב," היא אומרת, "כמו גיבורת הסיפור אלנה שלא רצתה להבין שיש מלחמה ושיש גרמנים."

אלנה, נערה צעירה שהוריה נלקחו למחנות ההשמדה, מתגוררת עם קרובי משפחתה שרוצים להסביר לה על המציאות החדשה, אך היא מתעקשת להמשיך ולדבוק בשגרת יומה, תוך שהיא מסכנת את עצמה. למרות שבסיפור הזה אידה פינק עברה את הסף והחלה לכתוב על השואה, כדבריה, קיים סף שהיא מעולם לא באמת עברה או שבחרה שלא לעבור. נדיר מאוד למצוא אצלה את התופת ואת האימה באופן שאינו מרומז ועקיף.

פינק
לקורא תמיד יש מרחב-אידה פינק

 

למרות מה שלא נאמר אצלה, ואולי בזכות, הסיפורים שלה מותירים רושם עז. אם פרימו לוי דיבר על פלנטת אשוויץ ואף תיאור אותה בפרטי פרטים בספר "הזהו אדם", אידה פינק צופה עליה מכדור הארץ בידיעה ברורה שאוטוטו תהיה פה התנגשות.

דוגמה לכך, אחת מיני רבות, הוא הסיפור הנפלא "סוף העולם הראשון שלי", בו אגפיה, סוכנת הבית הגויה, (דמות המופיעה רבות בסיפוריה של פינק על תקן נביאת זעם), חוזרת הביתה מהשוק ומתעקשת להוציא את בני הבית משלוותם, בעודם מכינים ריבות. היא מכריזה שכל בני העיירה מדברים על סוף העולם, וגם הכומר אישר שהקץ בדרך. בני הבית כמובן אדישים לאזהרות שלה. "זה עוד יבוא, זה עוד יבוא," מתעקשת אגפיה כשסוף העולם הראשון – סופת ברקים קלה – מתגלה כאזעקת שווא. ו"זה" אכן בא שנים ספורות לאחר מכן. די בידיעה זו כדי להעביר צמרמורת לכל אורך הקריאה.

אם נחזור לשאלה בתחילת הרשימה: האם אידה פינק היא סופרת שואה, נוכל אולי לענות על כך באמצעות התפקיד שמקבל אצלה הקורא. בסיפורים שלה לקורא תמיד יש תפקיד ומרחב לדמיון, בשונה מהמון סופרים אחרים שכתבו על הנושא. אפשר, בלי מבוכה, להצטרף לזוג המציץ דרך סדק המחבוא בעליית הגג, אפשר להביט בראי המשחיר שבו מביטות שתי חברות, כשאחת מצרה שמלה עבור חברתה, לקראת פגישה עם אהוב, כיוון שזו כה רזתה עקב הרעב שבגטו.

כל הס

היא לא תובעת את תחושת התסכול, הסלידה ואת חוסר האונים שנשארים אחרי "בית הבובות" של ק.צטניק או "מכרה קרח" של אפלפלד. היא לא תכניס את קוראיה לתאי הגזים או תוציא אותם להליכה בלי נעליים בצעדת המוות. נהפוך הוא – החיים שלפני, החיים שאחרי ואפילו ההתעקשות לחיות אותם תוך כדי ("הסף" הוא רק דוגמה אחת לכך), הם המוטיב מרכזי ביצירתה.

אידה פינק ברחה מהגטו שבעיר הולדתה בשנת 1942 ושרדה בין היתר באמצעות ניירות אריים מזויפים. היא עלתה ארצה בשנות החמישים ובשנותיה הראשונות בארץ עבדה במכון יד ושם בגביית עדויות מניצולי שואה. לפני מספר שנים, בראיון לכתב העת "עמלנט", אמרה: "אני חושבת שאם לא הייתי עוברת את השואה הייתי כותבת על משהו אחר, מפני שהדחף והרצון לכתוב היו בי. אבל לא כתבתי אחרי המלחמה על שום נושא אחר."