ארץ איומה מאת קית גסן, הוצאת פן, ידיעות ספרים, תרגום: רחל פן

נתחיל מהשורה התחתונה: "ארץ איומה" הוא קודם כל ספר כיפי במובן הישן והטוב של המילה, מסוג הספרים שחושבים עליהם במהלך הפוגות בקריאה, ומייחלים כבר לרגע שיהיה זמן לשוב אליהם.

הספר אומנם עוסק בנושאים קשים—ניכור משפחתי, זקנה, החיים של צעירים תחת שלטונו של פוטין, אך גסן מנגיש את כל אלה בעזרת שפה תמציתית, התרחשויות מרובות והמון הומור ואירוניה. אנדריי, גיבור הספר, היגר עם משפחתו לארצות הברית בגיל שש ואין לו שום סנטימנטים למולדתו, רוסיה. הוא עובד כמתרגל בקורס לספרות רוסית באוניברסיטה, (זה הסממן היחיד לקשר כלשהו עם המורשת הרוסית), אך העתיד האקדמאי שלו מוטל בספק עקב קיצוצים. במקביל, חברתו מחליטה להיפרד ממנו וגם חשבון הבנק שלו ראה ימים טובים יותר.
יום אחד, אנדריי מקבל דוא"ל מאחיו הגדול, דימה, המתגורר במוסקבה עם סבתם. הקשר בין האחים רופף מאז ומעולם, אך דימה, איש עסקים ממולח, ניגש ישר לעניין ומבקש מאנדריי לבוא לטפל בסבתא למספר חודשים כי הוא חייב "להעלם" לזמן מה. אנדריי נענה מתוך רגש מחויבות אך גם מתוך תקווה שסבתו תספק לו חומרים על חייה תחת משטרו של סטאלין, שיסייעו לו להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. כשהוא נוחת בדירה המוסקבאית הצפופה, אנדריי מגלה שסבתו דמנטית ועברה ספק נמחק, ספק הודחק. ניתן לראות בהדחקה ובשכחה של הסבתא , ביטוי למצבה הנוכחי של רוסיה תחת משטרו של פוטין, השואפת למחוק את הכתם הסטליניסטי בכל מחיר ולקדם (כביכול) כלכלה חופשית מערבית.

מה שמחייב את אנדריי לצאת מאזור הנוחות שלו, זו דווקא לא סבתו המזדקנת ואף לא הניתוק מהבית, זו מוסקבה עצמה. מוסקבה, היא כמו דמות נוספת בספר. היא מלאה רבדים, יפה ומכוערת (גסן מרבה לתאר את המבנים הקומוניסטים האפורים לצד האדריכלות החדשה), היא יקרה וענייה, מסקרנת אך מנוכרת. אנדריי חווה את הניכור הזה מהר מאוד. למרות ידיעת השפה, לא עולה בידו לפצח את הקודים של בני גילו המתייחסים אליו בחשדנות ובריחוק, עבורם הוא קודם כל אמריקאי ואפילו בוגד.
אחד הדברים המעניינים שגסן מצביע עליהם, הוא הגישות השונות והמורכבות של הצעירים במוסקבה, תחת משטרו של פוטין. כשאנדריי כבר מוצא חוג מכרים המכנים עצמם "חבורת אוקטובר", הוא נקרע בין הגישה הסוציאליסטית הישנה לבין הגישה הנאו ליברלית של אחיו, הקורא להסיר את המסכה מעל הקומבינות, השוחד וההפחדות במשטר הנוכחי. המשותף לכל הצעירים האלה, בעלי הגישות השונות, הוא שכולם מאוד פגיעים ומגוננים על מולדתם. יש להם נאמנות עזה לשורשים ויחסי אהבה-שנאה עם המערב. הם חשים שרוסיה נשארה מאחור ועם כל הרצון לדמוקרטיה אמתית, הם חוששים מהנגיפים שהיא עלולה להביא, ובוחנים את המשבר הכלכלי שפוקד את ארה"ב באותה שנה, (2008) עם מעט שמחה לאיד.
למרות שאנדריי מתברג בסוף בחוגים חברתיים כאלה ואחרים, הדילמה מלווה אותו לאורך כל הספר: האם להישאר ברוסיה או לשוב לארצות הברית. זהו מפגש מושלם בין סיפור אישי מלא חוויות ותהפוכות לבין מציאות קולקטיבית עגומה שממשיכה עד היום.

היעלמות מאת דבורה ויליס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, תרגום: שאול לוין

יש ספרים שמראש אנו, הקוראים, יודעים מה תהיה נקודת המפנה בהם, האירוע שיהפוך הכול על פיו ואחריו שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. לא פעם זה יכול להוות יתרון מעניין. למשל כשמדובר בעלילה המתרחשת לפני מלחמת עולם, אנו יכולים לתפקד על תקן נביאים, לבחון את התנהלותן של הדמויות וללמוד מעט על השאננות וחוסר האונים נוכח האסון המתקרב או לחילופין, כאשר הסיפור כבר מתחיל מראש באסון ולוקח אותנו אחורה בזמן אל אותן נסיבות שהובילו לכך, לדוגמה "ההיסטוריה הסודית" אשר נפתח ברצח, ומשאיר אותנו לחבר רמזים ולהטיל דופי גם בדמות ה"שפויה" ביותר.

כזה הוא גם קובץ היעלמות" מאת דבורה ויליס. כבר ידוע לנו מראש שבכל סיפור מישהו יעלם ואנו כקוראים, נדרשים לבחון את הפער שמשאירים אחריהם הנעלמים ואת ההשלכות של ההיעדרות על היקרים להם. נסיבות ההעלמות שונות ומגוונות: פעם זה אבא שנעלם ומשאיר את בתו ואשתו עם סימני שאלה רבים, פעם זו שותפה לדירה שמשלימה משולש רומנטי שאינו מתפקד בלעדיה ופעם זה ילד קטן המעמיד את הקשר של זוג צעיר במבחן.

השפה של ויליס אינה מינימליסטית כלל כפי שאולי נדמה בהתחלה. למרות שהיא "מתקמצנת" בתיאורי רגשות ולעיתים אף מאופקת מדי, היא מפצה על זה בתפאורה עשירה, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מעולמן של הדמויות שלה ולא פעם שופכת אור על מצבן המנטאלי. כך למשל אקווריום לדגי נוי, משקף את בדידותו של אלמן צעיר, ומעטפות עם שטרות של כסף נפתחות ונסגרות באובססיביות, כאשר אם חד הורית נאלצת לכלכל את עצמה ואת בתה.

ויליס גם נעזרת במרחקים ובמרחבים הענקיים של קנדה ומציירת תמונה עגומה ואפורה בה המרחק הגאוגרפי קורע משפחות זו מזו. בסיפור "הפרידה", נאלצות שתי אחיות שהוריהם נפרדו, לעלות על אוטובוס פעם בשבוע ולנסוע לבקר את אביהם שגר במרחק עשר שעות נסיעה. למרות הפירוק של התא המשפחתי, המספרת ,"מגלה" את אחותה הגדולה כדמות שאפשר לסמוך עליה ולהישען עליה בעתות משבר. לא כל הסיפורים כה אופטימיים. בסיפור "לסמוך", מהיפים בקובץ, איש מבוגר נזכר בדמות אבהית שליוותה אותו בשנות ילדותו ועזבה את חייו במפתיע. במקביל, בתו שאותה לא ראה זמן רב באה לבקר אותו כשהיא במצב נפשי רעוע. הפערים בין השניים לא מאפשרים להם לדבר באופן גלוי על החשש המשותף: שהבת " ירשה" את המחלה הנפשית של אמה. כאן, ויליס מדגימה היטב מהו סוג ההעלמות הכואב ואולי הנפוץ ביותר: להיות עם אדם שאמור להיות קרוב אליך באותו מרחב ולא להיות מסוגל להחליף איתו מילה אחת בעלת משמעות. אותו ניכור מונוטוני נוכח בכל סיפוריה אפילו כשהנסיבות דרמטיות.

אפילו כשויליס עוסקת במוות זה תמיד בדיעבד. אנו פוגשים את הדמויות אחרי האובדן, לפעמים חולפות שנים רבות.  הבחירה הזאת מאפשרת לה לבחון את ההשפעות הישירות של המוות כמו בסיפור "לברוח" כשאלמן צעיר מנסה להתאושש ממות אהובתו על ידי ביקור בקזינו  או העקיפות יותר כמו בסיפור "לזכור, לחיות מחדש", כאשר העדר דמות אב מטילה צל על חייהם של שלושה אחים.

היכולת הגדולה שלה טמונה באופן בו היא בוראת עולמות שלמים בסיפורים קצרים יחסית תוך שימוש מדויק בסביבה, בחפצים, בהרגלים ובפעולות. בחלק גדול מהסיפורים יש תחושה כאילו חוזרים למקום מוכר, הסיבה לכך אולי נעוצה בעובדה שהאובדן מגיע בסופו של דבר אל כל יצור אנושי, הוא שם כעובדה שאין לנו ברירה אלא להתמודד איתה.

ספרי לנו קצת על ספרך "חיי בלעדיי"

עלילת חיי בלעדיי מתרחשת בימינו ומתארת את שיגרת חייה של הילה, גיבורת הספר, מנקודת המבט הכי מרוחקת שאפשר. כבר בעמוד הראשון מבין הקורא, יחד עם הילה, שבשנייה אחת, הנד עפעף, חייה כפי שהיא מכירה אותם תמו.

הילה חווה את מותה מנקודת המבט היחידה שהכירה בחייה. מתוך דאגה לסובבים אותה – איך הם ימשיכו בחייהם בלעדיה. מתוך כך היא מגלה שאת חייה, שהיו שזורים בחיי בני משפחתה, היא לא ניצלה. בפרספקטיבה החדשה שבלית ברירה הופכת להיות המציאות שלה היא מגלה סודות, מגיעה לתובנות ואף מרגישה דברים עליהם ויתרה מרצון.

כשכתבתי את חיי בלעדיי שמתי לב שיש המון נשים סביבי שאינן מרוצות מחייהן. שהשלימו עם הפשרות הרבות בין אם מדובר היה בעבודה או בזוגיות או בחינוך הילדים והיו אף כאלה שהתפשרו על הכל רק כדי שיהיה שקט בבית. זה הפריע לי. להשקפתי אנו חיים פעם אחת, והחיים יקרים מפז. אין זה נכון או הוגן אפילו להתאים את עצמנו למציאות, להתפשר, לוותר ולחיות מתוך הרגלים. זה מה שהילה עשתה ועד שעולמה לא הזדעזע לגמרי היא לא יכלה להבין את זה ואף לשנות.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

את קריירת הכתיבה שלי התחלתי לפני כעשרים שנה, עם ספרי ילדים. כסופרת צעירה ומלאת מוטיבציה פניתי לכל ההוצאות לאור,  דיברתי עם מפיצים ועשיתי שעורי בית. כולם באופן מייאש ביותר אמרו לי כבר אז שלהוציא ספר לאור זה סיפור יקר ולא משתלם. "ספרים זה מותרות" היה משפט שחזר על עצמו, ובתקופה בה אנו חיים, אנשים לא משלמים עבור מותרות.

מכיוון שבערה בי הכתיבה, והסביבה תמכה ועודדה לא התייאשתי. הלכתי לפגישות רבות עם מו"לים שפירגנו והסבירו כמה הרבה אצטרך לשלם כדי שהם יוציאו אותי לאור וכמה מעט אם בכלל אקבל חזרה.

בסופו של דבר פגשתי מפיץ שהסביר לי איך אני יכולה לעשות הכל לבד ולחסוך בעלויות יצור הספר. כך הכרתי את עולם הגרפיקה, בתי דפוס, סוגי כריכות (קשיחה, רכה, בדבק, בתפירה). התוודעתי לגיליונות נייר ומחירם, כיתתי רגליים מבעל מקצוע אחד לשני, והפקתי לבד את ספר הילדים הראשון.

בעזרת אותו מפיץ הגיע הספר לחנויות, כולל הרשתות הגדולות ואף נמכר יפה מאוד והודפסו לו עוד שתי מהדורות. למודת ניסיון, עשיתי את אותו דבר עם שאר ספרי הילדים שלי.  סה"כ חמישה ספרים שהוצאתי לאור עצמאית. אבל ככל שעבר הזמן נתקלתי בבעיות שאי אפשר לפתור: התשלומים של המפיץ נעשו רק פעמיים בשנה ותמיד היו דחויים מאוד מאוד. קיבלתי חזרות הזויות מהחנויות (ספר שנשפך עליו קפה, ספרים שאנשים קרעו דפים וכו') ואף אחד לא קיבל אחריות על הספרים. הספרים היו מוחבאים ממש על המדפים והמוכרות היו מאוד לא ידידותיות כששאלתי על כך. כך התגלגלתי לחוסר אמון מוחלט במערכת.

לכולם יש יכולת להפיק עצמאית כל ספר. היום בעידן הרשתות החברתיות השיווק נגיש והמכירות קלות ברמת הביצוע אך לא לכל אחד זה מתאים. אני למשל מודעת לכך שיכולות השיווק שלי מוגבלות. אין לי יכולת או סבלנות לשבת כל היום מול המחשב ולשלוח מיילים, או לכתוב סטטוסים או להגות מבצעים כאלה ואחרים כדי לקדם את ספרי. אני עושה מה שאני יודעת ויכולה. אבל יש לא מעט סופרים סביב שכן עושים זאת ומצליחים יפה מאוד.

היתרון הגדול שיש בהוצאה מוכרת הוא ביכולות בשיווק ובהפצה . אדם פרטי אינו יכול להגיע לחשיפה שהוצאה לאור יכולה לתת. למרות זאת, בהוצאה עצמית הרווחים גדולים יותר והקשר עם הקוראים אינטימי יותר.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא ספר בהוצאה עצמית?

צריך לצלול לתוך זה. זו בריכה עמוקה, אבל יש בה המון גלגלי הצלה בדמות סופרים שעשו זאת ותמיד מוכנים עם עצה טוב או קישור לבעל מקצוע טוב וכו'.

בכל מקרה אין לוותר על איכות הספר. חובה לתת אותו לעורך מקצועי ספרותי ולשוני. חברות שקוראות ומפרגנות לא נחשבות עורכות. לצערי זו הבעיה הגדולה ביותר שאני נתקלת בה אצל סופרים עצמאים. נכון, עריכה היא יקרה, כמו כל דבר איכותי ומהוקצע אחר יש לה מחיר אבל למכור ספר שלא עבר דרך עיניים ומקלדת של עורך זה בעיני סוג של רמאות. ספר הוא לא רק עלילה מעניינת. לכל ספר יש ערך מוסף. סופר יודע מה הוא רוצה לומר אבל אין לו כלים לוודא שהוא אכן אמר מה שרצה וגם עשה זאת טוב מהודק ומדויק כשמדובר ביצירה של עצמו.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני חרדה לשוק הספרים בארץ. יש יותר מדי ספרים שאיכות הכתיבה בהם ירודה מאוד. השפה דלילה, העלילה אינה מוקפדת וסגורה וזה מרחיק את הקוראים. לא נתקלתי בספר מתורגם כזה. חבל לי מפני שיש כותבים מוכשרים שהוגים עלילות מעניינות אך מתפשרים במקומות הלא נכונים. קהל הקוראים לא הולך וגדל ובאיזה שהוא מקום אני מרגישה שלא שומרים עליו. בלי קוראים אין לנו הסופרים, הצדקה. אנחנו נמשיך לכתוב – אבל המילים לא יצאו לחלל העולם ולא ישפיעו בשום צורה. אני מקווה שעולם הקריאה/כתיבה ימשיך להתקיים מפני שכולנו זקוקים לפסקי זמן במציאות של חיינו.

ולסיום, מה את קוראת בימים אלה?

בימים אלו סיימתי לקרוא את "עושה כרצונו" מאת אסתי ויינשטיין ז"ל. כעת אני עושה הפסקה בקריאה לטובת סיום הספר שלי, אני לא כותבת וקוראת באותו זמן.

לספרה של רינה ברוש באתר אינדיבוק: https://goo.gl/UZCKdi

"ארור אתה נהר הזמן" מאת פר פטרסון, הוצאת כתר. מנורווגית: דנה כספי

כשדברים מתפרקים, יש להם נטייה לעשות זאת ביחד. השנה היא 1989 וחייו של ארוויד בן השלושים ושבע חומקים ממנו. אשתו, אם בנותיו ואהבת נעוריו, מתגרשת ממנו ובמקביל נודע לו שאמו גוססת מסרטן. ברקע נופלת ברית המועצות, וארוויד שהיה פעיל קומוניסט בנעוריו, נאלץ לראות את המודל שכה האמין בו, נמוג. בצר לו, הוא יוצא למסע מנורווגיה לדנמרק בעקבות אמו, שהחליטה לחזור למולדתה ולהתגורר בבית הקיץ של המשפחה, למרות הקרע הקיים ביניהם מזה שנים.

על פניו קיימים כל המרכיבים לדרמה משפחתית, ולמרות זאת לא תמצאו כאן טינות ישנות או עימותים אשר מחכים לרגע הנכון לפרוץ. יתרה מזאת, במהלך הקריאה תגלו שנקודות ציון קריטיות בחיי הדמויות הושמטו לחלוטין. פטרסון בונה את הספר כפאזל יפיפייה, שאפשר ליהנות ממנו גם אם כמה חלקים הלכו לאיבוד. הוא מסתמך רבות על הדמיון של הקורא ויוצר פערים גדולים בזמן.

כך למשל הוא כותב את הטראומה המשפחתית הגדולה, פטירתו של אחיו הקטן של ארוויד, אשר נסיבות מותו נשארות מסתוריות לכל אורך הספר. ברור שקיימת אשמה מסוימת הרודפת את ארוויד בנוגע למוות הזה, אך במקום לספר לנו על כך ולהחזיר אותנו לאותה נקודת זמן, פטרסון רק מפזר רמזים קלושים פה ושם. דוגמא מובהקת לכך קיימת בסצנה בה ארוויד פוגש זר ברכבת שאומר לו שהכיר את אחיו. מיד לאחר מכן יורד הזר מהרכבת, תוך שהוא מסמן לו תנועות משונות וצועק עליו  ולמרות שארוויד לא יכול לשמוע אותו, הוא מעניק לו בחזרה שלל תנועות מגונות, כיודע את אשר אמר לו האיש.

גם סיבת הגירושים שלו נשארת בסימן שאלה. כשהוא מספר על הדרך בה הכיר את אשתו ועל התמימות של רומן ראשון, הוא עושה זאת אפילו בלקוניות מסוימת, (מכנה את אשתו כ"היא" ואולי גם בכך יש הצהרה), ובלי כל התרפקות על העבר כאומר: כך היה אז וכך זה עכשיו ומה שהיה בין לבין אינו משמעותי במיוחד, וזה נכון לגבי כל הפערים שיש בעלילה.

ספר ללא ספק מאתגר כמו גם דמותו של ארוויד שלא ממש קל לחבב אותה אך מי שיבחר בכל זאת לשוט בנהר הקפוא הזה, יגלה שהבחירה של פטרסון היכן לחשוף והיכן לא, אינה שרירותית ויש בה מסר המוביל את הקורא להסתכל פנימה ולבחון את עצמו וכיצד הוא נע במרחב חוסר הוודאות.

אתחיל מהשורה התחתונה: הספר הזה כבש את לבי ודישן אותו עונג. עונג הנובע מהפשטות והרגישות שיש בו, מהשיתוף והידידות שהוא הביא עמו ולאחר תקופה ארוכה של ניכור ספרותי, אחזתי בו כמצוף בלב ים.

אחורה: המאה התשעה-עשרה. פייר לוטי, (כינויו הספרותי של לואי מארי ז'ילין ויאו), הוא קצין למוד קרבות בחיל הים הצרפתי, המרבה במסעות במסגרת שירותו. לוטי הוא טיפוס סקרן וצבעוני שלא פעם מוגדר כמוזר מעט, אוהב להתחפש בתלבושות הלאומיות של המקומות אליהם הוא מגיע ואספן חפצים אובססיבי. יום אחד, בזמן שהותו בסין, הוא פוגש בחתולה מוזנחת וחולנית למראה המחליטה בנחישות לאמץ אותו. החתולה כנראה יודעת במי בחרה, כי לוטי הוא ללא ספק איש חתולים. בביתו מחכה לו כבר חתולה השייכת לאמו ולאחותה, יצור מפואר פרווה העונה לשם מושמוש. למרות זאת, לוטי לא ממהר לאמץ את החתולה הסינית (מושמוש השנייה), כפי שהיא ממהרת לאמץ אותו. הוא מהסס ולא רואה כיצד ייקח אותה אל המסע המחכה לו, שלא לדבר על רעם התותחים מחוץ לחדרו העלוב והקטן. אבל עם חתולים כמו עם חתולים, מחכה לו הפתעה אשר תגרום לו להעמיק את אהבתו אף יותר ליצורים הללו, והוא ימצא בחתולה הסינית מקור בלתי נדלה של שותפות גורל ונחמה. מה שיתרחש כשלוטי יעגון ויביא אותה לביתו לפגישה ראשונה עם הדיירים (בעיקר הדיירת המשופמת השנייה), יהפוך לשרשרת אירועים מצחיקים, מסורבלים ומפתיעים.

למרות המשתמע מן הכתוב, הספר אינו פשוט לקריאה. השפה אומנם מינימליסטית למדי אך דווקא מפני שהיא חפה מקישוטים, היא מפגישה אותנו פנים אל פנים מול נושא שלוטי עוסק בו לכל אורך הספר: המוות וזמנם הקצוב של החיים. למרות כל מסעותיו, מרכז עולמו של לוטי הוא בבית עם אמו ודודתו, הגינה, המשרת האהוב ובעלי החיים (יש גם צב!).

הוא כותב: "כל כך מהר מקדירים ימינו. כל כך מהר נופל עלינו הלילה." ובהמשך: "חשתי לראשונה בחיי תחושה של ערב. ערב ארוך וחסר רחמים ללא מחר, סתיו אחרון שאף אביב לא יבוא אחריו."

לוטי כאמור מרבה לראות עולם, חווה מפגשים טיפוסיים של ימאי, (על כך יסופר גם בספרו "שלוש גברות בקסבה", הוצאה נהר ספרים, מצרפתית: אביטל ענבר), אך הנמל שלו, העוגן, נמצא בביתו וכשנוחתת עליו ההבנה שגם עוגן זה בר חלוף, מתחיל מסע אחר של התבגרות וכאב ופרידה מקן משפחתי אשר תריסי החלונות בו מעולם לא הוגפו מתוך תחושות ביטחון ואמון.

ספרי קצת על הספר החדש שלך, "אסור לדבר על דפנה".

"אסור לספר על דפנה" הוא סיפור של דרמה משפחתית שבליבו תעלומה, סיפור מותח ואפל המתובל בכמות נדיבה של הומור שחור.

גיבורת הסיפור היא אלונה, אישה שניתקה קשר עם אימה, רחל, לפני שנים רבות. כיום, תחת לחצים מזאב, אחיה הגדול, וטלפונים בלתי פוסקים מהבנק, היא נאלצת לחזור לגור בדירתה של האם. למרות שרחל כבר לא גרה בדירה הזאת – היא חולת אלצהיימר ומתגוררת בבית אבות – אלונה תצטרך לסדר ולפנות את כל החפצים שלה ולהתמודד עם כל זיכרונות הילדות המעיקים שהיא ניסתה לשכוח במשך השנים.

מחלת האלצהיימר גרמה לרחל, ציירת מפורסמת בעברה, לאבד קשר עם סביבתה – היא כבר כמעט לא מדברת או מתפקדת בכלל, היא לא מזהה את בני משפחתה והיא משוכנעת שאלונה היא מישהי בשם דפנה. רק את היכולת לצייר היא עדיין לא איבדה. יום אחד אלונה מוצאת בבלוק הציור שלה בבית האבות ציור מטריד, של אישה פצועה ומדממת.

מי האישה הזאת ומה קרה לה? האם רחל מנסה להעביר מסר לבני משפחתה? איך אפשר לשאול את השאלות כשהיחידה שיודעת את התשובות שכחה איך לדבר? ומי זאת דפנה, לעזאזל?

תצטרכו לקרוא את הספר בשביל לגלות.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

המממ… כן, מה שקרה זה שכל ההוצאות הגדולות בארץ רבו ביניהן על כתב היד שלי ופשוט לא ידעתי במי לבחור. אל תשאלו, כמעט פרצה פה מלחמת העולם השלישית. אז אחרי התלבטות רבה, בסוף החלטתי לסרב לכולם וללכת על הוצאה עצמית. מי צריך את כל הכאב ראש הזה?

טוב, לא, זה לא בדיוק מה שקרה. אני פשוט רואה שכל הסופרים האחרים שענו לשאלון הזה מציגים את זה כבחירה שלהם עם כל מיני נימוקים יפים ומעוררי השראה, וזה גורם לי לרגשי נחיתות. אני לא בחרתי בהוצאה עצמית, אם הייתי יכולה לעשות הכל מחדש אני לא בטוחה שהייתי בוחרת בה, אבל בסופו של דבר, היא בחרה בי, ונראה לי שטוב שכך – כי אחרת במקום לענות על השאלון הזה עכשיו, בטח הייתי עדיין שוכבת על הספה בסלון, בוהה בתקרה, מקללת את כל ההוצאות הגדולות האלה ובוכה על מר גורלי.

מה היו השיקולים שלה לבחור בי? אני מניחה שהיא ידעה שבסופו של דבר, הספר שלי חייב לראות אור ויהי מה. היא ידעה שזה ספר טוב ושמגיע לו לקבל הזדמנות בעולם האמיתי. והיא ידעה שאני יכולה לעשות את זה בעצמי, כנגד כל הסיכויים, גם אם לא נראה לי שאני מסוגלת. היא די חכמה לפעמים, ההוצאה העצמית הזאת.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

מחקר. תעשו אותו, ותעשו הרבה ממנו. תשקיעו בזה. תלמדו את הנושא טוב-טוב לפני שאתם נכנסים לזה, תכירו את כל האפשרויות, תבינו מה זה ידרוש מכם. אם חשבתם שברגע שכתבתם את המילה האחרונה בספר אז מרבית העבודה הקשה מאחוריכם, תחשבו שנית. תתייעצו עם אנשים שכבר עשו את זה (רצוי כאלה שעשו את זה בזמן האחרון, כי הסצנה הזאת משתנה כל הזמן). תחסכו יותר כסף ממה שנראה לכם שצריך ותפנו יותר זמן ממה שנראה לכם שצריך. תתכננו. תתארגנו. הוצאה עצמית של ספר זה עסק לכל דבר, ואם תרצו ואם לא, תיאלצו להפוך לאנשי עסקים.

אל תהיו אימפולסיביים. אל תצפו לניסים ונפלאות. אל תקפצו למים העמוקים לפני שלמדתם לשחות, בהנחה שהכל יסתדר מעצמו בסוף, כי מה כבר יכול להיות. הקיצר, אל תהיו כמוני.

ואחרי כל זה, תנסו ליהנות עד כמה שניתן מכל התהליך. תחגגו את ההצלחות הקטנות, ותתעלמו מהקולות הקטנים שמנסים לייאש אתכם, גם החיצוניים וגם אלה שבתוך הראש שלכם.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרות בארץ?

נראה לי שקטונתי, אבל עם זאת… אני חושבת שהגעתו הצפויה של הדוד העשיר מאמריקה לארצנו הקטנה – מישהו אמר "אמזון" ולא קיבל? – הולכת לטרוף פה את כל הקלפים ולחולל מהפכה בעולם הספרות המקומית. אני מודה שאני די מצפה לזה. אני חושבת שזה הולך להיות שינוי לטובה, במיוחד בשבילנו, הסופרים העצמאיים, שכרגע אנחנו קצת בעמדת ה"אנדרדוג". זה יוריד את העלויות שלנו ויפתח לנו הרבה אפשרויות מעניינות. מה שבטוח זה שהולך להיות מעניין

ולסיום – איזה ספר את קוראת בימים אלה?

אני באמצע "אלינור אוליפנט ממש בסדר" של גייל האנימן, ומוכרחה לומר שאני מתענגת עליו כמו שכבר מזמן לא התענגתי על ספר. הדמות הראשית היא אישה מתוסבכת ולא-שגרתית, עם עבר אפל ואמא משוגעת, בדיוק כמו שאני אוהבת, ולמרות שהיא מאוד שונה במהותה מאלונה, הגיבורה של "אסור לדבר על דפנה", היא מזכירה לי אותה במובנים מסוימים.

לספרה של שרה הורניק באתר אינדיבוק: https://goo.gl/Tc1fZc

לספרה של שרה הורניק במחיר מיוחד ועל היוזמה "קריאה חברתית": https://www.sarahhornik.com/social 

ספר קצת על הספר שלך, "התיאוריה המנדלסונית"…

שבועות ספורים לאחר מות הוריו בנסיבות מעורפלות, פוגש אדם, נער יהודי תושב שמורת היהודים, מדען מבוגר אשר מגלה לנער שהוא החוליה האחרונה בשרשרת הסתברויות אשר תגרום למין האנושי לקפוץ מדרגה תבונית. המדען לא מספיק להסביר לאדם על תפקידו כשסוכניו של תאגיד מרושע מתנפלים על השניים בניסיון ללוכדו. בשנייה האחרונה מצליח אדם לחמוק מהם, אבל הם לא מוותרים ופורצים במרדף אחרי הנער המיוחד.

בכדור הארץ שלאחר קריסת הדתות הגדולות וההתפקחות מהאמונה בכוח הכסף, רווחת התיאוריה המנדלסונית שמתארת את העולם כפאזל של שרשרות הסתברותיות הקשורות זו בזו ומובילות את האנושות לעבר התפתחויות טכנולוגיות ותגליות מדעיות וגם ל התייעלות אישית תבונית. התיאוריה מדברת בין השאר על כך שכדור הארץ והחיים בו נוצרו על ידי גזע תבוני כלשהו על מנת לאפשר למין האנושי להתפתח לרמה כזו שתאפשר מגע בין הגזעים וקשר שווה ערך.

לאדם מתברר כי סוכני התאגיד אחראים למות הוריו. הם גם פגעו בחבריו ובקרובים לו ועתה הם מנסים לפגוע בו. והם אכזריים, מאוד אכזריים, ולא בוחלים בשום דרך על מנת להשיג את השליטה עליו.

אדם יוצא למאבק על חייו ועל הזכות לשנות את גורלו. הוא בורח מרודפיו על פני כל הגלקסיה. במהלך מסעו לומד אדם על התפקיד שמייעד לו הגורל ונקרע תחת האחריות שהוטלה עליו נגד רצונו להוביל את המין האנושי אל שלב אבולוציוני גבוה יותר. אפילו בעולם כה מורכב כמו כדור הארץ, יש לאדם אחד את הכוח לשנות את גורלו, והצלחתו תשנה לעד את עתיד האנושות כולה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

את ספריי הקודמים הוצאתי בהוצאות ממוסדות יותר ופחות. הספרים אמנם נמכרו יפהאבל ההוצאות לא השקיעו כמעט דבר בשיווקם של הספרים וקידומם ולא היו מוכנים להדפיס מהדורות נוספות. הרגשתי שאני מהווה נתון סטטיסטי בלבד מבחינתם וכשמכירות הספר לא התקדמו בקצב משביע רצון מבחינתן הן ניתקו איתי קשר.

את הספר החדש, "התיאוריה המנדלסונית", החלטתי לשווק אחרת. קודם כל תרגמתי אותו לאנגלית על ידי מתרגם מקצועי. בהמשך ערך את הספר עורך ספרותי מנוסה. הפלטפורמה שבחרתי הייתה של אמאזון מתוך מחשבה על קהל יעד רחב ככל האפשר אבל גם ממוקד ומפולח לפי ז'אנרים והרגלי קריאה. הספר נמכר מצוין במשך כמעט שנה והביקורות עליו היו מרשימות ומרגשות. מתוך רצון לפרסמו בעברית, החלטתי שהפעם לא אעבור את מסלול הייסורים של מציאת הוצאה לאור שתהיה מעוניינת בספר, רק כדי שאחר כך לא תקדמו ותשווקו, לא עוד. הפעם אהיה אני המוציא לאור שלי. לטוב ולרע. בעיקר לטוב. נכון, התהליך קצת ארוך יותר אבל זה רק כי אתה אחראי לבחירות שלך והאפשרויות הרבות, לעיתים מסיטות אותך מדרכך, אבל אם אתה ממוקד במטרה, זה יקרה. וזה קרה. ועכשיו, לשיווק!

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

קבע לך מסגרת תקציבית והשתדל לא לחרוג ממנה בהרבה.

התעקש על עריכה מקצועית גם ספרותית וגם לשונית. זה לא זול, אבל זה ממש מאסט.

חבר אמר לי פעם שספר נמכר כמו ירקות. הוא צריך להיראות טוב ומושך את העין.

זאת עבודה מאוד קשה. ואתה אחראי עליה לטוב ולרע.

קח את הזמן ועל תתעקש לפרסם לפני שתחוש מוכן.

היה מעורב בכל ההחלטות גדולות כקטנות. תמיד תזכור שמלכתחילה זו הסיבה לכך שבחרת להוציא את ספרך באופן עצמאי.

נסה כמה שתוכל שלא להתפשר, אבל דע לא להישבר כשמשיקולים כאלו או אחרים, עליך לעבור על הדיבר הזה.

בחרת אנשי מקצוע? יופי, עכשיו תן להם לעבוד. אתה קובע את הקונספט, אתה מסמן את הדרך, אבל יש להם תפקיד מאוד משמעותי ביצירה ולא סתם שמת את מבטחך בהם. אפשר להם.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אין לי מספיק אינפורמציה על מנת לבחון את שוק הספרים בארץ. עם זאת אני יכול לדבר על תחושות בטן ומעט ניסיון.

אם לפני כמה שנים וכמה ספרים פרי עטי הייתי נשאל שאלה כזו הייתי משיב שההוצאות שולטות בשוק במידה כזו שסיכוייו של סופר להצליח (מכירות, פרסום, הכרה) בארץ תלויות בחסדיהן של ההוצאות הגדולות ושואפות לאפס. גם היום אני חושב שההוצאות הגדולות מכתיבות כיוון ועדיין שולטות בשוק הספרים, אבל ההגמוניה והבלעדיות שלהן נסדקו. מוקדם להספיד אותן וצריך עוד זמן על מנת לקבוע שזו מגמה ולא אופנה חולפת. אני מאמין שהרגלי הצריכה של האנשים משתנים ויחד איתם טכנולוגיות חדשות מאפשרות פנייה לשווקים חדשים מבלי לוותר על האיכות.

 ולסיום, איזה ספר אתה קורא בימים אלה?

הטרילוגיה של מרגרט אטווד מסיים את "אדם האחרון".

"הנני", של ג'ונתן ספרן פויר

"בחלום", של סטיבן הרפר

לספרו של דור טוקר: https://goo.gl/fZkCNQ

אומנם ספרים זה לא פירות ואין להם עונה, אבל עדיין יש ספרים שכיף יותר לקרוא בחורף, מתחת לשמיכה. קצת מותחים, קצת ממכרים.

1. "אחוזה" מאת סרחיו ביסיו, הוצאת תשע נשמות, תרגום: סוניה ברשילון

כבר בעמוד הראשון ברור שזה לא הולך להיגמר טוב. זוג בורגני פלוס ילדה, נוסע לנופש כפרי באחוזה של חברים. ביסיו מזמין אותנו להדק חגורות ולצאת למסע עם שפע שיבושים מסתוריים, אירוניה מרומזת, (העיסוק החוזר שלו עם חיי הבורגנות השבירים ואותן חופשות או פסקי זמן מהחיים),  ואימה שצצה ומתגנבת בין הדמויות והטבע. מדובר בנובלה קצרה שנפלא להעביר איתה בוקר שישי חורפי.

2. "ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט, הוצאת כתר, תרגום: ורד שוסמן

אחוות וחוגים סודיים בקולג' זה כמעט תמיד קריפי. בחור מעיירת חור מגיע לקולג' בוורמנט  ומתקבל לחוג מסתורי ונחשק המועבר ע"י מרצה כריזמטי. בחוג חברים רק חמישה תלמידים בלבד והם נבחרו בקפידה. האגו העף לגבהים חדשים מתרסק מהר מאוד, לאחר שהבחור מבין את אשר נדרש ממנו כחלק מהחוג: נאמנות עיוורת, דיסקרטיות כמעט בלתי אפשרית ובחינה מחודשת של הנורמות המוסריות המקובלת . גדולתה של טארט היא ביכולת לברוא סיפור אשר מעלה סוגיות גרנדיוזיות מבלי להרחיק ולו לרגע את הקורא. המתח והחשש לגורל הדמויות אינו מרפה. הבחירות שלה היכן לרדת לרמות המיקרוסקופיות ביותר כדי לאפשר קירבה אנושית, תמיד מדויקות. ספר שמן שנקרא במהירות.

3. "ארוחה בחורף" מאת הובר מנגרלי, הוצאת עם עובד, תרגום: עמנואל פינטו 

יוצאים לחפש יהודים, כך מתחיל הסיפור הזה. ביום חורף אי שם בערבות פולין יוצאים שלושה נאצים לתור אחר יהודים כדי להימלט ממלאכת ההריגה. בעודם מנסים למצוא מקלט מהקור הנורא ומן הרעב שפוקד אותם, צפים ועולים תמונות מהחיים שהשאירו מאחור. כשהם מוצאים את המסתור לו קיוו, מחכה להם מפגש שיעמיד אותם מבחנים קשים. הספר, כצפוי, מציג נושאים מעיקים ושחוקים כגון החייל הנאצי הפשוט כבן אדם והאבסורד האכזרי שנוצר רק בזמני מלחמה אך אלו אינם מטשטשים לרגע את העובדה שמדובר בעלילה מותחת ביותר וביחסי כוחות שיכולים להוביל בכל שנייה לרצח. השפה המינימליסטית היא חסרת פשרות, מוקפדת וכמעט על תקן דמות נוספת. ספר קצר, קר ואפל.

"אולי אלד קשת" מאת הדס מזרחי, הוצאת פרדס סדרת מלח מים

"אולי אלד קשת" זו אינה שאלה מתיילדת כי אם תהייה לגבי אפשרות מעשית. כך נולדת לה קשת של מנעד רגשות צבעוניים, וכאשר הם מתחילים להיות מתורגמים למילים ולמעשים, מגיח הטירוף העומד במרכזן של הנובלות הללו. "עוד לא הצלחתי לחבר בין החיים המטפיזיים לחומריים, אני מבינה אותם כמו שני דברים נפרדים," מסבירה ווסיסדאס על שמה קרויה הנובלה הראשונה. ווסיסדאס היא הלך רוח, מחשבה עקומה ששוכנת אצל אדם הנאבק להיות נורמטיבי, יעל, הדמות המלווה אותנו לכל אורך הספר.

האירוע המרכזי בנובלה הראשונה הוא חטיפתה של יעל. היא מתחילה את יומה עם החלטה למצוא עבודה בחנות ספרים הזויה בנתניה ונופלת לידיו של מאבטח מטורלל המצווה עליה לכתוב ללא הפסק כמעיין עוץ לי גוץ לי ביבליותרפי. יעל מנסה לכתוב אך במקביל ווסיסדאס מנהלת את מחשבותיה וזיכרונותיה, מקפצת על תודעתה כמו מזרן בבית מלון עד שנדמה שיעל כמעט שוות נפש לגבי חטיפתה. באופן פרדוקסלי, דווקא הסיפור שכותבת יעל בשבי, "הדר עבודת-יד" מספק אתנחתא קצרה בתוך הסהרוריות התזזיתית האופפת את שאר הספר. פרדוקסלי מפני שיעל כותבת סיפור על שיגעון שנכתב באופן נורמלי לחלוטין. הדמות הראשית היא מירית אשר חווה (כמה מפתיע), התמוטטות. הידיעה שסיפור זה נכתב על-ידי דמות שאנחנו כבר מכירים (יעל), יוצרת שכבה מרתקת ואפילו מעט טיפולית (אפרופו ביבליותרפיה), בזכותה מתאפשר לראות פן נוסף של יעל הרחוק מהנגיעות הסכיזואידיות שאולי נחשדה בהן בהתחלה. החמלה המרחפת מעל הסיפור של מירית, מופנית גם כלפי בעלה, גדי, אשר עושה כמיטב יכולתו כדי לסייע לה מהבחינה הפיזית, אך מהבחינה הנפשית אינו מסוגל להגיע אליה וגם כלפי ילדתם הקטנה.

הסיפור של מירית הוא כאמור כפסק זמן לקוראים, אך אותם "זבובים על קיר" כבר עוברים להירמס מתחת למחבט הטירוף בסיפור הבא, "המיתוס של מחלות הנפש", והוא הצבע הבולט ביותר בקשת הסיפורית הנפלאה הזאת עם מחווה ברורה ל"חנויות הקינמון" של ברונו שולץ. כאן חוזרת יעל לחנות הספרים המוזרה בנתניה לבקש עבודה, הפעם עם כל האומץ האפשרי. היא מעידה על עצמה שהיא מפחדת להשתגע, עבודה משמעותה חיים, "החיים מתחילים", כפי שמכריזה אמה וכך מתנפץ לו המיתוס הראשון. העבודה בחנות הספרים המוזרה רק מקרבת את יעל בעוד כמה צעדים מהירים לעבר הבלתי נמנע וענן הפסיכוזה בצד הקשת הולך וגדל. הקורא המיומן ישים לב שיעל חזרה אך ווסיסדאס איננה. הקורא היותר מיומן ישים לב שווסיסדאס לא באמת איננה כי היא כעת חלק מיעל ומהעולם שמחוצה לה. אם בחלק הראשון, יעל עוד עשתה הבדלה בינה לבין ווסיסדאס ואף התקפלה באמצע חנות הספרים וסתמה את אוזניה כדי לא לשמוע את קולה, הרי שכאן אין יותר חוצץ ביניהן  והדבר ניכר במעשים וגם בשפה  ובשיח עם הסביבה: "תפסיקי לדבר אלי כמו שאת כותבת", מבקש ממנה רענן שעובד עמה בחנות.

קשה שלא להתייחס לאזכורים התרבותיים לכל אורך הספר. מגוון  סופרים ומשוררים מופיעים בו: יונה וולך, אורלי קסטל בלום, פרננדו פסואה ועוד. לא תמיד ברור מהי התרומה שלהם ומה הטעם באזכורם, בעיקר מפני שמדובר בספר מגובש וייחודי למדי ואין שום צורך ב"קביים" הללו.

ספרי לנו קצת על הספר שלך, "המשרפה של ללי"

הספר " הַמִּשְׂרָפָה שֶׁל לָלִי " מגולל את סיפורה של לַלִי זֵלמַן, בת 45, מנהלת בית-העלמין האזרחי בקיבוץ יונה. ללי מתמודדת עם התדרדרות נשנית של כלייתה, כ-15 שנים לאחר השתלת הכליה הראשונה שעברה. כשללי נכשלת במציאת תורם מקרב משפחתה ומכריה, היא לא בוחלת בדרכים פחות כשרות להשגת מטרתה. במקביל להתדרדרות הבריאותית שלה גם קיבוצה האהוב עומד בפני קריסה כלכלית וכדי להצילו, ללי פותחת ענף לשריפת גופות (קרמטוריום).

לצד הדרמה האישית שללי עוברת, עסקי הקרמציה מספקים מגוון מקרים הזויים: מקררי הגופות מתקלקלים וללי נאלצת לאחסן כמה "קליינטים" בתאי הקירור של חדר האוכל הקיבוצי, גופות מתחלפות בין שני טקסי לוויה החלים במקביל, המשפחות האבלות מבקשות לערוך טקסים ביזאריים להנצחת יקיריהם, גברת "אני מתה" – זקנת הקיבוץ הטוענת שהיא עומדת למות בכל שני וחמישי – כבר מזמן לא מרגשת אף אחד, סרטי פורנו ישנים של שחקנית מזדקנת שהלכה לעולמה, מוקרנים על מסכי ענק ועוד היד נטויה…

עם מערכת נישואים פתוחה (שמומשה עד עתה רק מצד בעלה), רומָן חדש (שאליו ללי מטילה את עצמה מתוך תחושה שחייה מוטלים מנגד ושאין לה מה להפסיד), התנגדות לעסקי הקרמציה (מצד ניצולי שואה הגרים בקיבוץ ומצד הציבור הדתי), אימא דומיננטית ותומכת ובת שמעוניינת להשתלב ב"עסקי המוות" – ידיה של ללי עמוסות לעייפה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

לצערי הרב התוודעתי לעולם הספרים הדיגיטליים ולאופציית ההוצאה העצמית, כשכבר היה מאוחר מדי. אולי זה המקום לספר קצת על מה שחוויתי (ועדיין חווה), כדי לעודד סופרים אחרים לבחור בהוצאה עצמית.

את כתב היד הראשוני שלי שלחתי להוצאות הספרים הגדולות ונעניתי בשלילה. כשכבר כמעט וויתרתי על כל הרעיון, קיבלתי הזמנה לפגישה בהוצאת "מטר", שם שוחחתי עם אדם מאוד חביב שהביע עניין בהוצאתו של ספרי לאור, לאחר עבודת עריכה, סכום "סמלי" של מעל 50,000 ₪ ותמלוגים של 8 ₪ על כל ספר שיימכר. הודיתי לו אך סירבתי בנימוס.

מודעת פרסומת של סטימצקי-הוצאה-לאור לכדה את עיני. הם הבטיחו תמלוגים בגובה של 33% על מכירת כל ספר, ליווי אישי הכולל שתי הגהות, עריכה לשונית, עריכת ספרות, עימוד ועיצוב כריכה, חלוקה לכל חנויות הרשת וכל זאת במחיר מעט יותר נמוך מההצעה הקודמת שקיבלתי (ובכל זאת היה מדובר בסכום לא מבוטל). עטתי על האפשרות שנפתחה בפניי ויצרתי איתם קשר. לאחר שכתב היד שלי קיבל את אישור הלקטורה של סטימצקי, יצאנו לדרך.

חשוב לי לציין שסטימצקי עמדו בהבטחותיהם, לא הפרו את החוזה שנחתם ביני לבינם ושהדבר הכי טוב שקרה לי בעקבות הוצאת ספרי באמצעותם היה, עבודתי עם עורך הספר הנפלא, הקשוב, התומך והמוכשר, עמיר שינקמן.

מעבר לכך, על האופוריה שחשתי כשיצא הספר לאור העיבו מספר עובדות שלא הייתי מודעת להן / שלא ייחסתי להן חשיבות מספקת –

היות והספר יצא לאור ע"י סטימצקי, הוא נמכר רק בחנויותיהם ולא בחנויות ספרים אחרות.

הספר אמור היה להיות מוצג על מדף הספרים החדשים בחנויות השונות בחודש הראשון להיוולדו, אך למעשה ישנן הרבה חנויות שאין להן מקום מיוחד להצגת ספרים חדשים או שמדף הספרים החדשים שלהן אינו גדול מספיק כדי להכיל את עשרות (אם לא יותר) הספרים החדשים היוצאים לאור מידי יום.

לחוזה שלי עם סטימצקי יש תאריך תפוגה – בתום שנה, אקבל חזרה את כל הספרים שלא נמכרו ו… שיהיה לי בהצלחה בסיפור הזה.

בהעדר מסע יחסי ציבור, הספר שוקע לאט אבל בטוח אל תהום הנשייה. עד כדי כך לא הייתי מודעת לחשיבותם של יחסי ציבור שלא השארתי ברשותי כמה עותקים מהספר כדי לחלק לעיתונאים.

למען ההגינות אציין כי לסטימצקי ישנה אשת יחסי ציבור – שירותיה עולים 6000 ₪ למשך חודשיים ובמהלכם היא מתחייבת לעשות ככל יכולתה לעניין עיתונאים / גורמים רלוונטיים בספר, אך הצלחתה אינה מובטחת (דבר שהרתיע אותי מלהיעזר בה).

כחודש לאחר שספרי יצא לאור, פניתי לאינדיבוק במטרה להציע את ספרי למכירה באתרם. הליך ההמרה של ספרי לספר דיגיטלי והעלתו לאתר היה מהיר ונטול כאבים, המחיר היה נמוך בהרבה מהמחיר הכרוך בהוצאה לאור של ספר מודפס והתמלוגים היו הוגנים.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

תנו צ'אנס לספרים הדיגיטליים ו/או אל תדפיסו כמות גדולה של ספרים. אני הדפסתי 500 עותקים וחשבתי שזו לא כמות גדולה כל כך. אך לסופרת לא ידועה שעדיין לא הוכיחה את עצמה, בלי יחסי ציבור בערוצים המקובלים ועם ספר ראשון, זו כמות לא מבוטלת.

היתרונות שספרים דיגיטליים מקנים לסופר: ניתן לערוך מבצעים והגרלות ביתר קלות, היות ויש מספר בלתי מוגבל של עותקים. העותקים לעולם לא יוחבאו ויעלו אבק במחסן שכוח אל. הקריאה, למרבה הפתעתי, נוחה ביותר (הספר הדיגיטלי הראשון שקראתי היה הספר שלי… קראתי אותו באמצעות שימוש באפליקציית אינדיבוק בטאבלט שלי ואפילו אני "הומרתי" ממעריצה של הספר המודפס לסוגדת לספר הדיגיטלי). ועוד יתרון בולט, ספר דיגיטלי ידידותי לסביבה.

היעזרו בשירותיהן/ם של סוקרות/ים בקבוצות קריאה בפייסבוק. כל חוות דעת על הספר יכולה להוביל להתעניינות בו.

סטימצקי סיפקה לי כאמור שירותי הגהה, עריכה, עימוד ועיצוב. גם אם אתם טסים סולו, היעזרו באנשי מקצוע טובים שישפרו את איכותו של המוצר המוגמר.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני מאוד מקווה שיותר ויותר סופרים יוציאו את ספריהם במהדורה דיגיטלית ושקהל הקוראים, האוהב ומחפש ספרים דיגיטליים מכל הז'אנרים, יגדל אף הוא.

מקווה שייווצרו יותר מפגשים בין סופרים לקהל הקוראים, שבהם הסופר יוכל לספר על ספרו ואולי אף להציעו למכירה ושיותר קוראים ירצו לשמוע מה יש לסופרים חדשים להציע.

ולסיום- איזה ספר את קוראת בימים אלה?

חזרתי לסופר האהוב עלי, מאיר שלו, ושלפתי שני ספרים שלו שנחו על מדף הספרים שלי לקריאה מחודשת: "כימים אחדים" ו-"פונטנלה". הקריאה האחרונה שלי הייתה כל כך שונה מזו הראשונה (שהתרחשה לפני שנים. את "כימים אחדים" קראתי עוד לפני שהייתי אימא והיום ביתי הבכורה בת 17 והקטנה בת 13), ששמחתי לשוב אליהם עמוסה בניסיון חיים ובתובנות חדשות.

רכשתי אך טרם קראתי את "קריאת הקוקייה" של ג'יי. קיי. רולינג. ספר שכתבה תחת שם העט רוברט גלבריית'.

לספרה של אורלי גליבטר אדלר באתר אינדיבוק: https://indiebook.co.il/shop/המשרפה-של-ללי

צילום: מיה קונטנתה