תגית: פרדס

"אולי אלד קשת", ההיאחזות המטורפת בנורמלי

"אולי אלד קשת" מאת הדס מזרחי, הוצאת פרדס סדרת מלח מים

"אולי אלד קשת" זו אינה שאלה מתיילדת כי אם תהייה לגבי אפשרות מעשית. כך נולדת לה קשת של מנעד רגשות צבעוניים, וכאשר הם מתחילים להיות מתורגמים למילים ולמעשים, מגיח הטירוף העומד במרכזן של הנובלות הללו. "עוד לא הצלחתי לחבר בין החיים המטפיזיים לחומריים, אני מבינה אותם כמו שני דברים נפרדים," מסבירה ווסיסדאס על שמה קרויה הנובלה הראשונה. ווסיסדאס היא הלך רוח, מחשבה עקומה ששוכנת אצל אדם הנאבק להיות נורמטיבי, יעל, הדמות המלווה אותנו לכל אורך הספר.

אוליי.jpg

האירוע המרכזי בנובלה הראשונה הוא חטיפתה של יעל. היא מתחילה את יומה עם החלטה למצוא עבודה בחנות ספרים הזויה בנתניה ונופלת לידיו של מאבטח מטורלל המצווה עליה לכתוב ללא הפסק כמעיין עוץ לי גוץ לי ביבליותרפי. יעל מנסה לכתוב אך במקביל ווסיסדאס מנהלת את מחשבותיה וזיכרונותיה, מקפצת על תודעתה כמו מזרן בבית מלון עד שנדמה שיעל כמעט שוות נפש לגבי חטיפתה. באופן פרדוקסלי, דווקא הסיפור שכותבת יעל בשבי, "הדר עבודת-יד" מספק אתנחתא קצרה בתוך הסהרוריות התזזיתית האופפת את שאר הספר. פרדוקסלי מפני שיעל כותבת סיפור על שיגעון שנכתב באופן נורמלי לחלוטין. הדמות הראשית היא מירית אשר חווה (כמה מפתיע), התמוטטות. הידיעה שסיפור זה נכתב על-ידי דמות שאנחנו כבר מכירים (יעל), יוצרת שכבה מרתקת ואפילו מעט טיפולית (אפרופו ביבליותרפיה), בזכותה מתאפשר לראות פן נוסף של יעל הרחוק מהנגיעות הסכיזואידיות שאולי נחשדה בהן בהתחלה. החמלה המרחפת מעל הסיפור של מירית, מופנית גם כלפי בעלה, גדי, אשר עושה כמיטב יכולתו כדי לסייע לה מהבחינה הפיזית, אך מהבחינה הנפשית אינו מסוגל להגיע אליה וגם כלפי ילדתם הקטנה.

ברונו
                       עם מחווה ברורה לברונו שולץ

 

הסיפור של מירית הוא כאמור כפסק זמן לקוראים, אך אותם "זבובים על קיר" כבר עוברים להירמס מתחת למחבט הטירוף בסיפור הבא, "המיתוס של מחלות הנפש", והוא הצבע הבולט ביותר בקשת הסיפורית הנפלאה הזאת עם מחווה ברורה ל"חנויות הקינמון" של ברונו שולץ. כאן חוזרת יעל לחנות הספרים המוזרה בנתניה לבקש עבודה, הפעם עם כל האומץ האפשרי. היא מעידה על עצמה שהיא מפחדת להשתגע, עבודה משמעותה חיים, "החיים מתחילים", כפי שמכריזה אמה וכך מתנפץ לו המיתוס הראשון. העבודה בחנות הספרים המוזרה רק מקרבת את יעל בעוד כמה צעדים מהירים לעבר הבלתי נמנע וענן הפסיכוזה בצד הקשת הולך וגדל. הקורא המיומן ישים לב שיעל חזרה אך ווסיסדאס איננה. הקורא היותר מיומן ישים לב שווסיסדאס לא באמת איננה כי היא כעת חלק מיעל ומהעולם שמחוצה לה. אם בחלק הראשון, יעל עוד עשתה הבדלה בינה לבין ווסיסדאס ואף התקפלה באמצע חנות הספרים וסתמה את אוזניה כדי לא לשמוע את קולה, הרי שכאן אין יותר חוצץ ביניהן  והדבר ניכר במעשים וגם בשפה  ובשיח עם הסביבה: "תפסיקי לדבר אלי כמו שאת כותבת", מבקש ממנה רענן שעובד עמה בחנות.

קשה שלא להתייחס לאזכורים התרבותיים לכל אורך הספר. מגוון  סופרים ומשוררים מופיעים בו: יונה וולך, אורלי קסטל בלום, פרננדו פסואה ועוד. לא תמיד ברור מהי התרומה שלהם ומה הטעם באזכורם, בעיקר מפני שמדובר בספר מגובש וייחודי למדי ואין שום צורך ב"קביים" הללו.

"עד שתתחילי לדבר": מצבים הזויים שכותבים בשפה ריאליסטית

"עד שתתחילי לדבר" מאת גליה תנאי , הוצאת פרדס

"עזבי את זה ליאורה, בבקשה אני באמת לא רוצה שתנסי לטפל בי עכשיו, אני רואה אותך, את מבינה?"  את המילים האלו אומרת שירה לרופאה המטפלת שלה ליאורה, בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שאושפזה בכפייה. שירה היא לא מטופלת רגילה.  היא נזירה בודהיסטית ברמה רוחנית גבוהה ביותר אשר הגיעה לארץ בעקבות גסיסתו של אביה ובמקום לפזר אהבה וחמלה, מצאה את עצמה במחלקה הסגורה. לאחר שנים של שהות בהודו ואורך חיים נזירי, המפגש עם התרבות שהשאירה מאחור מכה בה. היא מוצאת את עצמה בשיבוש חושים המאיים לקחת אותה מדרכה הרוחנית.

ליאורה, הרופאה המטפלת של שירה נמצאת גם היא בצומת בחייה. לאחר שמטופל שלה התאבד, מתחילה הקריסה בחייה המקצועיים והאישיים, אותה קריסה ששירה רואה באופן כה ברור תודות לרמה הרוחנית בה היא נמצאת.

עד.jpg

 

הממד הרוחני בספר בא לידי ביטוי בעיקר כשאמונתה של שירה עומדת במבחן. גליה תנאי משרטטת את המצבים ההזויים ביותר באופן חד וריאליסטי. כך למשל כששירה הולכת ברחובות הרצליה עם חולצה אדומה (כדי שלא תתרחק לגמרי מגלימת הנזירה), ומחפשת את המקום בו מאושפז אביה, ניתן לראות תמונה ברורה וכמעט גרוטסקית של ניכור ומאבק עצמי : "היא משתדלת לשמור על תשומת לבה אסופה ומרוסנת לא לתת לתודעה להתרוצץ בין אינספור הגירויים, חסרת מטרה."

הבחירה המודעת או הלא מודעת לכתוב באופן ריאליסטי, מאפשרת לשאלות המתבקשות להתחבא בטקסט באופן חכם ומעודן : מה זה בכלל נורמלי, האם המושג  נורמלי הוא תלוי תרבות, האם לדיכאון יש  משמעות רוחנית שאנחנו ממהרים לטשטש עם תרופות.

 

פרוזי
    האם לדיכאון יש משמעות שאנחנו ממהרים לטשטש עם תרופות?

 

למרות שזה מאוד מתבקש, הסוגיה של האתיקה הטיפולית פחות עוברת פה. דמותה של ליאורה  המטפלת, היתה צריכה לעמוד בניגוד ברור וחזק יותר מול דמותה של שירה. עושה רושם כי המחיצות החיוניות בין השתיים נפלו מהר מדי, ועברו למצב של קרבה המשויכת יותר לשתי חברות וותיקות מאשר לשתי נשים הרחוקות זו מזו מרחק מזרח ממערב.

קשה שלא לתהות מדוע ממהרת הרופאה הרציונלית והממורמרת להיפתח מול האישה הרוחנית והשברירית שמולה, אשר אומרת לה בהחלטיות "את חולה מאוד" או "אני רואה אותך". צפוי שמילים כאלו יצרו מגננה וריחוק מצד ליאורה, וודאי שלא יחברו אותה מיד עם המטופלת שלה.

גליה תנאי היא מתרגלת ומורה לדהרמה בודהיסטית ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה. רומן הביכורים שלה מצטרף לסדרה המוצלחת של הוצאת פרדס "מלח מים", אשר מביאה קולות חדשים ומעניינים בספרות העברית.

 

_______________________

אולי תחבבו גם…

ביקורת על "דייגו היקר": https://goo.gl/hBI3EQ