תגית: ספרות

שלושה ספרים מותחים שכיף לקרוא בחורף

אומנם ספרים זה לא פירות ואין להם עונה, אבל עדיין יש ספרים שכיף יותר לקרוא בחורף, מתחת לשמיכה. קצת מותחים, קצת ממכרים.

  1. "אחוזה" מאת סרחיו ביסיו, הוצאת תשע נשמות, תרגום: סוניה ברשילון

כבר בעמוד הראשון ברור שזה לא הולך להיגמר טוב. זוג בורגני פלוס ילדה, נוסע לנופש כפרי באחוזה של חברים. ביסיו מזמין אותנו להדק חגורות ולצאת למסע עם שפע שיבושים מסתוריים, אירוניה מרומזת, (העיסוק החוזר שלו עם חיי הבורגנות השבירים ואותן חופשות או פסקי זמן מהחיים),  ואימה שצצה ומתגנבת בין הדמויות והטבע. מדובר בנובלה קצרה שנפלא להעביר איתה בוקר שישי חורפי.

2. "ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט, הוצאת כתר, תרגום: ורד שוסמן

אחוות וחוגים סודיים בקולג' זה כמעט תמיד קריפי. בחור מעיירת חור מגיע לקולג' בוורמנט  ומתקבל לחוג מסתורי ונחשק המועבר ע"י מרצה כריזמטי. בחוג חברים רק חמישה תלמידים בלבד והם נבחרו בקפידה. האגו העף לגבהים חדשים מתרסק מהר מאוד, לאחר שהבחור מבין את אשר נדרש ממנו כחלק מהחוג: נאמנות עיוורת, דיסקרטיות כמעט בלתי אפשרית ובחינה מחודשת של הנורמות המוסריות המקובלת . גדולתה של טארט היא ביכולת לברוא סיפור אשר מעלה סוגיות גרנדיוזיות מבלי להרחיק ולו לרגע את הקורא. המתח והחשש לגורל הדמויות אינו מרפה. הבחירות שלה היכן לרדת לרמות המיקרוסקופיות ביותר כדי לאפשר קירבה אנושית, תמיד מדויקות. ספר שמן שנקרא במהירות.

3. "ארוחה בחורף" מאת הובר מנגרלי, הוצאת עם עובד, תרגום: עמנואל פינטו 

יוצאים לחפש יהודים, כך מתחיל הסיפור הזה. ביום חורף אי שם בערבות פולין יוצאים שלושה נאצים לתור אחר יהודים כדי להימלט ממלאכת ההריגה. בעודם מנסים למצוא מקלט מהקור הנורא ומן הרעב שפוקד אותם, צפים ועולים תמונות מהחיים שהשאירו מאחור. כשהם מוצאים את המסתור לו קיוו, מחכה להם מפגש שיעמיד אותם מבחנים קשים. הספר, כצפוי, מציג נושאים מעיקים ושחוקים כגון החייל הנאצי הפשוט כבן אדם והאבסורד האכזרי שנוצר רק בזמני מלחמה אך אלו אינם מטשטשים לרגע את העובדה שמדובר בעלילה מותחת ביותר וביחסי כוחות שיכולים להוביל בכל שנייה לרצח. השפה המינימליסטית היא חסרת פשרות, מוקפדת וכמעט על תקן דמות נוספת. ספר קצר, קר ואפל.

 

יד

"אולי אלד קשת", ההיאחזות המטורפת בנורמלי

"אולי אלד קשת" מאת הדס מזרחי, הוצאת פרדס סדרת מלח מים

"אולי אלד קשת" זו אינה שאלה מתיילדת כי אם תהייה לגבי אפשרות מעשית. כך נולדת לה קשת של מנעד רגשות צבעוניים, וכאשר הם מתחילים להיות מתורגמים למילים ולמעשים, מגיח הטירוף העומד במרכזן של הנובלות הללו. "עוד לא הצלחתי לחבר בין החיים המטפיזיים לחומריים, אני מבינה אותם כמו שני דברים נפרדים," מסבירה ווסיסדאס על שמה קרויה הנובלה הראשונה. ווסיסדאס היא הלך רוח, מחשבה עקומה ששוכנת אצל אדם הנאבק להיות נורמטיבי, יעל, הדמות המלווה אותנו לכל אורך הספר.

אוליי.jpg

האירוע המרכזי בנובלה הראשונה הוא חטיפתה של יעל. היא מתחילה את יומה עם החלטה למצוא עבודה בחנות ספרים הזויה בנתניה ונופלת לידיו של מאבטח מטורלל המצווה עליה לכתוב ללא הפסק כמעיין עוץ לי גוץ לי ביבליותרפי. יעל מנסה לכתוב אך במקביל ווסיסדאס מנהלת את מחשבותיה וזיכרונותיה, מקפצת על תודעתה כמו מזרן בבית מלון עד שנדמה שיעל כמעט שוות נפש לגבי חטיפתה. באופן פרדוקסלי, דווקא הסיפור שכותבת יעל בשבי, "הדר עבודת-יד" מספק אתנחתא קצרה בתוך הסהרוריות התזזיתית האופפת את שאר הספר. פרדוקסלי מפני שיעל כותבת סיפור על שיגעון שנכתב באופן נורמלי לחלוטין. הדמות הראשית היא מירית אשר חווה (כמה מפתיע), התמוטטות. הידיעה שסיפור זה נכתב על-ידי דמות שאנחנו כבר מכירים (יעל), יוצרת שכבה מרתקת ואפילו מעט טיפולית (אפרופו ביבליותרפיה), בזכותה מתאפשר לראות פן נוסף של יעל הרחוק מהנגיעות הסכיזואידיות שאולי נחשדה בהן בהתחלה. החמלה המרחפת מעל הסיפור של מירית, מופנית גם כלפי בעלה, גדי, אשר עושה כמיטב יכולתו כדי לסייע לה מהבחינה הפיזית, אך מהבחינה הנפשית אינו מסוגל להגיע אליה וגם כלפי ילדתם הקטנה.

ברונו
                       עם מחווה ברורה לברונו שולץ

 

הסיפור של מירית הוא כאמור כפסק זמן לקוראים, אך אותם "זבובים על קיר" כבר עוברים להירמס מתחת למחבט הטירוף בסיפור הבא, "המיתוס של מחלות הנפש", והוא הצבע הבולט ביותר בקשת הסיפורית הנפלאה הזאת עם מחווה ברורה ל"חנויות הקינמון" של ברונו שולץ. כאן חוזרת יעל לחנות הספרים המוזרה בנתניה לבקש עבודה, הפעם עם כל האומץ האפשרי. היא מעידה על עצמה שהיא מפחדת להשתגע, עבודה משמעותה חיים, "החיים מתחילים", כפי שמכריזה אמה וכך מתנפץ לו המיתוס הראשון. העבודה בחנות הספרים המוזרה רק מקרבת את יעל בעוד כמה צעדים מהירים לעבר הבלתי נמנע וענן הפסיכוזה בצד הקשת הולך וגדל. הקורא המיומן ישים לב שיעל חזרה אך ווסיסדאס איננה. הקורא היותר מיומן ישים לב שווסיסדאס לא באמת איננה כי היא כעת חלק מיעל ומהעולם שמחוצה לה. אם בחלק הראשון, יעל עוד עשתה הבדלה בינה לבין ווסיסדאס ואף התקפלה באמצע חנות הספרים וסתמה את אוזניה כדי לא לשמוע את קולה, הרי שכאן אין יותר חוצץ ביניהן  והדבר ניכר במעשים וגם בשפה  ובשיח עם הסביבה: "תפסיקי לדבר אלי כמו שאת כותבת", מבקש ממנה רענן שעובד עמה בחנות.

קשה שלא להתייחס לאזכורים התרבותיים לכל אורך הספר. מגוון  סופרים ומשוררים מופיעים בו: יונה וולך, אורלי קסטל בלום, פרננדו פסואה ועוד. לא תמיד ברור מהי התרומה שלהם ומה הטעם באזכורם, בעיקר מפני שמדובר בספר מגובש וייחודי למדי ואין שום צורך ב"קביים" הללו.

השאלון העצמאי עם אורלי גליבטר אדלר

צלמת מיה קונטנתה2

 

ספרי לנו קצת על הספר שלך, "המשרפה של ללי"

הספר " הַמִּשְׂרָפָה שֶׁל לָלִי " מגולל את סיפורה של לַלִי זֵלמַן, בת 45, מנהלת בית-העלמין האזרחי בקיבוץ יונה. ללי מתמודדת עם התדרדרות נשנית של כלייתה, כ-15 שנים לאחר השתלת הכליה הראשונה שעברה. כשללי נכשלת במציאת תורם מקרב משפחתה ומכריה, היא לא בוחלת בדרכים פחות כשרות להשגת מטרתה. במקביל להתדרדרות הבריאותית שלה גם קיבוצה האהוב עומד בפני קריסה כלכלית וכדי להצילו, ללי פותחת ענף לשריפת גופות (קרמטוריום).

לצד הדרמה האישית שללי עוברת, עסקי הקרמציה מספקים מגוון מקרים הזויים: מקררי הגופות מתקלקלים וללי נאלצת לאחסן כמה "קליינטים" בתאי הקירור של חדר האוכל הקיבוצי, גופות מתחלפות בין שני טקסי לוויה החלים במקביל, המשפחות האבלות מבקשות לערוך טקסים ביזאריים להנצחת יקיריהם, גברת "אני מתה" – זקנת הקיבוץ הטוענת שהיא עומדת למות בכל שני וחמישי – כבר מזמן לא מרגשת אף אחד, סרטי פורנו ישנים של שחקנית מזדקנת שהלכה לעולמה, מוקרנים על מסכי ענק ועוד היד נטויה…

עם מערכת נישואים פתוחה (שמומשה עד עתה רק מצד בעלה), רומָן חדש (שאליו ללי מטילה את עצמה מתוך תחושה שחייה מוטלים מנגד ושאין לה מה להפסיד), התנגדות לעסקי הקרמציה (מצד ניצולי שואה הגרים בקיבוץ ומצד הציבור הדתי), אימא דומיננטית ותומכת ובת שמעוניינת להשתלב ב"עסקי המוות" – ידיה של ללי עמוסות לעייפה.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

לצערי הרב התוודעתי לעולם הספרים הדיגיטליים ולאופציית ההוצאה העצמית, כשכבר היה מאוחר מדי. אולי זה המקום לספר קצת על מה שחוויתי (ועדיין חווה), כדי לעודד סופרים אחרים לבחור בהוצאה עצמית.

את כתב היד הראשוני שלי שלחתי להוצאות הספרים הגדולות ונעניתי בשלילה. כשכבר כמעט וויתרתי על כל הרעיון, קיבלתי הזמנה לפגישה בהוצאת "מטר", שם שוחחתי עם אדם מאוד חביב שהביע עניין בהוצאתו של ספרי לאור, לאחר עבודת עריכה, סכום "סמלי" של מעל 50,000 ₪ ותמלוגים של 8 ₪ על כל ספר שיימכר. הודיתי לו אך סירבתי בנימוס.

מודעת פרסומת של סטימצקי-הוצאה-לאור לכדה את עיני. הם הבטיחו תמלוגים בגובה של 33% על מכירת כל ספר, ליווי אישי הכולל שתי הגהות, עריכה לשונית, עריכת ספרות, עימוד ועיצוב כריכה, חלוקה לכל חנויות הרשת וכל זאת במחיר מעט יותר נמוך מההצעה הקודמת שקיבלתי (ובכל זאת היה מדובר בסכום לא מבוטל). עטתי על האפשרות שנפתחה בפניי ויצרתי איתם קשר. לאחר שכתב היד שלי קיבל את אישור הלקטורה של סטימצקי, יצאנו לדרך.

חשוב לי לציין שסטימצקי עמדו בהבטחותיהם, לא הפרו את החוזה שנחתם ביני לבינם ושהדבר הכי טוב שקרה לי בעקבות הוצאת ספרי באמצעותם היה, עבודתי עם עורך הספר הנפלא, הקשוב, התומך והמוכשר, עמיר שינקמן.

מעבר לכך, על האופוריה שחשתי כשיצא הספר לאור העיבו מספר עובדות שלא הייתי מודעת להן / שלא ייחסתי להן חשיבות מספקת –

היות והספר יצא לאור ע"י סטימצקי, הוא נמכר רק בחנויותיהם ולא בחנויות ספרים אחרות.

הספר אמור היה להיות מוצג על מדף הספרים החדשים בחנויות השונות בחודש הראשון להיוולדו, אך למעשה ישנן הרבה חנויות שאין להן מקום מיוחד להצגת ספרים חדשים או שמדף הספרים החדשים שלהן אינו גדול מספיק כדי להכיל את עשרות (אם לא יותר) הספרים החדשים היוצאים לאור מידי יום.

לחוזה שלי עם סטימצקי יש תאריך תפוגה – בתום שנה, אקבל חזרה את כל הספרים שלא נמכרו ו… שיהיה לי בהצלחה בסיפור הזה.

בהעדר מסע יחסי ציבור, הספר שוקע לאט אבל בטוח אל תהום הנשייה. עד כדי כך לא הייתי מודעת לחשיבותם של יחסי ציבור שלא השארתי ברשותי כמה עותקים מהספר כדי לחלק לעיתונאים.

למען ההגינות אציין כי לסטימצקי ישנה אשת יחסי ציבור – שירותיה עולים 6000 ₪ למשך חודשיים ובמהלכם היא מתחייבת לעשות ככל יכולתה לעניין עיתונאים / גורמים רלוונטיים בספר, אך הצלחתה אינה מובטחת (דבר שהרתיע אותי מלהיעזר בה).

כחודש לאחר שספרי יצא לאור, פניתי לאינדיבוק במטרה להציע את ספרי למכירה באתרם. הליך ההמרה של ספרי לספר דיגיטלי והעלתו לאתר היה מהיר ונטול כאבים, המחיר היה נמוך בהרבה מהמחיר הכרוך בהוצאה לאור של ספר מודפס והתמלוגים היו הוגנים.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

תנו צ'אנס לספרים הדיגיטליים ו/או אל תדפיסו כמות גדולה של ספרים. אני הדפסתי 500 עותקים וחשבתי שזו לא כמות גדולה כל כך. אך לסופרת לא ידועה שעדיין לא הוכיחה את עצמה, בלי יחסי ציבור בערוצים המקובלים ועם ספר ראשון, זו כמות לא מבוטלת.

היתרונות שספרים דיגיטליים מקנים לסופר: ניתן לערוך מבצעים והגרלות ביתר קלות, היות ויש מספר בלתי מוגבל של עותקים. העותקים לעולם לא יוחבאו ויעלו אבק במחסן שכוח אל. הקריאה, למרבה הפתעתי, נוחה ביותר (הספר הדיגיטלי הראשון שקראתי היה הספר שלי… קראתי אותו באמצעות שימוש באפליקציית אינדיבוק בטאבלט שלי ואפילו אני "הומרתי" ממעריצה של הספר המודפס לסוגדת לספר הדיגיטלי). ועוד יתרון בולט, ספר דיגיטלי ידידותי לסביבה.

היעזרו בשירותיהן/ם של סוקרות/ים בקבוצות קריאה בפייסבוק. כל חוות דעת על הספר יכולה להוביל להתעניינות בו.

סטימצקי סיפקה לי כאמור שירותי הגהה, עריכה, עימוד ועיצוב. גם אם אתם טסים סולו, היעזרו באנשי מקצוע טובים שישפרו את איכותו של המוצר המוגמר.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרים בארץ?

אני מאוד מקווה שיותר ויותר סופרים יוציאו את ספריהם במהדורה דיגיטלית ושקהל הקוראים, האוהב ומחפש ספרים דיגיטליים מכל הז'אנרים, יגדל אף הוא.

מקווה שייווצרו יותר מפגשים בין סופרים לקהל הקוראים, שבהם הסופר יוכל לספר על ספרו ואולי אף להציעו למכירה ושיותר קוראים ירצו לשמוע מה יש לסופרים חדשים להציע.

ולסיום- איזה ספר את קוראת בימים אלה?

חזרתי לסופר האהוב עלי, מאיר שלו, ושלפתי שני ספרים שלו שנחו על מדף הספרים שלי לקריאה מחודשת: "כימים אחדים" ו-"פונטנלה". הקריאה האחרונה שלי הייתה כל כך שונה מזו הראשונה (שהתרחשה לפני שנים. את "כימים אחדים" קראתי עוד לפני שהייתי אימא והיום ביתי הבכורה בת 17 והקטנה בת 13), ששמחתי לשוב אליהם עמוסה בניסיון חיים ובתובנות חדשות.

רכשתי אך טרם קראתי את "קריאת הקוקייה" של ג'יי. קיי. רולינג. ספר שכתבה תחת שם העט רוברט גלבריית'.

 

לספרה של אורלי גליבטר אדלר באתר אינדיבוק: https://indiebook.co.il/shop/המשרפה-של-ללי

צילום: מיה קונטנתה

השאלון העצמאי עם שלי מרכוס

שלי

 

ספרי לנו קצת על הספר שלך "עיניים שלי"

הספר "עיניים שלי" מורכב מ-21 סיפורים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אבל תוך כדיי קריאה והעמקה בספר, הקורא מגלה שהם קשורים זה לזה.יש דמויות שמבקרות גם בסיפורים אחרים וסוגרות פערים מסיפור קודם, בסיפור אחר. כל הסיפורים מתרחשים בשכונה דמיונית , בשנות השמונים של המאה העשרים, השכונה היא אמנם דמיונית, אבל כולנו מכירים אותה, מהחיים שלנו, מהעבר.

הספר הוא געגוע לפעם, לאנשים שכבר לא קיימים יותר, לעידן נשכח, חף מטכנולוגיה וקידמה. יש בו אוכל, טעמים, ריחות, מילים של פעם, והרבה ישראליות. יש בו אהבה וגם כאב.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים

יש לי קהל אוהדים בבלוג הפייסבוקי שלי של מעל 5500 איש. קיבלתי הרבה תגובות ופניות: "נו, מה עם ספר?", "מתי את מוציאה ספר" וכאלה… אז המעשה הטבעי מבחינתי היה לכתוב לקהל ולהוציא את הספר ישירות אליו, ללא תיווך.

יצאתי בקמפיין הדסטארט שגרף 155% כבר בשבועות הראשונים ומאז הספר הגיע לעוד מאות אחרים, בשתי מהדורות מודפסות.

איזה טיפ תתני למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית

לאסוף קהל קוראים, קודם כל.אני התחלתי לכתוב בדף הסיפורים שלי בפייסבוק ואף אחד לא הכיר אותי, האוהדים היו בני המשפחה. ומסיפור לסיפור, עוד לייק ועוד לייק, וכבר יש קהל אוהדים קטן ואז זה מתרחב למעגלים אחרים ואחרי שנה וחצי הכירו אותי אלפיים ומשהו איש. עם זה אפשר להתחיל לעבוד.

חיכיתי בסבלנות שיכירו אותי יותר בפלטפורמות החברתיות, לפני שיצאתי עם קמפיין ההדסטארט. לדעתי, זה הכי חשוב, להגיע מוכנים עם קהל שעוקב ומכיר אותך.

איזה עתיד את חוזה לשוק הספרות בארץ?

בתור מי שכתבה על העולם של פעם, עולם נטול טכנולוגיה , עולם של שכנים שמודיעים הודעות במקום וואטסאפים , יהיה בי תמיד רגש לספרות הכתובה, המודפסת, לריח של ספר.
אבל מצד שני, היכולת להגיע ליותר קוראים דרך עותקים דיגיטליים וקינדל, היא נפלאה ומרתקת בעיניי. נראה לי שעם הזמן זה יקרה יותר ויותר , אנשים משנים את הרגלי הצריכה שלהם תמיד.

 

 ולסיום- איזה ספר את קוראת בימים אלה

וואו. אני בתקופה של ספרות שואה. יש לי הזכות להפגש מדי יום שני עם אישה בת 92, ניצולת שלושה מחנות השמדה, אישה מרתקת באופן יוצא דופן. חשבתי ששמעתי הכל על השואה והאמת היא שלא מלמדים אותנו את קצה הקרחון. התחלתי לקרוא את ספרי ק.צטניק. משום מה הספר הראשון היה ה"עימות" שהוא החמישי בסדרה, אבל התחלתי איתו ועכשיו אני בראשון: "סלמנדרה" ומחכה לי על השולחן הספר השני שלו:"בית הבובות".

 

 

לספרה של שלי מרכוס באינדיבוק: https://goo.gl/GZAByL

לדף הפייסבוק של שלי מרכוס: https://goo.gl/e1LMcK

השאלון העצמאי עם יובל ליבליך

יובל ליבליך.PNG

 

ספר קצת על הספר החדש שלך, "טבעת האש"…

"טבעת האש" עוסק בעיקר במורט פרימן, עורך דין יהודי מצליח אך בלתי מסופק שמתגורר בעבר המזרחי העליון היוקרתי של מנהטן. מורט צמא לחברה ותשומת לב ומתקשה למצוא בת זוג. הוא חריף וחד בעבודתו אך רופס, חסר ביטחון ושלומיאל בחייו האישיים. במרדפו הנואש אחר האהבה הוא חורש את סצנת המסיבות המסועפת של הכרך. במהלך חיפושיו הוא נקלע במקרה למועדון סאדו בשוק הבשר האפלולי והאופנתי של מנהטן, שם הוא נתקל בדומינטריקס-מלכת סאדו- מסתורית העונה לכינוי 'מיסטרס אלקטרה.'

רומן בלתי אפשרי למימוש נרקם בין מורט, שהולך ונעשה לעבד של אלקטרה, לבין אדוניתו הנרקומנית שמתגרה בו כפאם פטאל ומשלחת אותו לתהום של געגועים. אלקטרה משפילה את מורט עד עפר, מנצלת אותו, מכאיבה לו ומקשה את חייו. למרות שיש לו חיי חברה שוקקים וקריירה מצליחה, הוא משתוקק לאלקטרה אשר מפילה אותו לתחתית החבית בצד האפל של מנהטן. הוא נעשה בלדר סמים שלא מדעת ומסתבך עם סגן תובע מתוחכם המטריד את אלקטרה. בסופו של דבר נלכד מורט במבצע עוקץ משטרתי ונאלץ להתפטר ממשרתו. למרות ההלם מחייו שנהרסו, נפילתו המסחררת מביאה לגאולתו האישית. הוא תופס שקיומו היה מכוון בעיקר להגשמת הציפיות של אחרים לפי ערכים לא אותנטיים שהחברה הדורסנית והלחוצה קובעת. מתחוור לו שמעל ומעבר למבט הצר שלו הוא קיים בעולם מלא דברים שבהם עיניו לא הבחינו.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

בהיותי מוזיקאי הייתי מאז ומתמיד חסיד של סצנת האינדי והPאנק שמפיקה רוקנרול בועט וניסיוני. במהלך הקריירה שלי ניגנתי באינספור הרכבים והפקות בארץ ובארצות הברית שבחרו בדרך העצמאית שמבטיחה חופש ביטוי ומטילה את האחריות לכל היבטי ההפקה על היוצרים עצמם. וכך, לאחר שסיימתי לכתוב את רומן הביכורים שלי "דגנרטור" בשנת  2015 היה לי טבעי להקים עם שותפיי יובל יבנה ומיכאל קובנר הוצאה עצמאית בשם "כהל," אשר פועלת כשותפות של אמנים מתחומים שונים. חברי "כהל" (מאז הצטרפו גם המשוררת דורית ויסמן והלהקה "כריכה רכה" ) משתפים פעולה הן ברמה האמנותית והן ברמות השיווק והקידום, למשל בארגון אירועים משותפים. ניהול פלטפורמה עצמאית כזו כרוך בשליטה מלאה בתכנים בתקציבים ומאפשר לנו להציג חומרים אלטרנטיביים בהתאם לשיקול הדעת האמנותי שלנו. הרעיון של "כהל" הבשיל במיוחד לאור ההתפתחות של פלטפורמות אינטרנטיות למימון המונים כמו "הדסטארט" המאפשרות לנו לגייס את המשאבים הדרושים. יתרון נוסף בולט של שיטת מימון ההמונים הוא היכולת להפיץ ולמכור מראש מספר משמעותי של עותקים הניתנים כתשורות לתומכים. גם חידושי הדפוס הדיגיטלי מקלים מאד משום ניתן להדפיס את הכמויות הדרושות בעלות נמוכה.

הקמפיין הראשון של "כהל" ב"הדסטארט" מימן בנקל את ההוצאה לאור של "דגנרטור" ושל הרומן "שיר של יום" מאת יובל יבנה. "דגנרטור" זכה לתשומת לב ושבחים ובשנת 2016 זיכה אותי בפרס שרת התרבות והספורט לסופרים בראשית דרכם. התקדמות זו והניסיון שצברתי בפרויקט של רומן הביכורים, שכנעו אותי להמשיך בנתיב העצמאי גם עם "טבעת האש."

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

דבר ראשון, האמינו בעצמכם. התקווה היא הנשק החזק ביותר שלכם ובטח תזדקקו לאנרגיה רבה לעבור את התהליך. עם זאת, אף מילה שלכם אינה חצובה בסלע ושום דבר אינו קדוש. במילים אחרות, החבר הטוב ביותר שלכם הוא הכפתור האדום, כלומר המחיקה של הטפל. אכן, אסור להתפשר לגבי האיכות במיוחד לאור הדעה הקדומה הרווחת שיצירה עצמאית היא חובבנית ובוסרית. לשם כך עליכם לפתח משמעת עצמית וסיבולת של לוחמי גרילה בודדים. למרות הרצון לכתוב ללא עכבות, אסור להיות פזיז ולפרסם חומר בלתי מוגמר. דווקא כעצמאים עליכם להקפיד על איכות ומקצועיות.  תוצר מקצועי ומלוטש מחייב אנשי מקצוע בתשלום: עריכה ספרותית , הגהה, עריכת לשון, עיצוב מוצר, עטיפה מאירת (או מחשיכת) עיניים, עימוד, גופן, דפוס.

כפי שכבר אמרתי, פלטפורמות למימון המונים מאפשרות גיוס משאבים למיזם שלכם. גם דפוס דיגיטלי והמרת הכותר לאי -בוק (ספר דיגיטלי, להלן אינדיבוק) מוזילים את העלויות. עם זאת, חובה לעבוד עם סוכנות מקצועית להפצה. הניסיון הקודם שלי להפיץ ספרים בעצמי בחנויות שכנע אותי שמדובר במאמץ סיזיפי עבור היזם המתחיל. בנוסף, הרשתות הגדולות מחזיקות במונופול כמעט מלא על מכירת הספרים בישראל, בעיקר מחוץ לבועה של המרכז.

לאחר ההוצאה לאור, עמדו מאחורי היצירה. אתם ורק אתם אחראים לקדם אותה, להשיג חשיפה וליצור 'באז' תקשורתי. למרות שאתם עצמאים ואין לכם תקציב כביר ליחסי ציבור, זה אפשרי. צריך לשלח עותקים לעיתונאים, מבקרים, פרסים ספרותיים, הגרלות, קבוצות קוראים במדיה החברתית ובלוגרים ברשת. במילים אחרות, לירות לכל הכיוונים ולתת עותק, רצוי אישית, לכל מי שנראה שעשוי לקדם את העניין או לכתוב על הספר. ולדוגמא, חברי מסר עותק של "דגנרטור" לסופר מתי שמואלוף אשר המליץ על הספר כאחד מחמישים כותרים שכל תל אביבי צריך לקרוא במאמר ב"טיימאאוט". המאמר הציג את "דגנרטור" לצד יצירת המופת של יעקב שבתאי "זיכרון  דברים" ונפילים אחרים. עם זאת, אל תפתחו ציפיות לתשומת לב. מעבר לזה, המדיום הוא המסר: כל אזכור של היצירה בתקשורת, אפילו ביקורת קטלנית, הוא לטובה. אזכורים רבים של הספר מעצימים את השיח ועשויים לסקרן את הקהל (ושוב, הפצה, לדאוג שהספר יהיה זמין לכולם).

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה

אני אספן כפייתי של ספרים ובכל עת יש אצלי ערמה מכובדת שמחכה. חלק ניכר מחומר הקריאה תופס את עיני בספרייה הציבורית המרהיבה של הרחובות, למרות שאיני יכול לעמוד בפיתוי ומפעם לפעם אני קונה, במיוחד כשמדובר בכותרים של סיפורת עברית מקורית. זהו מבחר די מקרי של ספרים שקראתי בחודשיים האחרונים, לפי סדר אלפביתי לפי שמות מחברים:

ויטולד גומברוביץ', קוסמוס (גוונים 2009)

מחמוד דרוויש, זכר לשכחה (שוקן 1989)

דורית ויסמן, שקשוקה בעין כרם (כהל 1917)

מריו לבררו, סמוך עלי (תשע נשמות 2017)

סנונית ליס, כל הג'אז הזה (סנונית תוכן 2017)

אורין מוריס, לרגל עבור מקום אחר (דביר 2016)

בני ציפר, עלייתו השמימה של העורך הספרותי (אוב 2005)

ארתור שניצלר, דוקטור גראסלר רופא המרחצאות (זמורה-ביתן 1993)

Phillip K. Dick, Do Androids Dream of Electric Sheep (Doubleday 1975)

George Orwell, Down and Out in Paris and London (Penguin 2017)

 

לספריו של יובל ליבליך באתר אינדיבוק: https://goo.gl/EXALVi

 

 

 

 

 

 

 

 

"לוויה בצהריים"- המודעות של הבלתי נראה

"לוויה בצהריים" מאת: ישעיהו קורן, בהוצאת הספרייה החדשה

אחד מהתיאורים היפים מתוך "לוויה בצהריים", הוא של הסוסה המובילה את עגלת הקבורה ומבעד לדמעה הנוזלת דרך עינה המודלקת ועמוסות הזבובים, משתקפים אנשי המושבה המתקבצים ללוויה.

לאחר סיום הספר, קשה שלא להזדהות עם הסוסה האומללה, הנושאת על גבה את האסון שסוף-סוף הגיע. סוף-סוף, כי אין דרך טובה יותר לתאר את הקריאה ביצירה מופתית זו מהמתנה מורטת עצבים לאסון.
לוויה

הגר ארליך, נשואה לטוביה, מכונאי רכב, שמעדיף לתקן מכניות מאשר לתקן את יחסיו עם אשתו הגר היא עקרת בית חולמנית ושקטה, רואה את העולם הקטן שבו נכפה עליה לחיות דרך רשת החרקים שבחלון מטבחה. היא מפתחת קשר מיוחד עם בן השכנים הבודד, יפתח. בין השניים נוצרת קרבה שקטה ואינטימית במהלך שיטוטיהם בין מבניה של עיר רפאים נטושה השוכנת סמוך למושבה. למרות שבני המושבה רואים בהגר עוף מוזר שלא מתאים את עצמו לאורך חייהם הפשוט, הם מניחים לה לנפשה ולא מתוכם עולה האנטגוניסט המיוחל. הנבל האמיתי בסיפור הזה היא אותה עיירת רפאים שתושביה הערבים גורשו ממנה זה מכבר ומשמשת כאזור אימונים צה"לי.

וכך הגר ויפתח פוגשים את הצלע שלישית בקשר שלהם: חייל עייף וכושל אשר רחוק מלהיות אותו יצור הרואי וחסון שישמש כמודל לאחר מלחמת השחרור. לרגע אפשר אף לחשוב שברח מאותה פלוגה כושלת, המתוארת בספרו של יהושוע קנז, "התגנבות יחידים." החייל, תמיד אחרון בפלוגתו,מדדה וחבול, וכבר עם הופעתו הראשונה, ברור שלא יוכל למנוע את האסון המתקרב. הקשר נוצר בין השלושה כאשר הגר ויפתח מוצאים את המימייה של החייל וזה, מכחיש בכל תוקף שהיא אכן שלו. המימייה עוברת בין השלושה ומיותר לציין שאין בה די כדי להרוות את הצמא והיובש של חייהם.

עיירת רפאים
עיירת רפאים

 

כמעט בלתי נתפס עד כמה יצירה זו הקדימה את זמנה ודובר על כך לא מעט. כתיבת הספר הסתיימה ב-1967 ואולי גם "בזכות" אופוריית הניצחון שאפיינה את התקופה , נדחקה לשוליים והתגלתה אחרי שנים.

קורן הוא סופר נדיר אשר אין לו צורך להיעזר באירועים הגדולים. את הכפר הערבי הוא מתאר לאחר דרמת הפינוי ויש בכך בחירה מודעת שמלווה אותו לכל אורך הכתיבה: הבלתי נראות הזאת אשר עוברת באמצעות תיאורים קצרים ודיאלוגים מינימליסטיים, לא מצביעה לרגע על כך שהדברים לא התרחשו או יתרחשו.  אותה בלתי נראות  מניעה את דמויותיו של קורן  וגורמת להן להתנהל בדרך שלא תמיד ברורה בקריאה ראשונה. על כן זוהי קריאה דורשת ומפתה וכאמור, לא פעם מורטת עצבים .

 

 

 

 

 

 

השאלון העצמאי עם ערן שגיא

ערן

ספר לנו קצת על הספר שלך (היילי)

(היילי) מספר על דניאלה (היילי) אמיתי, שחקנית שחיה בתל אביב המגלה, ספק במקרה, בלוג שנכתב על ידי מישהי בשם לילה, בלוג שהמילים שמופיעות בו מניעות משהו אצלה – אולי בנפש שלה – במין תנועה שמתחילה לערער אותה כשהיא טסה לצילומי סרט בטוקיו, ונחשפת לדברים שלא ידעה על עצמה או לא זכרה. כל זה מלווה בשורה של נתקים בזיכרון ובערות וחלומות לא ברורים, שבחלק השלישי של הספר, שמתרחש בפריז, מקבלים פשר מסוים, לפחות בעבור דניאלה.

הוצאת כבר שני רומנים בכנרת זמורה ביתן והפעם בחרת בהוצאה עצמית (אינדיבוק). מה היו השיקולים לכך? 

כשסיימתי את הגרסה הראשונה של (היילי), לפני יותר משלוש שנים, נדמה היה לי שהספר הזה לא יתאים לכנרת זמורה ביתן. הוא הרגיש לי פרטי מדי, כלומר, לא מתקשר בקלות ושקט. ובכל זאת, שלחתי אותו לעורכת שלי בזמורה, עלמה כהן-ורדי, שאהבה את הספר אבל כשהיא הביאה אותו להוצאה היא קיבלה את התגובה לה ציפיתי. המהלך הבא היה שליחת הטקסט לרון דהן וארז שוייצר מאינדיבוק, מתוך מחשבה שהם יוכלו להציע בית  הולם לרומן הזה (ואחרי שקראתי ספר אחר שהם הוציאו ושארז ערך, 'ספונג'ה וסיפורים קצרים' של נגה אלבלך, ספר שהתרשמתי ממנו מאוד). שבוע מאוחר יותר ארז ורון יצרו איתי קשר ואמרו שהוא ישמחו להוציא את הספר. ואז פשוט התחלנו לעבוד.

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית? 

אני חושב שיש אחריות גדולה יותר באופן פעולה כזה. כלומר, בסופו של דבר אתה זה שאמור להכריע בכל שאלה שמתעוררת (גם, למשל, בנוגע לעיצוב העטיפה, לדגשים כאלה ואחרים בשיווק וכו'), ולפעמים יש כאן קושי מסוים. הפתרון שלי לעניין – להיעזר באנשי מקצוע שאני מעריך ולהרשות לעצמי להתמסר להם ולדרך הפעולה שלהם.

איזה עתיד אתה חוזה לשוק הספרים בארץ? 

לא הייתי כותב אם לא הייתי מלא אמונה ביחס לספרות שרואה אור בארץ. קורים הרבה דברים יפים במקום ובזמן הזה, ויש כאן (גם) ספרות מצוינת. אני חושב שבשנה בה יצאו ספרים של כותבות וכותבים מעולים כמו אסתר פלד, מיכל פלג, אילה בן-פורת, אבנר שץ, גדעון הרן, עידו אנג'ל, אורין מוריס (ועוד) יש סיבות עמוקות ומשכנעות להיות אופטימי בנוגע למצבה של הספרות.

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה

את החלק השלישי של המאבק שלי (המכונה 'ילדות') של קרל אובה קנאוסגורד. ההתחלה שלו מבטיחה מאוד.

לספריו של ערן שגיא באתר אינדיבוק: https://goo.gl/A1JmFK