תגית: אמנות

"השען מאוורטון"-אנחנו לא מכירים את הילדים שלנו

"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון

האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).

אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק).  למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.

השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.

זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.

השען.jpg

המלך שאול-בלי שימוש ציני בפסיכולוגיה

"המלך שאול", מחזאי :אמיר זולטר  במאי: תום ווליניץ

המחזמר "המלך שאול", מתרכז באחת הדמויות המורכבות בתנ"ך מרגע הכתרתו ועד לסופו הטרגי ועלייתו של דוד המלך.

יש הנהנים להגיד ששאול , אם היה חי בימנו, היה מאובחן כלוקה בדיכאון קליני ותסביכי רדיפה שונים. המחזמר דווקא לא מתיימר להדביק לשאול ולא לשאר הדמויות שלו (שמואל, דוד, מיכל, יונתן), תוויות מיותרות. למרות שמדובר במחזמר עם שפה והומור עכשוויים, היופי שלו הוא בכך שהוא לא עושה שימוש ציני בפסיכולוגיה בתוך הסיפור תנ"כי (למרות שהפיתוי גדול).

המחזמר כן מתכתב עם המצב האקטואלי הנוכחי במדינה, כפי שנכתב בכתורת של דף הפייסבוק : "המלך שאול-מחזמר תנ"כי אקטואלי", כותרת שעשויה להישמע מעט פלצנית, אך במחזמר עצמו הנגיעות באקטואליה העכשווית הן עדינות ביותר. המחזמר סומך לחלוטין על האינטליגנציה של הצופה שתבצע את ההקבלה, ולמרות ההומור וה"שואו" המושקע, מוציא אותו עם המון חומר למחשבה.

הכי בגובה העיניים-דף הפייסבוק בקיצור, אמנות

את דף הפייסבוק "בקיצור, אמנות", יסדה שחר פרבר, מאסטרנטית לתולדות האמנות, שהחליטה לשתף אחרים בידע שלה בהיסטוריה של אמנות בארץ ובעולם. למרות הנושא ה"כבד", מדובר בדף קליל, המתכתב בצורה נבונה עם הפלטפורמה הפייסוקית, ע"י פוסטים קצרים (אך לא קצרים מדי), בשילוב תמונות.

הכתיבה בדף היא בגובה העיניים, ומוגשת לקוראים בצורה מרתקת, תוך התחשבות מלאה בכך שלא לכל אחד יש חיבור מיידי לנושא, ולשם הרציני והמכביד שיצא לכמה ספרים או תכניות המדברות על תולדות האמנות. הדף אינו מתעלם מאמנים פחות מוכרים שהיו מפוזרים לאורך ההיסטוריה ומעניק בכך ערך מוסף למי שרוצה להכיר עולמות חדשים.

כל פוסט שנכתב ב"בקיצור, אמנות", מציג גם את רוח התקופה בה חי האמן וכיצד היא מתקשרת ליצירתו, תוך מתן פרטים ביוגרפים.  שווה מאוד להציץ.

בקיצור

תערוכה ווירטואלית שאינה מפסיקה להתעדכן-שירה כלפון

 

שירה כלפון, ציירת מרתקת, סיימה לאחרונה להציג את תערוכת היחיד שלה "בת 45", בגלריית "הציפור הכחולה" בפתח תקווה. התערוכה עסקה בנושאים שונים כגון זוגיות, משפחה נשיות והתבגרות. היא מציירת בסגנון ראליסטי חופשי, ומשתמשת בטכניקה מעורבת הכוללת בין השאר אקוורל, דיו, צבעי שמן ועוד.

למרות שהתערוכה כבר לא מוצגת בגלריה, שווה מאוד להיכנס לפרופיל הפייסבוק הפומבי של שירה, שם היא מנהלת מעיין תערוכה ווירטואלית שאינה מפסיקה להתעדכן. היא מעלה יצירות באופן קבוע, לעתים בלווי קטע טקסט המתאר את הסיפור העומד מאחורי היצירה באופן ישיר ונקי.

בראיון  שערכתי עם שירה לאתר של נילי דגן, מצאתי לנכון לשאול אותה על החשיבות שיש לדעתה לטקסטים המלווים את יצירותיה בפייסבוק:

עד לפני חודשיים כמעט לא כתבתי. לציוריי נחשפו מספר מצומצם של חברים בפייסבוק, בעיקר מכרים, קרובים וקרובי משפחה. הטקסטים שפרסמתי התייחסו בעיקר לנתונים הטכניים של התכנים הוויזואליים שהעליתי – גודל, טכניקה.
חברתי הטובה זה שנים ארוכות, העיתונאית תמר דרסלר, יזמה איתי מספר פגישות הכוונה לקידום התערוכה ולמעשה הנחתה אותי להתחיל לכתוב. אמרתי לתמר שאני לא יודעת לכתוב. תמר אמרה לי, "את יודעת, יש לך מה לומר ויהיה מי שיקשיב לך – תתחילי להציע חברות לאנשים שמעניינים אותך, תעלי יותר פוסטים ואז יתחילו להתעניין גם בך". עניתי לה שאני מפחדת לנדנד.
להפתעתי היא צדקה.
הפוסטים שאני מעלה בפייסבוק עוסקים בעיקרם בתהליכים שהובילו להיותי אמן יוצר. הם לא מוצגים בתערוכה. אני משתדלת להיות ברוב שעות פתיחת הגלריה ולהסביר למבקרים, לפחות באופן חלקי, את מה שכתבתי.
בתערוכה עצמה קיימת תנועה דלילה של אנשים. הרחוב הומה ואף אחד לא נכנס. נראה לי שמרבית תושבי העיר לא יודעים שיש גלריה לאמני פתח תקווה. הפיצרייה לידנו אטרקטיבית הרבה יותר.
הפוסטים מהווים למעשה שיח גלריה, והתערוכה מתקיימת ברובה בפייסבוק.

 

 

 

שירההה.PNG

לכידה