קטגוריה: רשימות על ספרים, סרטים ועוד

היעלמות-האובדן נוגע בכולם

היעלמות מאת דבורה ויליס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, תרגום: שאול לוין

יש ספרים שמראש אנו, הקוראים, יודעים מה תהיה נקודת המפנה בהם, האירוע שיהפוך הכול על פיו ואחריו שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. לא פעם זה יכול להוות יתרון מעניין. למשל כשמדובר בעלילה המתרחשת לפני מלחמת עולם, אנו יכולים לתפקד על תקן נביאים, לבחון את התנהלותן של הדמויות וללמוד מעט על השאננות וחוסר האונים נוכח האסון המתקרב או לחילופין, כאשר הסיפור כבר מתחיל מראש באסון ולוקח אותנו אחורה בזמן אל אותן נסיבות שהובילו לכך, לדוגמה "ההיסטוריה הסודית" אשר נפתח ברצח, ומשאיר אותנו לחבר רמזים ולהטיל דופי גם בדמות ה"שפויה" ביותר.

כזה הוא גם קובץ היעלמות" מאת דבורה ויליס. כבר ידוע לנו מראש שבכל סיפור מישהו יעלם ואנו כקוראים, נדרשים לבחון את הפער שמשאירים אחריהם הנעלמים ואת ההשלכות של ההיעדרות על היקרים להם. נסיבות ההעלמות שונות ומגוונות: פעם זה אבא שנעלם ומשאיר את בתו ואשתו עם סימני שאלה רבים, פעם זו שותפה לדירה שמשלימה משולש רומנטי שאינו מתפקד בלעדיה ופעם זה ילד קטן המעמיד את הקשר של זוג צעיר במבחן.

דבורה

השפה של ויליס אינה מינימליסטית כלל כפי שאולי נדמה בהתחלה. למרות שהיא "מתקמצנת" בתיאורי רגשות ולעיתים אף מאופקת מדי, היא מפצה על זה בתפאורה עשירה, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מעולמן של הדמויות שלה ולא פעם שופכת אור על מצבן המנטאלי. כך למשל אקווריום לדגי נוי, משקף את בדידותו של אלמן צעיר, ומעטפות עם שטרות של כסף נפתחות ונסגרות באובססיביות, כאשר אם חד הורית נאלצת לכלכל את עצמה ואת בתה.

ויליס גם נעזרת במרחקים ובמרחבים הענקיים של קנדה ומציירת תמונה עגומה ואפורה בה המרחק הגאוגרפי קורע משפחות זו מזו. בסיפור "הפרידה", נאלצות שתי אחיות שהוריהם נפרדו, לעלות על אוטובוס פעם בשבוע ולנסוע לבקר את אביהם שגר במרחק עשר שעות נסיעה. למרות הפירוק של התא המשפחתי, המספרת ,"מגלה" את אחותה הגדולה כדמות שאפשר לסמוך עליה ולהישען עליה בעתות משבר. לא כל הסיפורים כה אופטימיים. בסיפור "לסמוך", מהיפים בקובץ, איש מבוגר נזכר בדמות אבהית שליוותה אותו בשנות ילדותו ועזבה את חייו במפתיע. במקביל, בתו שאותה לא ראה זמן רב באה לבקר אותו כשהיא במצב נפשי רעוע. הפערים בין השניים לא מאפשרים להם לדבר באופן גלוי על החשש המשותף: שהבת " ירשה" את המחלה הנפשית של אמה. כאן, ויליס מדגימה היטב מהו סוג ההעלמות הכואב ואולי הנפוץ ביותר: להיות עם אדם שאמור להיות קרוב אליך באותו מרחב ולא להיות מסוגל להחליף איתו מילה אחת בעלת משמעות. אותו ניכור מונוטוני נוכח בכל סיפוריה אפילו כשהנסיבות דרמטיות.

אפילו כשויליס עוסקת במוות זה תמיד בדיעבד. אנו פוגשים את הדמויות אחרי האובדן, לפעמים חולפות שנים רבות.  הבחירה הזאת מאפשרת לה לבחון את ההשפעות הישירות של המוות כמו בסיפור "לברוח" כשאלמן צעיר מנסה להתאושש ממות אהובתו על ידי ביקור בקזינו  או העקיפות יותר כמו בסיפור "לזכור, לחיות מחדש", כאשר העדר דמות אב מטילה צל על חייהם של שלושה אחים.

היכולת הגדולה שלה טמונה באופן בו היא בוראת עולמות שלמים בסיפורים קצרים יחסית תוך שימוש מדויק בסביבה, בחפצים, בהרגלים ובפעולות. בחלק גדול מהסיפורים יש תחושה כאילו חוזרים למקום מוכר, הסיבה לכך אולי נעוצה בעובדה שהאובדן מגיע בסופו של דבר אל כל יצור אנושי, הוא שם כעובדה שאין לנו ברירה אלא להתמודד איתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"ארור אתה נהר הזמן"-האתגר שבפערים

"ארור אתה נהר הזמן" מאת פר פטרסון, הוצאת כתר. מנורווגית: דנה כספי

כשדברים מתפרקים, יש להם נטייה לעשות זאת ביחד. השנה היא 1989 וחייו של ארוויד בן השלושים ושבע חומקים ממנו. אשתו, אם בנותיו ואהבת נעוריו, מתגרשת ממנו ובמקביל נודע לו שאמו גוססת מסרטן. ברקע נופלת ברית המועצות, וארוויד שהיה פעיל קומוניסט בנעוריו, נאלץ לראות את המודל שכה האמין בו, נמוג. בצר לו, הוא יוצא למסע מנורווגיה לדנמרק בעקבות אמו, שהחליטה לחזור למולדתה ולהתגורר בבית הקיץ של המשפחה, למרות הקרע הקיים ביניהם מזה שנים.

על פניו קיימים כל המרכיבים לדרמה משפחתית, ולמרות זאת לא תמצאו כאן טינות ישנות או עימותים אשר מחכים לרגע הנכון לפרוץ. יתרה מזאת, במהלך הקריאה תגלו שנקודות ציון קריטיות בחיי הדמויות הושמטו לחלוטין. פטרסון בונה את הספר כפאזל יפיפייה, שאפשר ליהנות ממנו גם אם כמה חלקים הלכו לאיבוד. הוא מסתמך רבות על הדמיון של הקורא ויוצר פערים גדולים בזמן.

ארור אתה

כך למשל הוא כותב את הטראומה המשפחתית הגדולה, פטירתו של אחיו הקטן של ארוויד, אשר נסיבות מותו נשארות מסתוריות לכל אורך הספר. ברור שקיימת אשמה מסוימת הרודפת את ארוויד בנוגע למוות הזה, אך במקום לספר לנו על כך ולהחזיר אותנו לאותה נקודת זמן, פטרסון רק מפזר רמזים קלושים פה ושם. דוגמא מובהקת לכך קיימת בסצנה בה ארוויד פוגש זר ברכבת שאומר לו שהכיר את אחיו. מיד לאחר מכן יורד הזר מהרכבת, תוך שהוא מסמן לו תנועות משונות וצועק עליו  ולמרות שארוויד לא יכול לשמוע אותו, הוא מעניק לו בחזרה שלל תנועות מגונות, כיודע את אשר אמר לו האיש.

גם סיבת הגירושים שלו נשארת בסימן שאלה. כשהוא מספר על הדרך בה הכיר את אשתו ועל התמימות של רומן ראשון, הוא עושה זאת אפילו בלקוניות מסוימת, (מכנה את אשתו כ"היא" ואולי גם בכך יש הצהרה), ובלי כל התרפקות על העבר כאומר: כך היה אז וכך זה עכשיו ומה שהיה בין לבין אינו משמעותי במיוחד, וזה נכון לגבי כל הפערים שיש בעלילה.

בית נופש

ספר ללא ספק מאתגר כמו גם דמותו של ארוויד שלא ממש קל לחבב אותה אך מי שיבחר בכל זאת לשוט בנהר הקפוא הזה, יגלה שהבחירה של פטרסון היכן לחשוף והיכן לא, אינה שרירותית ויש בה מסר המוביל את הקורא להסתכל פנימה ולבחון את עצמו וכיצד הוא נע במרחב חוסר הוודאות.

"הצמחונית"- מה נולד קודם, הכפייה או השיגעון

"הצמחונית", מאת האן קאנג, בהוצאת סאגה. תרגום: שרון קרמנר

בראשית ישנה עקרת בית רגילה ממעמד הביניים, אשר ממלאת בצייתנות אחר צורכי משק הבית של משפחה בפרוור בסיאול. זוהי גיבורת הספר "הצמחונית", יונג-יה, "אישה רגילה לגמרי בכל מובן", כפי שבעלה מתאר אותה בתחילת הספר. אישה נוחה, שתקנית וחסרת דרישות.

אך גם בשגרה משעממת ונוחה ככל שתהיה, מתחיל להתגלות סדק אשר מאיים לשאוב פנימה את חייהם של בני משפחתה של יונג-יה.

סיוטים אלימים תוקפים את יונג-יה בשנתה ומהר מאוד גומלת בליבה ההחלטה להפוך לצמחונית. האם זו החלטה או אובססיה -העניין בהחלט פתוח לדיון. כאשר בעלה של יונג-יה מתאר אותה עומדת מול המקפיא ומוציאה ממנו את כל מוצרי הבשר (ובהמשך גם את החלב והביצים), היא נראית לו כאחוזת דיבוק, כמי שאיבדה את זה.

צמחוניתתתתת
                                                           סוג של התאבדות קולינרית

 

אין ספק שעבור בעלה, משפחתה וחוג מכריה של יונג-יה התנהגותה מצביעה על הפרעה נפשית ולא על החלטה רציונלית. בתרבות הקוריאנית ההחלטה לוותר על אכילת בשר היא סוג של התאבדות קולינרית: "אנשים שמוותרים באופן שרירותי על מזון זה או אחר שאין להם ממש אלרגיה-לזה אני קוראת צרות אופקים", אומרת אשת המנכ"ל של בעלה של יונג-יה בארוחת ערב חגיגית, בה מסרבת יונג-יה בתוקף לאכול ממנות הגורמה המוגשות לשולחן.

זהו רק סיפתח של ניסיונות שכנוע אשר בהמשך הופכים לכפייה של ממש , שכן חייבים להציל את יונג-יה. אך להציל ממה? מבחירתה שלה? האם  משפחתה (ובעיקר אביה), רואים את הנולד ולכן מפעילים עליה כפייה שכזו ? ומה נולד קודם, הכפייה והדיכוי שלהם או "השיגעון" של יונג-יה? האם הכתובת תמיד הייתה על הקיר והסובבים אותה סירבו ליראות?  אלו שאלות שהקורא ימצא את עצמו מתחבט בהן כבר בהתחלה.

 

צמחווו

 

מדהים איך החלטה אישית אחת, משפיעה על חיי הסביבה הקרובה ויוצרת משבר שאין ממנו דרך חזרה. משבר עליו אחראים דווקא האנשים שאמורים להגן עלינו יותר מכל.

הספר מסופר מנקודת ראות של בעלה של יונג-יה, אחותה וגיסה. כל אחד מהם מצטייר כקורבן של נסיבות חייו אך גם כקורבן של בלבול ואיבוד דרך בתוך תרבות הנעה בין מסורתי לחדש, בין ניו אייג' השואף לחזור לשורשים, (בדיוק כמו יונג-יה עצמה) ,לבין חברה מודרנית ודורסנית אשר לא מהססת להפעיל כפייה ודיכוי על החלשים ביותר או על אלו  המעזים לקרוא תיגר על מושגי המוסר שלה.

"הצמחונית" מעלה סוגיות שונות וחשובות על בחירה אישית, אימהות, חופש ומוסר. זהו ספר חסר פשרות אשר לא מהסס לעשות שימוש בסמלים ובתיאורים קשים ואלימים. באופן אירוני הקריאה בו היא כמו לבצע חרקירי ויש לקחת זאת בחשבון.  מי שיעשה זאת, יגלה ספר חשוב שיש לשוב ולקרוא בו.

 

 

שלושה ספרים שעושים עיסוי ללב

קשה לתאר את התחושה הזו  שמציפה לעתים במהלך הקריאה בספר, אולי מפני שהיא כה נדירה: יש ספרים שבונים ממד קסום גם אם הוא נמצא בתוך העולם הגשמי והמנוכר. אולי דווקא בשל כך, הם כה מיוחדים וזורעים תקווה חדשה או מעירים תקווה רדומה בלב מי שקורא אותם. הנה שלושה כאלה:

  1. "ספר הקיץ" מאת טובה ינסון, הוצאת קרן. תרגום: דנה כספי

ספר הפרוזה הראשון של טובה ינסון, יוצרת המומינים שנכתב למבוגרים.

סופיה ,סבתה ואביה נמצאים על אי מבודד. האב עובד רוב שעות היום ולמרות שהוא נמצא באותו בית עם שאר בני המשפחה,  דמותו נעדרת ובלתי מושגת עבור סופיה וסבתה. הסבתא והנכדה מבלות יחד במשחקים,  שיחות וחוויות ומדי פעם מגיע אורח לביקור.
על הסבתא להתמודד עם המוות שממתין לה מעבר לפינה, בעוד שנכדתה מגלה את העולם דרך הנופים שבאי. אין פה חוכמת זקנים העוברת מדור לדור, להפך: לעתים נראה שקנאה סמויה מסתתרת בין הקשישה העייפה לילדה הקופצנית ולא פעם גוברת תחושת המיאוס על שתיהן.
למרות המתיחות הן מוצאות את עצמן מבלות כל יום יחדיו כשהטבע מגשר ביניהן.

ניתן להגדיר את "ספר הקיץ" כספר איטי אך לא במובן שהוא דורש סבלנות ואורך רוח מהקורא.  נהפוך הוא: הוא מעניק שלווה, צחוק, התרגשות ומחשבות מפתיעות. כל מילה בו היא כמו לחש קסום היוצר נוף ואווירה שקשה להיפרד מהם.

 

ספר הקיץ

 

  1. "איש ואישה בלילה" מאת קנט הרוף , הוצאת כתר. תרגום: הדסה הנדלר

הסיפור הוא פשוט, השפה מינימליסטית ביותר והרגש עולה על גדותיו.

עיירת "חור" בארצות הברית. אישה קשישה ואלמנה מגיעה לביתו של איש קשיש ואלמן, (שכנה מזה שנים), ומבקשת ממנו לבוא לישון אצלה. הבדידות שלה חונקת אותה, היא לא מצליחה   להירדם בלילות, האם הוא יהיה מוכן לכך? הרי גם הוא בודד… סקס? הוא תוהה. לא, לא בהכרח. רק קירבה, חברות ושיחות אל תוך הלילה. כך מתחיל העולם של אדי מור ולואיס ווטרס להיבנות. עולם צבעוני ומלא בחוויות הקורא תיגר על זקנה ובדידות. זה מתחיל בחשכת הלילה ומהר מאוד עובר לאור יום. לא כולם מרוצים מזה בעיירה הקטנה והשמועה מגיעה רחוק מדי.

ספר שרוצים לבלוע ממנו כל שורה, כל התרחשות. נהדר!

 

איש1

 

  1. "רונה וגיורא" מאת ענבר אשכנזי, הוצאת פרדס

נובלה גרפית המסופרת מנקדות מבטו של החתול.

גיורא החתול מספר באופן נבון וחומל על קורות חברתו רונה,בחורה בודדה המסוכסכת עם עצמה. הוא מביט בנו (בני האדם), בתמיהה ומעלה מספר סוגיות על ההתנהלות שלנו. תוך כדי הוא גם מספק צוהר לעולמם המשונה של החתולים ומעניק הזדמנות לראות את הדברים,(שלעתים כה מעצבנים אותנו), דרך נקודת המבט החתולית.

נובלה מקסימה שתגרום  למי שיקרא אותה להסתכל אחרת על היצורים בבית וחשוב מזה: על היצורים הבודדים המסתובבים ברחוב.

רונה.jpg

"כל הסיפורים"-הסף של אידה פינק

"כל הסיפורים" מאת אידה פינק, הוצאת עם עובד. תרגום: דוד וינפלד

האם יהיה נכון להגדיר את אידה פינק כסופרת שואה? ייתכן שזהו חטא לפתוח כך רשימה על-אודותיה. מראש הציבה עצמה פינק, כסופרת של סיפורים קצרים (להוציא רומן אחד), במקום מאתגר. האם שואה בכלל יכולה להיכנס לתוך הנקיק הצר של סיפור קצר ולנוע במסגרת גבולותיו? התשובה המתבקשת היא לא, ודווקא מֵהַלֹּא הזה באה לידי ביטוי גדולתה ככותבת. השואה לא עושה שימוש באידה פינק לצורך הנצחתה – נהפוך הוא – אידה פינק עושה "שימוש" בשואה לצורך כתיבתה.

בסרט התיעודי "רישומים לקורות חיים", על שם אחד מספריה, היא מספרת לאורי ש. כהן על הסיפור הראשון שכתבה ששמו "הסף":  "היה סף שהייתי צריכה לעבור כדי לכתוב," היא אומרת, "כמו גיבורת הסיפור אלנה שלא רצתה להבין שיש מלחמה ושיש גרמנים."

אלנה, נערה צעירה שהוריה נלקחו למחנות ההשמדה, מתגוררת עם קרובי משפחתה שרוצים להסביר לה על המציאות החדשה, אך היא מתעקשת להמשיך ולדבוק בשגרת יומה, תוך שהיא מסכנת את עצמה. למרות שבסיפור הזה אידה פינק עברה את הסף והחלה לכתוב על השואה, כדבריה, קיים סף שהיא מעולם לא באמת עברה או שבחרה שלא לעבור. נדיר מאוד למצוא אצלה את התופת ואת האימה באופן שאינו מרומז ועקיף.

פינק
לקורא תמיד יש מרחב-אידה פינק

 

למרות מה שלא נאמר אצלה, ואולי בזכות, הסיפורים שלה מותירים רושם עז. אם פרימו לוי דיבר על פלנטת אשוויץ ואף תיאור אותה בפרטי פרטים בספר "הזהו אדם", אידה פינק צופה עליה מכדור הארץ בידיעה ברורה שאוטוטו תהיה פה התנגשות.

דוגמה לכך, אחת מיני רבות, הוא הסיפור הנפלא "סוף העולם הראשון שלי", בו אגפיה, סוכנת הבית הגויה, (דמות המופיעה רבות בסיפוריה של פינק על תקן נביאת זעם), חוזרת הביתה מהשוק ומתעקשת להוציא את בני הבית משלוותם, בעודם מכינים ריבות. היא מכריזה שכל בני העיירה מדברים על סוף העולם, וגם הכומר אישר שהקץ בדרך. בני הבית כמובן אדישים לאזהרות שלה. "זה עוד יבוא, זה עוד יבוא," מתעקשת אגפיה כשסוף העולם הראשון – סופת ברקים קלה – מתגלה כאזעקת שווא. ו"זה" אכן בא שנים ספורות לאחר מכן. די בידיעה זו כדי להעביר צמרמורת לכל אורך הקריאה.

אם נחזור לשאלה בתחילת הרשימה: האם אידה פינק היא סופרת שואה, נוכל אולי לענות על כך באמצעות התפקיד שמקבל אצלה הקורא. בסיפורים שלה לקורא תמיד יש תפקיד ומרחב לדמיון, בשונה מהמון סופרים אחרים שכתבו על הנושא. אפשר, בלי מבוכה, להצטרף לזוג המציץ דרך סדק המחבוא בעליית הגג, אפשר להביט בראי המשחיר שבו מביטות שתי חברות, כשאחת מצרה שמלה עבור חברתה, לקראת פגישה עם אהוב, כיוון שזו כה רזתה עקב הרעב שבגטו.

כל הס

היא לא תובעת את תחושת התסכול, הסלידה ואת חוסר האונים שנשארים אחרי "בית הבובות" של ק.צטניק או "מכרה קרח" של אפלפלד. היא לא תכניס את קוראיה לתאי הגזים או תוציא אותם להליכה בלי נעליים בצעדת המוות. נהפוך הוא – החיים שלפני, החיים שאחרי ואפילו ההתעקשות לחיות אותם תוך כדי ("הסף" הוא רק דוגמה אחת לכך), הם המוטיב מרכזי ביצירתה.

אידה פינק ברחה מהגטו שבעיר הולדתה בשנת 1942 ושרדה בין היתר באמצעות ניירות אריים מזויפים. היא עלתה ארצה בשנות החמישים ובשנותיה הראשונות בארץ עבדה במכון יד ושם בגביית עדויות מניצולי שואה. לפני מספר שנים, בראיון לכתב העת "עמלנט", אמרה: "אני חושבת שאם לא הייתי עוברת את השואה הייתי כותבת על משהו אחר, מפני שהדחף והרצון לכתוב היו בי. אבל לא כתבתי אחרי המלחמה על שום נושא אחר."

 

 

"שעת הכוכב"-קרוב ורחוק מכתיבה נשית

 "קשרי משפחה /שעת הכוכב" מאת קלאריס ליספקטור הוצאת הספריה החדשה. תרגום: מרים טבעון

באחד מחיבוריה כתבה הסופרת והמסאית אלן סיקסו, שיצירתה של קלאריס ליספקטור היא מודל של כתיבה נשית. סיסקו, שהרבתה לעסוק בהגדרה של כתיבה נשית, הכריזה בחיבור "צחוקה של המדוזה" כי על הנשים לשוב אל הכתיבה שממנה הורחקו באלימות באותה דרך שהורחקו מגופן שלהן.

אפשר להבין מדוע ראתה סיסקו בקלאריס ליספקטור מודל: סופרת החודרת לא פעם לנפש המעורערת של הגיבורות שלה, מוצצת ממנה את המיץ ויורקת על הכתוב.

"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", אמרה לסיפקטור ואכן ניתן להגדיר את הדמויות שלה כמשוגעות באופן הגיוני. היא מעמידה אותן בפני מצבים בלתי אפשריים מצוידות לרוב בגריית יתר וביכולת הכלה דלה ביותר, המאבק שלהן אבוד מראש.

%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1
"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", קלאריס ליספקטור

בישראל יצא המקבץ "קשרי משפחה", יחד עם הנובלה "שעת הכוכב", יצירתה האחרונה של ליספקטור. מדהים איזה פער יש  בין היצירות הללו. סיפורים כגון "חיקוי הוורד", "יקרה", הזיות ושיכרות של אישה צעירה", "אהבה", כולם כך נדמה, מציירים את התודעה הנשית באופן כמעט זהה. ב"שעת הכוכב", עושה רושם שליספקטור כמעט צוחקת על עצמה ועל דרך כתיבתה ב"קשרי משפחה". היא עושה זאת באמצעות (כמה אירוני),מחבר גבר. וכך נוצר כריך מעניין: אישה (ליספקטור) שכותבת על גבר (המספר) שכותב על אישה (מכביה, גיבורת הנובלה).

המחבר מכריז על קיומו כבר בשורות הראשונות ובמעין מגננה אומר "כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב." הוא מתאר את עצמו כפולש בתוך ראשו של הקורא אך למעשה מעניק לו הזדמנות נדירה: לפלוש אל חייה של מכביה.

כמו כן, מוסיף המחבר ואומר עם עוד חריצת לשון חצופה אל ליספקטור (ואם נרצה גם אל סיסקו), שאישה היתה וודאי מספרת את הסיפור של מכביה באופן רגשני ויבבני ומצהיר ומזהיר כי אין בו שום רחמים כלפי הדמות הראשית שלו.

אם כך, לאיזה מקום נכנס הקורא ביחד עם המחבר המשונה הזה? אפשר להגיד שלמושב ליד הנהג במכונית לפני התנגשות. וליספקטור? לרגע אסור לקרוא לשכוח שהיא אפשרה לכל זה לקרות- מה זה אומר עליה?

על דמותה של מכביה, בחורה שלא תואר לה ולא הדר המנסה לחיות את חייה העלובים בריו דה ז'נרו, בוצעו כבר ניתוחים רבים ונאמרו דברים שונים: שהיא קדושה, צדיקה, מוארת, מה לא. אך במובן מסוים זה כמו להגיד על כלב שהוא מואר : "היא, כמו כלבה משוטטת", קובע המחבר באכזריות, "הונחתה  אך רק על ידי עצמה, כי הצטמצמה לכדי עצמה."

מעניין שליספקטור, אשר כל כך הטיבה לחדור לנפש הנשית, יצרה את האנטיתזה של עצמה באופן אמין ומדויק בדמות מחבר גבר זה. האומנם ? כביכול המחבר שלפנינו מצטייר לא פעם כמיזוגן אשר נהנה להתעלל באישה חסרת הישע, מכביה, אך גם הדרך שבה ליספקטור נכנסה לדמויותיה הייתה לרוב נעדרת חמלה ופולשנית,  ואם נחזור לדבריה של הלן סיסקו, על הנשים שהורחקו באלימות מגופן שלהן הרי שליספקטור מחזירה אותן בחזרה אל גופן  ונפשן בצורה אלימה לא פחות, ( הסיפור"חיקוי הוורד "הוא דוגמא בולטת לכך).

קשרי.jpg

אם כן מה שונה ב"שעת הכוכב"? חוסר התודעה. מכביה היא שטוחה, ריקה וחסרת מודעות עצמית בשונה באופן מובהק מהדמויות הנשיות האחרות של ליספקטור. היא לא תצא מדעתה כי אין לה דעת לצאת ממנה, למרות שעל פי כל הנתונים היא לגמרי זכאית לכך.

האם זו עדיין נחשבת כתיבה נשית אם ליספקטור יצרה גבר מחבר שכזה שאינו מהסס להשפיל, לבוז ולהרחיב כך אישה חסרת ישע שכלל אינה מודעת לסביבתה ,לנשיותה? מעניין כיצד היתה מסתדרת ליספקטור בלעדיו אם היתה נאלצת לכתוב על מכביה. כנראה לא היתה כותבת עליה כלל ובמהרה מוצאת את עצמה עם עוד דמות נשית מיוסרת, רדופה ושבורה.

"שעת הכוכב" היא ללא ספק נובלה ייחודית ואפשר גם להעז  להגיד: ניסוי  מרתק בכתיבה של סופרת גדולה.

-________________________________________________________________________-

ואולי תחבב גם את זה

לשלוח את הדמות לטיפול-ראיון עם הסופרת מילה קידר

מילה קידר רצתה לשלוח את הגיבור הראשי שלה לטיפול אבל במקום זה הוא מצא את עצמו במסע מפתיע הנע בין בת-ים לרוסיה ובין מציאות למציאות מדומה. בראיון שערכתי איתה היא מדברת בין היתר על היתרון שיש לפסיכולוגים סופרים ועל הבצורת האמתית שיש בישראל.

מגב הספר "גשם", הוצאת פרדס:                      

בדצמבר 2010, גשם יוצא דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז פוסק, ובַצוֹרֶת משונה, דיסטוֹפּית משתלטת על ישראל. יאיר קוגן — מתכנת צעיר שנולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים וגר בתל אביב — מפוטר מעבודתו, בהתפוצצות של בועת ההיי־טק המקומית. בעוד האבטלה גואה, והבצורת פולשת לתחומי חיים נוספים, יאיר מנסה למצוא את מקומו בתרגום לעברית של אגדה שכתב המשורר א"ס פוּשקין. בווריאציה עדכנית על רומן החניכה, מבקש גשם לספר את סיפורם של בני העלייה הרוסית של שנות ה־90. ברגישוּת הנענית למתח בין העברית לרוסית, ולאופנים בהם הן יכולות להדהד זו בזו, משתקפת הדרמה הנפשית של יאיר במלאכת התרגום שלו; בקשר עם אמו, החיה לבדה, בקשר עם ענבר, מלצרית ואמנית בעלת נפש סוערת, וברסיסי זיכרונות מאביו, המתגורר בחו"ל; וכל זאת נוכח סאטירה שופעת רמזים על התנהלות המדינה בעִתות משבר, המרקיעה לפרקים אל מחוזות האבסורד. תחת תנאי האקלים הקיצוני, כשהשמים ריקים ממִשקעים, מתגלה שוב ושוב "המקום הריק" המתקיים בתודעתו של יאיר: של מי הם הצללים שהוא מדמיין בכל מקום? והאם יכול "הברבור הפוּשקיני המפואר" להפוך, במעשה פלא של אמנות, ל"להקת שחפים יפוֹאית צנועה"?

בואי נתחיל מהמציאות העגומה המתוארת בספר. יש בצורת, המדינה במשבר כלכלי נוראי והממשלה חסרת אונים. במקביל יש פה גם את הסיפור המאוד אישי של יאיר, הפיטורים שלו ובעיות הזהות. מה בעצם הוביל למה בתהליך הכתיבה. האם המציאות שאת מתארת יצירה את סיפורו האישי של יאיר או להפך?

"גשם" התחיל מהבצורת. התחלתי לכתוב אותו בתאילנד, ביום גשום, כשבארץ השתוללו השריפות בכרמל. הרעיון לספר נולד מהשילוב בין הגשם בחוץ והידיעות על ההרס באחד המקומות שאני הכי קשורה אליהם (גדלתי בחיפה, התחתנתי בכרמל כמה חודשים קודם לכן). בתאילנד נכתב טקסט בלי דמויות, טקסט אווירה על גשם אל-טבעי שפוקד את הארץ למשך כמה ימים ונעלם, ועל בצורת חריפה שמגיעה אחריו, מטלטלת את המדינה ויוצרת משבר כלכלי. שחר, בעלי, קרא ואמר: "מעניין, אבל אולי תעבי את זה קצת?

כדי להפוך את הטקסט לסיפור הייתי צריכה דמות, שתעבור גם היא בצורת. כך נולד יאיר קוגן. היה לי ברור די מההתחלה שהוא צריך להיות עולה מברה"מ, בן דור 1.5 (למרות שעוד לא הכרתי את המינוח, תנועת "דור 1.5" עדיין לא קמה), פשוט כי הוא היה צריך רקע כלשהו, והיה לי הכי טבעי לתת לו את הרקע שלי. מעבר לזה, לא הכרתי כל כך ספרים שהדמות הראשית שלהם הייתה בת העליה של שנות ה90, וזה נראה לי מוזר ולא נכון שאין לציבור הזה ייצוג בספרות הישראלית.

התכוונתי לעסוק במשבר המקצועי והיצירתי בחייו של יאיר, שמפוטר מהעבודה שלו, נתקע בתרגומו לעברית של "האגדה על הצאר סלטאן" של פושקין, ובאופן כללי לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמו. ההגירה והקונפליקט המשפחתי של יאיר היו במקור רק הרקע, אך באופן בלתי נמנע החלק הזה תפס יותר מקום מטיוטה לטיוטה, והתברר לי יותר ויותר איך הוא משתלב בסיפור הבצורת, ולמה באמת סיפור הבצורת היה צריך להיכתב דווקא על יאיר.

נראה כאילו יש בספר שתי בעיות שלא בהכרח נוגעות זו בזו. מצד אחד-בעיית הזהות של יאיר כיליד ברית המועצות שעלה ארצה בשנות ה-90 , מצד שני, המצב הנוראי במדינה . איזה קשר את רואה בכל זאת בין הדברים?

הו, אבל הבעיות האלה נוגעות זו בזו, מתערבבות זו בזו ומשליכות אחת על השנייה. מדינת ישראל, בעצם, תמיד שרויה קצת בבצורת, אבל הבצורת היא לא חמורה מספיק כדי שנשים לב אליה, וצריך להגיע מצב קיצון על מנת שזה יזיז למישהו. כך גם יאיר. הבצורת בחייו לא חדשה, אבל כדי לצמוח מתוכה הוא חייב לחוות אותה במלוא עוצמתה.

יש, כמובן, עוד חיבורים. ישנו הגעגוע לחורף, שמתחבר לי להגירה, לצד העיסוק המאוד ישראלי בבצורת. אני אישית, אגב, לא ממש זוכרת את החורף בקייב, עיר הולדתי, ובאופן כללי טיפוס של קיץ. אולי דווקא בגלל זה הסיפור של יאיר היה חייב להיות סיפור על בצורת, על קיץ סטטי ונצחי שאינו זוכר חורף.

ואפשר גם לתהות על הקשר בין יאיר, שלא בטוח מי הוא והאם הוא מוכן להיות כל מי שהוא, על כל חלקיו, ולכן לא מסוגל ליצור כפי שהיה רוצה, לבין מדינת ישראל, אבל אשאיר את זה לקוראים.

%d7%96%d7%98%d7%98%d7%a2%d7%94
המדינה תמיד בסוג של בצורת

 

במהלך העלילה, יאיר מכיר את ענבר, המלצרית והאמנית המתוסבכת. הרגשתי שהקשר בין השניים לא ממש ברור לי. מהתחלה כבר הבנתי שיש שם שני עולמות מאוד מקבילים ולמרות זאת, נוצר חיבור משונה בין השניים. כמעט סמלי…

התגובות לענבר מאוד מעניינות. הרבה קוראים שונאים אותה, אמרו לי שהיא מעצבנת, בלתי נסבלת, שמתחשק לצעוק עליה. ויחד עם זאת, הרבה קוראים (ולפעמים אותם קוראים) דואגים לה בסוף הסיפור ורוצים לוודא שהיא בסדר, שלא קרה לה שום דבר רע. שזאת מבחינתי הצלחה גדולה, כי ככה בדיוק ראיתי את ענבר. ואולי רק מישהי כזאת, שמעוררת כזאת קשת של רגשות כלפיה, הייתה יכולה להעיר את יאיר מהקיפאון הרגשי שלו.

הקשר ביניהם לא ברור גם ליאיר. ענבר לא ברורה גם ליאיר. החיבור ביניהם הוא באמת סמלי, חיבור בין רגש לרציו, אבל יותר מזה, ענבר משמשת מראה עבור יאיר, או אולי תמרור אזהרה.

שניהם מחוברים מאוד, כל אחד בדרכו שלו ובמידה שונה של אובססיה, ליצירת אמנות אחת, ספציפית, שאותה הם מוכרחים לעבד ולשכתב ולתרגם, כל אחד לפי יכולתו.  אצל יאיר זאת האגדה על הצאר סלטאן של פושקין, אצל ענבר זה "האירוס השחור" של ג'ורג'יה אוקיף.  ובה בעת, שניהם מנותקים מחלקים מהזהות שלהם, מנסים למחוק את מה שכואב לגעת בו. ענבר מושכת את יאיר לא רק בזכות התלתלים או הספונטניות, אלא גם בגלל התלישות שהוא קולט בה (גם אם לא לגמרי מודע לה), תלישות שהוא מכיר היטב, אבל אין לו מושג עד לאן היא יכולה להגיע.

הספר הזה לא בנוי באופן קלאסי.  לקראת הסוף פתאום יש איזה עלילה בתוך עלילה. אפשר אפילו להגיד שהוא הופך לסיפור מסע קצת סוראליסטי. את מסכימה עם האבחנה הזו?

זאת אבחנה מחמיאה. אני מאוד אוהבת אומנות סוראליסטית, בגלל השילוב בין הדיוק הראליסטי לבין הפנטזיה וטשטוש המציאות.

גשם נבנה בו זמנית גם כסיפור ראליסטי ומודרני וגם כאגדה, עניין אותי לשחק בשני המרכיבים האלה יחד. אבל בעניין סיפור המסע הסוראליסטי, אני מניחה שאת מתכוונת לביקור של יאיר בתחנה המטאורולוגית. ה"סיפור בתוך סיפור" הזה היה אחד החלקים שנהניתי ביותר לכתוב. אפשר לומר שיש לו שני אבות ספרותיים ששניהם סיפורי מסע, "הקוסם מארץ עוץ" ו"מישהו לרוץ איתו". בנקישת נעלים מטאפורית, יאיר מוצא את עצמו הרחק מקנזס (כלומר, מבת ים) – בתחנה מטאורולוגית מסתורית בה הוא פוגש את גיורא, שמחכה להיווצרות התנאים המתאימים כדי לזרוע זרעי גשם בעננים. אלא שהתנאים האלה לא נוצרים, וגיורא יושב בתחנה המטאורולוגית ללא אפשרות לצאת ממנה, כמו הנזירה תאודורה של דויד גרוסמן, שיושבת במנזר ומחכה לצליינים שלעולם לא יבואו.

לא אדבר על המסע של יאיר, על מה שהוא מקבל מגיורא או נותן לו, אבל אומר שסיפור התחנה המטאורולוגית מבוסס במכוון על רפרנסים ספרותיים (שקרובים ללבו של יאיר) ועל ארכיטיפים, וכתוב במכוון בצורה שמשאירה מקום לשאלה – מה מתוך זה קרה במציאות?

 בין עיסוקייך את גם פסיכולוגית. תמיד תהיתי על "היתרון" שיש לפסיכולוגים סופרים– להיכנס באופן יותר אמין  ומעמיק לנפשן של הדמויות. עד כמה את חושבת שזה תורם לכתיבה שלך? 

הגעתי לשני הכיוונים האלה בחיי ממקום די דומה. לפחות עבורי, בבסיס שניהם עומדים הרצון לגעת בנפשו של אדם אחר, והשאיפה להבין לעומק תהליכים נפשיים. רק שבכתיבה, הכותב משתמש בתהליכים נפשיים דמיוניים של דמות בדיונית, כדי לגעת בנפשו האמיתית מאוד של הקורא.

ולשאלתך, סופרים ידעו להכנס באופן אמין ומעמיק לנפשן של הדמויות שלהן הרבה לפני שנולד העיסוק בפסיכולוגיה, ולפני שפסיכואנליטיקאים נתנו שמות לתופעות נפשיות, סופרים הרגישו בהן וכתבו עליהן. ובכל זאת, אני חושבת שההכשרה הפסיכולוגית והנסיון הטיפולי מאוד מפתחים את מי שאני באופן כללי, ולכן מטבע הדברים תורמים גם לכתיבה שלי.

נראה לי שהחשיבה הפסיכולוגית עזרה לי להאמין שיאיר, על אף הפאסיביות שלו, יכול לעבור שינוי במהלך הסיפור ולצד זאת לראות את הגבולות של השינוי שיכול להיות אפשרי, ולהבין מה הוא צריך כדי לעבור שינוי כזה. היא גם עזרה לראות איך הקונפליקטים של יאיר עם אביו, עם אמו ועם עצמו עשויים להשתקף בפרטים הקטנים, ולהיות נוכחים כל הזמן גם בלי להיות מדוברים.

אבל היו גם מכשולים שהייתי צריכה להזהר מהם. מאוד התחשק לי לשלוח את יאיר לטיפול, ובטיוטה ראשונית של הספר אפילו היה פרק שבו יאיר הגיע לפסיכולוגית, אבל הפרק הזה נמחק מאוד מהר, כי הוא היה קצת מסיפור אחר. ולאורך כל הכתיבה עצרתי את עצמי מלתת אבחנות לדמויות שלי, מלצמצם אותן לאיזשהו סטראוטיפ של דפוס אישיותי או הפרעה.