תגית: הספריה החדשה

"לוויה בצהריים"- המודעות של הבלתי נראה

"לוויה בצהריים" מאת: ישעיהו קורן, בהוצאת הספרייה החדשה

אחד מהתיאורים היפים מתוך "לוויה בצהריים", הוא של הסוסה המובילה את עגלת הקבורה ומבעד לדמעה הנוזלת דרך עינה המודלקת ועמוסות הזבובים, משתקפים אנשי המושבה המתקבצים ללוויה.

לאחר סיום הספר, קשה שלא להזדהות עם הסוסה האומללה, הנושאת על גבה את האסון שסוף-סוף הגיע. סוף-סוף, כי אין דרך טובה יותר לתאר את הקריאה ביצירה מופתית זו מהמתנה מורטת עצבים לאסון.
לוויה

הגר ארליך, נשואה לטוביה, מכונאי רכב, שמעדיף לתקן מכניות מאשר לתקן את יחסיו עם אשתו הגר היא עקרת בית חולמנית ושקטה, רואה את העולם הקטן שבו נכפה עליה לחיות דרך רשת החרקים שבחלון מטבחה. היא מפתחת קשר מיוחד עם בן השכנים הבודד, יפתח. בין השניים נוצרת קרבה שקטה ואינטימית במהלך שיטוטיהם בין מבניה של עיר רפאים נטושה השוכנת סמוך למושבה. למרות שבני המושבה רואים בהגר עוף מוזר שלא מתאים את עצמו לאורך חייהם הפשוט, הם מניחים לה לנפשה ולא מתוכם עולה האנטגוניסט המיוחל. הנבל האמיתי בסיפור הזה היא אותה עיירת רפאים שתושביה הערבים גורשו ממנה זה מכבר ומשמשת כאזור אימונים צה"לי.

וכך הגר ויפתח פוגשים את הצלע שלישית בקשר שלהם: חייל עייף וכושל אשר רחוק מלהיות אותו יצור הרואי וחסון שישמש כמודל לאחר מלחמת השחרור. לרגע אפשר אף לחשוב שברח מאותה פלוגה כושלת, המתוארת בספרו של יהושוע קנז, "התגנבות יחידים." החייל, תמיד אחרון בפלוגתו,מדדה וחבול, וכבר עם הופעתו הראשונה, ברור שלא יוכל למנוע את האסון המתקרב. הקשר נוצר בין השלושה כאשר הגר ויפתח מוצאים את המימייה של החייל וזה, מכחיש בכל תוקף שהיא אכן שלו. המימייה עוברת בין השלושה ומיותר לציין שאין בה די כדי להרוות את הצמא והיובש של חייהם.

עיירת רפאים
עיירת רפאים

 

כמעט בלתי נתפס עד כמה יצירה זו הקדימה את זמנה ודובר על כך לא מעט. כתיבת הספר הסתיימה ב-1967 ואולי גם "בזכות" אופוריית הניצחון שאפיינה את התקופה , נדחקה לשוליים והתגלתה אחרי שנים.

קורן הוא סופר נדיר אשר אין לו צורך להיעזר באירועים הגדולים. את הכפר הערבי הוא מתאר לאחר דרמת הפינוי ויש בכך בחירה מודעת שמלווה אותו לכל אורך הכתיבה: הבלתי נראות הזאת אשר עוברת באמצעות תיאורים קצרים ודיאלוגים מינימליסטיים, לא מצביעה לרגע על כך שהדברים לא התרחשו או יתרחשו.  אותה בלתי נראות  מניעה את דמויותיו של קורן  וגורמת להן להתנהל בדרך שלא תמיד ברורה בקריאה ראשונה. על כן זוהי קריאה דורשת ומפתה וכאמור, לא פעם מורטת עצבים .

 

 

 

 

 

 

"שעת הכוכב"-קרוב ורחוק מכתיבה נשית

 "קשרי משפחה /שעת הכוכב" מאת קלאריס ליספקטור הוצאת הספריה החדשה. תרגום: מרים טבעון

באחד מחיבוריה כתבה הסופרת והמסאית אלן סיקסו, שיצירתה של קלאריס ליספקטור היא מודל של כתיבה נשית. סיסקו, שהרבתה לעסוק בהגדרה של כתיבה נשית, הכריזה בחיבור "צחוקה של המדוזה" כי על הנשים לשוב אל הכתיבה שממנה הורחקו באלימות באותה דרך שהורחקו מגופן שלהן.

אפשר להבין מדוע ראתה סיסקו בקלאריס ליספקטור מודל: סופרת החודרת לא פעם לנפש המעורערת של הגיבורות שלה, מוצצת ממנה את המיץ ויורקת על הכתוב.

"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", אמרה לסיפקטור ואכן ניתן להגדיר את הדמויות שלה כמשוגעות באופן הגיוני. היא מעמידה אותן בפני מצבים בלתי אפשריים מצוידות לרוב בגריית יתר וביכולת הכלה דלה ביותר, המאבק שלהן אבוד מראש.

%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1
"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", קלאריס ליספקטור

בישראל יצא המקבץ "קשרי משפחה", יחד עם הנובלה "שעת הכוכב", יצירתה האחרונה של ליספקטור. מדהים איזה פער יש  בין היצירות הללו. סיפורים כגון "חיקוי הוורד", "יקרה", הזיות ושיכרות של אישה צעירה", "אהבה", כולם כך נדמה, מציירים את התודעה הנשית באופן כמעט זהה. ב"שעת הכוכב", עושה רושם שליספקטור כמעט צוחקת על עצמה ועל דרך כתיבתה ב"קשרי משפחה". היא עושה זאת באמצעות (כמה אירוני),מחבר גבר. וכך נוצר כריך מעניין: אישה (ליספקטור) שכותבת על גבר (המספר) שכותב על אישה (מכביה, גיבורת הנובלה).

המחבר מכריז על קיומו כבר בשורות הראשונות ובמעין מגננה אומר "כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב." הוא מתאר את עצמו כפולש בתוך ראשו של הקורא אך למעשה מעניק לו הזדמנות נדירה: לפלוש אל חייה של מכביה.

כמו כן, מוסיף המחבר ואומר עם עוד חריצת לשון חצופה אל ליספקטור (ואם נרצה גם אל סיסקו), שאישה היתה וודאי מספרת את הסיפור של מכביה באופן רגשני ויבבני ומצהיר ומזהיר כי אין בו שום רחמים כלפי הדמות הראשית שלו.

אם כך, לאיזה מקום נכנס הקורא ביחד עם המחבר המשונה הזה? אפשר להגיד שלמושב ליד הנהג במכונית לפני התנגשות. וליספקטור? לרגע אסור לקרוא לשכוח שהיא אפשרה לכל זה לקרות- מה זה אומר עליה?

על דמותה של מכביה, בחורה שלא תואר לה ולא הדר המנסה לחיות את חייה העלובים בריו דה ז'נרו, בוצעו כבר ניתוחים רבים ונאמרו דברים שונים: שהיא קדושה, צדיקה, מוארת, מה לא. אך במובן מסוים זה כמו להגיד על כלב שהוא מואר : "היא, כמו כלבה משוטטת", קובע המחבר באכזריות, "הונחתה  אך רק על ידי עצמה, כי הצטמצמה לכדי עצמה."

מעניין שליספקטור, אשר כל כך הטיבה לחדור לנפש הנשית, יצרה את האנטיתזה של עצמה באופן אמין ומדויק בדמות מחבר גבר זה. האומנם ? כביכול המחבר שלפנינו מצטייר לא פעם כמיזוגן אשר נהנה להתעלל באישה חסרת הישע, מכביה, אך גם הדרך שבה ליספקטור נכנסה לדמויותיה הייתה לרוב נעדרת חמלה ופולשנית,  ואם נחזור לדבריה של הלן סיסקו, על הנשים שהורחקו באלימות מגופן שלהן הרי שליספקטור מחזירה אותן בחזרה אל גופן  ונפשן בצורה אלימה לא פחות, ( הסיפור"חיקוי הוורד "הוא דוגמא בולטת לכך).

קשרי.jpg

אם כן מה שונה ב"שעת הכוכב"? חוסר התודעה. מכביה היא שטוחה, ריקה וחסרת מודעות עצמית בשונה באופן מובהק מהדמויות הנשיות האחרות של ליספקטור. היא לא תצא מדעתה כי אין לה דעת לצאת ממנה, למרות שעל פי כל הנתונים היא לגמרי זכאית לכך.

האם זו עדיין נחשבת כתיבה נשית אם ליספקטור יצרה גבר מחבר שכזה שאינו מהסס להשפיל, לבוז ולהרחיב כך אישה חסרת ישע שכלל אינה מודעת לסביבתה ,לנשיותה? מעניין כיצד היתה מסתדרת ליספקטור בלעדיו אם היתה נאלצת לכתוב על מכביה. כנראה לא היתה כותבת עליה כלל ובמהרה מוצאת את עצמה עם עוד דמות נשית מיוסרת, רדופה ושבורה.

"שעת הכוכב" היא ללא ספק נובלה ייחודית ואפשר גם להעז  להגיד: ניסוי  מרתק בכתיבה של סופרת גדולה.

-________________________________________________________________________-

ואולי תחבב גם את זה