"אולי אלד קשת" מאת הדס מזרחי, הוצאת פרדס סדרת מלח מים
"אולי אלד קשת" זו אינה שאלה מתיילדת כי אם תהייה לגבי אפשרות מעשית. כך נולדת לה קשת של מנעד רגשות צבעוניים, וכאשר הם מתחילים להיות מתורגמים למילים ולמעשים, מגיח הטירוף העומד במרכזן של הנובלות הללו. "עוד לא הצלחתי לחבר בין החיים המטפיזיים לחומריים, אני מבינה אותם כמו שני דברים נפרדים," מסבירה ווסיסדאס על שמה קרויה הנובלה הראשונה. ווסיסדאס היא הלך רוח, מחשבה עקומה ששוכנת אצל אדם הנאבק להיות נורמטיבי, יעל, הדמות המלווה אותנו לכל אורך הספר.
האירוע המרכזי בנובלה הראשונה הוא חטיפתה של יעל. היא מתחילה את יומה עם החלטה למצוא עבודה בחנות ספרים הזויה בנתניה ונופלת לידיו של מאבטח מטורלל המצווה עליה לכתוב ללא הפסק כמעיין עוץ לי גוץ לי ביבליותרפי. יעל מנסה לכתוב אך במקביל ווסיסדאס מנהלת את מחשבותיה וזיכרונותיה, מקפצת על תודעתה כמו מזרן בבית מלון עד שנדמה שיעל כמעט שוות נפש לגבי חטיפתה. באופן פרדוקסלי, דווקא הסיפור שכותבת יעל בשבי, "הדר עבודת-יד" מספק אתנחתא קצרה בתוך הסהרוריות התזזיתית האופפת את שאר הספר. פרדוקסלי מפני שיעל כותבת סיפור על שיגעון שנכתב באופן נורמלי לחלוטין. הדמות הראשית היא מירית אשר חווה (כמה מפתיע), התמוטטות. הידיעה שסיפור זה נכתב על-ידי דמות שאנחנו כבר מכירים (יעל), יוצרת שכבה מרתקת ואפילו מעט טיפולית (אפרופו ביבליותרפיה), בזכותה מתאפשר לראות פן נוסף של יעל הרחוק מהנגיעות הסכיזואידיות שאולי נחשדה בהן בהתחלה. החמלה המרחפת מעל הסיפור של מירית, מופנית גם כלפי בעלה, גדי, אשר עושה כמיטב יכולתו כדי לסייע לה מהבחינה הפיזית, אך מהבחינה הנפשית אינו מסוגל להגיע אליה וגם כלפי ילדתם הקטנה.
הסיפור של מירית הוא כאמור כפסק זמן לקוראים, אך אותם "זבובים על קיר" כבר עוברים להירמס מתחת למחבט הטירוף בסיפור הבא, "המיתוס של מחלות הנפש", והוא הצבע הבולט ביותר בקשת הסיפורית הנפלאה הזאת עם מחווה ברורה ל"חנויות הקינמון" של ברונו שולץ. כאן חוזרת יעל לחנות הספרים המוזרה בנתניה לבקש עבודה, הפעם עם כל האומץ האפשרי. היא מעידה על עצמה שהיא מפחדת להשתגע, עבודה משמעותה חיים, "החיים מתחילים", כפי שמכריזה אמה וכך מתנפץ לו המיתוס הראשון. העבודה בחנות הספרים המוזרה רק מקרבת את יעל בעוד כמה צעדים מהירים לעבר הבלתי נמנע וענן הפסיכוזה בצד הקשת הולך וגדל. הקורא המיומן ישים לב שיעל חזרה אך ווסיסדאס איננה. הקורא היותר מיומן ישים לב שווסיסדאס לא באמת איננה כי היא כעת חלק מיעל ומהעולם שמחוצה לה. אם בחלק הראשון, יעל עוד עשתה הבדלה בינה לבין ווסיסדאס ואף התקפלה באמצע חנות הספרים וסתמה את אוזניה כדי לא לשמוע את קולה, הרי שכאן אין יותר חוצץ ביניהן והדבר ניכר במעשים וגם בשפה ובשיח עם הסביבה: "תפסיקי לדבר אלי כמו שאת כותבת", מבקש ממנה רענן שעובד עמה בחנות.
קשה שלא להתייחס לאזכורים התרבותיים לכל אורך הספר. מגוון סופרים ומשוררים מופיעים בו: יונה וולך, אורלי קסטל בלום, פרננדו פסואה ועוד. לא תמיד ברור מהי התרומה שלהם ומה הטעם באזכורם, בעיקר מפני שמדובר בספר מגובש וייחודי למדי ואין שום צורך ב"קביים" הללו.
הבלוג של נועה לקס 