תגית: ספרות

השאלון העצמאי עם דוידי רוזנפלד

רוזנפלד

ספר קצת על הספר החדש שלך:


הספר החדש שלי "החלומות שהורגים אותנו" הוא פריקול לספר המתח הקודם שלי, "פרידה מבבל" שיצא ב "כתר" ב 2011 וגיבורו הוא חוקר פרטי תל אביבי קשוח וציני ארז בראון. (אם כי אפשר לקרא אותו גם בנפרד מהספר הקודם).
בספר שתי עלילות מקבילות שמשתקפות זו בזו, הסיפור הראשון הוא סיפורו של ארז בראון שמחפש אחרי רננה ניסנוף, יורשת עשירה שנעלמה מביתה ללא הודעה מוקדמת, בראון יוצא למסע חיפושים בין רהט בדרום לחווה אורגנית של חסידי ברסלב בשטחים ומגלה שהוא לא היחידי שמחפש אחרי רננה ניסנוף. הסיפור השני הוא סיפורו של אורפיאוס הנגן המופלא שלשמע נגינתו השתתקו חיות הפרא והנהרות נטו מנתיבם כדי לשמוע את קולו, אהובתו של אורפיאוס אורידיקה מתה מהכשת נחש. אורפיאוס האבל יורד לארץ המתים כדי להחזירה לחיים, הוא מצליח להרדים את הכלב בעל שלושת הראשים ששומר על השאול, משכנע את האדס רע הלב שליט ממלכת המתים להחזיר לו את אהובתו. האדס מתנה את השבתה של אורידיקה לחיים בכך שאורפיאוס לא יביט לאחור. רגע לפני שהוא מגיע אל האור אורפיאוס מביט לאחור ואורידיקה נעלמת.
המשל של אורפיאוס עוסק בכוחו המוגבל של היוצר, לשחרר את עצמו, להגיע אל הקורא, הסיפור של ארז בראון עוסק ביכולת שלנו לדעת את האמת, להיות בטוחים בעולם ובעצמנו ואם אתה הולך אחרי האמת ואחרי היצירה שלך יש מחיר שצריך לשלם. (28 ש"ח לעותק דיגיטלי באינדיבוק)
זהו ספר מתח קלאסי בסגנון "הבלש האפל" אך גם ספר עוסק בהבדל הדק בין מציאות לחלום, שקר לאמת, מוות וחיים. בחיפוש הבלתי פוסק אחרי משמעות בעולם שנדמה שהכל בו מקרי, מה המשמעות? מה הדרך? לאן הולכים? כמו שהבנתם אני מאוד חזק בקטע של השאלות, על הנושא של התשובות אני עדיין עובד.

למרות שכבר הוצאת בכתר את ספרך הקודם, הפעם בחרת ללכת בדרך עצמאית. תוכל לספר לנו על הבחירה הזאת?

"כתר" לא רצו להוציא את הספר מסיבותיהם הם, פניתי להוצאת "ידיעות אחרונות" עורכת המקור נווית בראל אהבה את הספר, אבל שאר חברי המערכת התנגדו, נווית סיפרה לי על כך ובסוף השיחה אמרה לי "אל תוותר על הספר שלך". חשבתי אם לפנות לעוד הוצאות לאור והגעתי למסקנה שאין לי חשק שוב לחכות, לכתת את רגלי, להמתין חודשים לתשובה ואם היא תהיה חיובית להוציא את הספר שלי עוד שנה וחצי, מהבחינה הזאת אני חושב שהמשפט של נווית באופן קצת אירוני הוא שגרם לי ללכת בדרך העצמאית.
איזה טיפים תתן למי שרוצה להוציא בהוצאה עצמית?

נכון שזה מאוד ישראלי להפוך למומחה בתחום אחרי שהתמחית בו חמש דקות רצופות, אבל מאחר והוצאתי רק ספר אחד בהוצאה עצמית אינני מרגיש שאני יכול לתת טיפים בנושא. אני יכול רק להגיד שמי שהוא יזם בנשמתו עלול להנות מהתהליך, אפשר ללמוד, להכיר אנשי מקצוע מעולים ובעיקר ליצור ספר שהוא כולו שלך, כשהוצאתי את הספר בכתר הרגשתי שאני חלק מפס ייצור, שאין לי שליטה על מה שקורה לספר, כשאתה מוציא את הספר בעצמך, זה שלך ורק שלך לטוב ולרע.

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלו?

אני חייב לציין שלצערי אני עסוק מאוד בשיווק וייחצו"ן הספר שלי (אני מקווה שתוך חודש חודשיים אוכל להשתבלל שוב ולהמשיך את כתיבת הנובלה החדשה שלי "רצח של סופר מושלם") אז פנאי לקרא באופן רציני כמו שאני אוהב אין לי, כרגע חזרתי מהספריה עם "יצר המוות" של ג'ד רובנפלד שכתב את "פשר הרצח" ואהבתי מאוד ועם ספרו של יינון ניר שאני מודה שאני לא ממש מכיר "החייל האחרון" סיימתי לקרא את "האהבה הכי גדולה בעולם" של שירה כרמי ואת "ספר הקיץ" של טובה ינסון.


אודות ספרו של דוידי רוזנפלד באתר אינדיבוק>http://goo.gl/RWlTn0

 

השאלון העצמאי עם רותי לקס

רותי

 

ספרי לנו קצת על הספרים שלך
 

שני ספרי עוסקים בנשים, במערכות יחסים ובנגיעה שבין העולם הטיפולי לחיים. ספרי הראשון "עד שתגיעי למקומה" עוסק בחמש חברות שמחליטות ליזום ניסוי קטן ולנהל זו עבור זו את החיים מאותו רגע. בדרך לשינוי אצל כל אחת הן לומדות משהו חשוב על אנשים ואמפתיה ועל כך שלא ניתן לעזור למישהו אחר עד שמגיעים למקומו. ספרי השני שיצא לפני כמה חודשים "אנשים שצריך לשכוח" מספר את סיפורן של שתי חברות ילדות שנפגשות מחדש אחרי שנים ארוכות בהן לא התראו. המפגש המחודש מאפשר לשתיים להתמודד עם העבר הקשה שלהן, לחזור אל מקומות ואנשים שניסו לשכוח ולהתחיל מחדש.

למה בחרת בהוצאה עצמית? מה היו השיקולים?

בחרתי להוציא את הספרים בהוצאה עצמית בתחילה (עם הספר הראשון) מתוך הבנה שבדרך אחרת הסיכויים להוציא אותו לאור קלושים מאד. אולם לאחר שעשיתי את התהליך עצמאית פעם אחת ומתוך הכרות עמוקה יותר עם עולם ההוצאה לאור מאז, הבנתי כי האפשרויות הנהדרות הגלומות בהוצאה עצמית הן רבות ובחרתי בפעם השנייה בדרך זו בלב שלם. כיום אני יודעת שהוצאה עצמית של ספר למעשה מאפשרת ליוצר לבחור איך לנהל את כל תהליך ההוצאה, מול אלו אנשי מקצוע, באילו עלויות ומתוך חופש יצירה אמיתי ורחב הרבה יותר. אני מודעת כמובן לחסרונות של הדרך הזו שעיקרן תדמיתיות ונוגעות גם לכך שהסופר פועל באופן עצמאי לחלוטין ללא גיבוי של מערכת גדולה, אבל עבורי זו הייתה הדרך הנכונה ואני שלמה איתה, מאמינה בה וממליצה עליה לאחרים שמחפשים את הדרך להוציא את ספרם לאור.

מה למדת מהתהליך הזה?

למדתי קודם כל שניתן לעשות הרבה דברים אם מחליטים ורוצים מאד ושאם הספר טוב ומעניין ונוגע באמת הוא יגיע לקהל גם בדרך העצמאית.

כיצד את מקדמת את הספרים?

באמצעות הרשתות החברתיות, אתר אינטרנט,, פנייה לתקשורת וסיקורים מדי פעם ובחודשים האחרונים בעיקר באמצעות סדנאות ומפגשי נשים שאני עורכת ברחבי הארץ. הסדנאות לא נוגעות רק לספרים אלא לתכנים הקשורים אליהם כמו אמפתיה במערכות יחסים וההבדלים בין גברים ונשים, אבל הן כמובן מאפשרות לי להגיע לקהלים וקוראים נוספים בכל פעם.

איזה טיפ היית נותנת למי שרוצה להוציא בהוצאה עצמית?

לפני הכל הייתי אומרת שאני מאד בעד להוציא ספר בדרך הזו! בעיני זו דרך מומלצת מאד, בייחוד לכותבים חדשים. אחר כך הייתי אומרת שאחרי שסיימתם לכתוב ואתם עוברים לשלב הוצאת הספר לאור, כדאי להניח מעט את הסנטימנטים הברורים שיש לכם לספר שלכם בצד, ולהתייחס לכל זה קצת כמו לכל פרוייקט אחר בחיים או בעבודה: לבחון אלנטרנטיבות, לבחור את אנשי המקצוע המתאימים לכם שנעים לכם לעבוד איתם, להכיר את הפלטפורמות ואפשרויות המכירה, לבחון גם ליווי עצמאי של אנשי פרסום ויחסי ציבור. ואחרי כל הבחירות וההחלטות לחזור להנות מהתהליך המרגש כמובן!

ולסיום: מה את קוראת בימים אלה?

אני קוראת בדרך כלל כמה ספרים בו זמנית. לרוב ספרים שעוסקים בנושאים שעליהם אני גם כותבת ומדברים אלי מאד וכן ספרים מקצועיים על עולם הכתיבה או העולם הטיפולי. כרגע קוראת את 'הזדמנות למשהו טוב' של מיכל שלו, 'סיפור' של רוברט מקי, ו'לא כזאת' של לנה דנהאם'.


אודות הספרים של רותי לקס באתר אינדיבוק>http://goo.gl/UweVOE

דיוקן של ערגה-על הספר "דייגו היקר"

"דייגו היקר" מאת אלנה פונייטובסקה, הוצאת תשע נשמות, תרגום: מיכל שליו

התרגום החדש לעברית של רומן המכתבים הפיקטיבי בין הנאהבים האמיתיים אנג'לינה בלוף והצייר דייגו ריברה, הוא דיוקן של ערגה בלתי פוסקת – לאהוב שעזב, אך גם להרבה יותר מזה. והתוספת של יצירה נוספת המדמיינת שליחת מכתבים של פרידה קאלו לאותו ריברה, נותנת פרספקטיבה נוספת לאותה ערגה, דרך סוג אחר, בוער יותר, שלה.

השנה היא 1921, פריז בשיא החורף. הציירת אנג'לינה בלוף נזנחת ע"י בן זוגה הצייר דייגו ריברה אשר שב למולדתו במקסיקו. עליה לשרוד עוני וחולי, וגרוע מזה, להתמודד עם כיסופים וחוסר ידיעה אודות בעלה שאינו משיב על מכתביה, ועם זיכרונות קשים מבנה המת. ולמרות הנסיבות, מכתביה אל דייגו חפים מכעס ומרירות. אולי בגלל זה ניתן לחשוב שהם מקבלים בצד של הנמען משקל של נוצה פלומתית המתעופפת באוויר וספק אם מגיעה למחוז חפצה. אך לפני כן, אותה נוצה מחוברת לציפור וכך גם אנג'לינה רואה את עצמה כפי שהיא כותבת לדייגו באחד ממכתביה: "בסופו של דבר אני הציפור שלך ובנית לי קן בין כפות ידיך לנצח". התשובות היחידות המגיעות מדייגו הם כספים עבורה וזה כנראה העלבון הגדול ביותר. שטרות כפלסטר על פצע פתוח ומדמם.

 

דייגו1

 

זהו דיוקן של שיברון לב. של ערגה בלתי פוסקת שאינה רק לגבר; היא גם למולדת שנעזבה, לאקלים אחר, לילד, לחדוות היצירה…

בראיון שערכה גילי איזיקוביץ עם הסופרת אלנה פונייטובסקה ל"הארץ", אמרה פונייטובסקה שדייגו ריברה כנראה היה שונא את הספר אם היה זוכה לקרוא אותו, ואכן פונייטובסקה נותנת לאנג'לינה בלוף קול שבור וכואב אך גם מפוכח, נבון, עצמאי ונחוש. היא לוקחת את הקורא לעולמה של דמות אולי שולית בעולם האמנות אך בהחלט מרתקת.

 

דייגו2.jpg
דיוקן של אנג'לינה בלוף (צייר: דייגו ריבה)

 

כמה חכם לסגור את הספר עם היצירה "דייגו אני לבד, דייגו אני כבר לא לבד", גם היא מאת אלנה פונייטובסקה. הפעם הדוברת היא פרידה קאלו, ואם אנג'לינה היא כביכול הפצע, הרי פרידה קאלו הוא הגוף שסוחב אותו. שוב דייגו נעדר. זנח את אהובתו מאחור. אך הפעם הפנייה היא ספק אליו ספק אל עצמה. מעין דין ודברים שלה על חייה  וגם על מותה, שכן פרידה קאלו בוערת גם בקבר. וכמו ציוריה, הווידוי שלה צבעוני, מחודד, נוצץ ולא פעם כעור. המאורעות של חייה מלאי טראומה וסבל אך חפים מייאוש, בניגוד לאנג'לינה: "הרבה פעמים רציתי למות אבל גם רציתי לחיות בחירוף נפש. ולצייר. ולעשות אהבה. ולצייר כמו שעושים אהבה".

אם אנג'לינה היא מים פרידה היא האש. הדילוג בין שתי הנשים הללו כה הגיוני. זהו מסע חוצה יבשות מקיפאון לרתיחה, משלג לבן אל שמש טרופית, מצבעים קרים לעזים. כל זה נכתב ביד אמן.