אומנם ספרים זה לא פירות ואין להם עונה, אבל עדיין יש ספרים שכיף יותר לקרוא בחורף, מתחת לשמיכה. קצת מותחים, קצת ממכרים.

1. "אחוזה" מאת סרחיו ביסיו, הוצאת תשע נשמות, תרגום: סוניה ברשילון

כבר בעמוד הראשון ברור שזה לא הולך להיגמר טוב. זוג בורגני פלוס ילדה, נוסע לנופש כפרי באחוזה של חברים. ביסיו מזמין אותנו להדק חגורות ולצאת למסע עם שפע שיבושים מסתוריים, אירוניה מרומזת, (העיסוק החוזר שלו עם חיי הבורגנות השבירים ואותן חופשות או פסקי זמן מהחיים),  ואימה שצצה ומתגנבת בין הדמויות והטבע. מדובר בנובלה קצרה שנפלא להעביר איתה בוקר שישי חורפי.

2. "ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט, הוצאת כתר, תרגום: ורד שוסמן

אחוות וחוגים סודיים בקולג' זה כמעט תמיד קריפי. בחור מעיירת חור מגיע לקולג' בוורמנט  ומתקבל לחוג מסתורי ונחשק המועבר ע"י מרצה כריזמטי. בחוג חברים רק חמישה תלמידים בלבד והם נבחרו בקפידה. האגו העף לגבהים חדשים מתרסק מהר מאוד, לאחר שהבחור מבין את אשר נדרש ממנו כחלק מהחוג: נאמנות עיוורת, דיסקרטיות כמעט בלתי אפשרית ובחינה מחודשת של הנורמות המוסריות המקובלת . גדולתה של טארט היא ביכולת לברוא סיפור אשר מעלה סוגיות גרנדיוזיות מבלי להרחיק ולו לרגע את הקורא. המתח והחשש לגורל הדמויות אינו מרפה. הבחירות שלה היכן לרדת לרמות המיקרוסקופיות ביותר כדי לאפשר קירבה אנושית, תמיד מדויקות. ספר שמן שנקרא במהירות.

3. "ארוחה בחורף" מאת הובר מנגרלי, הוצאת עם עובד, תרגום: עמנואל פינטו 

יוצאים לחפש יהודים, כך מתחיל הסיפור הזה. ביום חורף אי שם בערבות פולין יוצאים שלושה נאצים לתור אחר יהודים כדי להימלט ממלאכת ההריגה. בעודם מנסים למצוא מקלט מהקור הנורא ומן הרעב שפוקד אותם, צפים ועולים תמונות מהחיים שהשאירו מאחור. כשהם מוצאים את המסתור לו קיוו, מחכה להם מפגש שיעמיד אותם מבחנים קשים. הספר, כצפוי, מציג נושאים מעיקים ושחוקים כגון החייל הנאצי הפשוט כבן אדם והאבסורד האכזרי שנוצר רק בזמני מלחמה אך אלו אינם מטשטשים לרגע את העובדה שמדובר בעלילה מותחת ביותר וביחסי כוחות שיכולים להוביל בכל שנייה לרצח. השפה המינימליסטית היא חסרת פשרות, מוקפדת וכמעט על תקן דמות נוספת. ספר קצר, קר ואפל.

"כל הסיפורים" מאת אידה פינק, הוצאת עם עובד. תרגום: דוד וינפלד

האם יהיה נכון להגדיר את אידה פינק כסופרת שואה? ייתכן שזהו חטא לפתוח כך רשימה על-אודותיה. מראש הציבה עצמה פינק, כסופרת של סיפורים קצרים (להוציא רומן אחד), במקום מאתגר. האם שואה בכלל יכולה להיכנס לתוך הנקיק הצר של סיפור קצר ולנוע במסגרת גבולותיו? התשובה המתבקשת היא לא, ודווקא מֵהַלֹּא הזה באה לידי ביטוי גדולתה ככותבת. השואה לא עושה שימוש באידה פינק לצורך הנצחתה – נהפוך הוא – אידה פינק עושה "שימוש" בשואה לצורך כתיבתה.

בסרט התיעודי "רישומים לקורות חיים", על שם אחד מספריה, היא מספרת לאורי ש. כהן על הסיפור הראשון שכתבה ששמו "הסף":  "היה סף שהייתי צריכה לעבור כדי לכתוב," היא אומרת, "כמו גיבורת הסיפור אלנה שלא רצתה להבין שיש מלחמה ושיש גרמנים."

אלנה, נערה צעירה שהוריה נלקחו למחנות ההשמדה, מתגוררת עם קרובי משפחתה שרוצים להסביר לה על המציאות החדשה, אך היא מתעקשת להמשיך ולדבוק בשגרת יומה, תוך שהיא מסכנת את עצמה. למרות שבסיפור הזה אידה פינק עברה את הסף והחלה לכתוב על השואה, כדבריה, קיים סף שהיא מעולם לא באמת עברה או שבחרה שלא לעבור. נדיר מאוד למצוא אצלה את התופת ואת האימה באופן שאינו מרומז ועקיף.

למרות מה שלא נאמר אצלה, ואולי בזכות, הסיפורים שלה מותירים רושם עז. אם פרימו לוי דיבר על פלנטת אשוויץ ואף תיאור אותה בפרטי פרטים בספר "הזהו אדם", אידה פינק צופה עליה מכדור הארץ בידיעה ברורה שאוטוטו תהיה פה התנגשות.

דוגמה לכך, אחת מיני רבות, הוא הסיפור הנפלא "סוף העולם הראשון שלי", בו אגפיה, סוכנת הבית הגויה, (דמות המופיעה רבות בסיפוריה של פינק על תקן נביאת זעם), חוזרת הביתה מהשוק ומתעקשת להוציא את בני הבית משלוותם, בעודם מכינים ריבות. היא מכריזה שכל בני העיירה מדברים על סוף העולם, וגם הכומר אישר שהקץ בדרך. בני הבית כמובן אדישים לאזהרות שלה. "זה עוד יבוא, זה עוד יבוא," מתעקשת אגפיה כשסוף העולם הראשון – סופת ברקים קלה – מתגלה כאזעקת שווא. ו"זה" אכן בא שנים ספורות לאחר מכן. די בידיעה זו כדי להעביר צמרמורת לכל אורך הקריאה.

אם נחזור לשאלה בתחילת הרשימה: האם אידה פינק היא סופרת שואה, נוכל אולי לענות על כך באמצעות התפקיד שמקבל אצלה הקורא. בסיפורים שלה לקורא תמיד יש תפקיד ומרחב לדמיון, בשונה מהמון סופרים אחרים שכתבו על הנושא. אפשר, בלי מבוכה, להצטרף לזוג המציץ דרך סדק המחבוא בעליית הגג, אפשר להביט בראי המשחיר שבו מביטות שתי חברות, כשאחת מצרה שמלה עבור חברתה, לקראת פגישה עם אהוב, כיוון שזו כה רזתה עקב הרעב שבגטו.

היא לא תובעת את תחושת התסכול, הסלידה ואת חוסר האונים שנשארים אחרי "בית הבובות" של ק.צטניק או "מכרה קרח" של אפלפלד. היא לא תכניס את קוראיה לתאי הגזים או תוציא אותם להליכה בלי נעליים בצעדת המוות. נהפוך הוא – החיים שלפני, החיים שאחרי ואפילו ההתעקשות לחיות אותם תוך כדי ("הסף" הוא רק דוגמה אחת לכך), הם המוטיב מרכזי ביצירתה.

אידה פינק ברחה מהגטו שבעיר הולדתה בשנת 1942 ושרדה בין היתר באמצעות ניירות אריים מזויפים. היא עלתה ארצה בשנות החמישים ובשנותיה הראשונות בארץ עבדה במכון יד ושם בגביית עדויות מניצולי שואה. לפני מספר שנים, בראיון לכתב העת "עמלנט", אמרה: "אני חושבת שאם לא הייתי עוברת את השואה הייתי כותבת על משהו אחר, מפני שהדחף והרצון לכתוב היו בי. אבל לא כתבתי אחרי המלחמה על שום נושא אחר."