תגית: תרבות

השאלון העצמאי עם יובל ליבליך

יובל ליבליך.PNG

 

ספר קצת על הספר החדש שלך, "טבעת האש"…

"טבעת האש" עוסק בעיקר במורט פרימן, עורך דין יהודי מצליח אך בלתי מסופק שמתגורר בעבר המזרחי העליון היוקרתי של מנהטן. מורט צמא לחברה ותשומת לב ומתקשה למצוא בת זוג. הוא חריף וחד בעבודתו אך רופס, חסר ביטחון ושלומיאל בחייו האישיים. במרדפו הנואש אחר האהבה הוא חורש את סצנת המסיבות המסועפת של הכרך. במהלך חיפושיו הוא נקלע במקרה למועדון סאדו בשוק הבשר האפלולי והאופנתי של מנהטן, שם הוא נתקל בדומינטריקס-מלכת סאדו- מסתורית העונה לכינוי 'מיסטרס אלקטרה.'

רומן בלתי אפשרי למימוש נרקם בין מורט, שהולך ונעשה לעבד של אלקטרה, לבין אדוניתו הנרקומנית שמתגרה בו כפאם פטאל ומשלחת אותו לתהום של געגועים. אלקטרה משפילה את מורט עד עפר, מנצלת אותו, מכאיבה לו ומקשה את חייו. למרות שיש לו חיי חברה שוקקים וקריירה מצליחה, הוא משתוקק לאלקטרה אשר מפילה אותו לתחתית החבית בצד האפל של מנהטן. הוא נעשה בלדר סמים שלא מדעת ומסתבך עם סגן תובע מתוחכם המטריד את אלקטרה. בסופו של דבר נלכד מורט במבצע עוקץ משטרתי ונאלץ להתפטר ממשרתו. למרות ההלם מחייו שנהרסו, נפילתו המסחררת מביאה לגאולתו האישית. הוא תופס שקיומו היה מכוון בעיקר להגשמת הציפיות של אחרים לפי ערכים לא אותנטיים שהחברה הדורסנית והלחוצה קובעת. מתחוור לו שמעל ומעבר למבט הצר שלו הוא קיים בעולם מלא דברים שבהם עיניו לא הבחינו.

למה בחרת בהוצאה עצמית, מה היו השיקולים?

בהיותי מוזיקאי הייתי מאז ומתמיד חסיד של סצנת האינדי והPאנק שמפיקה רוקנרול בועט וניסיוני. במהלך הקריירה שלי ניגנתי באינספור הרכבים והפקות בארץ ובארצות הברית שבחרו בדרך העצמאית שמבטיחה חופש ביטוי ומטילה את האחריות לכל היבטי ההפקה על היוצרים עצמם. וכך, לאחר שסיימתי לכתוב את רומן הביכורים שלי "דגנרטור" בשנת  2015 היה לי טבעי להקים עם שותפיי יובל יבנה ומיכאל קובנר הוצאה עצמאית בשם "כהל," אשר פועלת כשותפות של אמנים מתחומים שונים. חברי "כהל" (מאז הצטרפו גם המשוררת דורית ויסמן והלהקה "כריכה רכה" ) משתפים פעולה הן ברמה האמנותית והן ברמות השיווק והקידום, למשל בארגון אירועים משותפים. ניהול פלטפורמה עצמאית כזו כרוך בשליטה מלאה בתכנים בתקציבים ומאפשר לנו להציג חומרים אלטרנטיביים בהתאם לשיקול הדעת האמנותי שלנו. הרעיון של "כהל" הבשיל במיוחד לאור ההתפתחות של פלטפורמות אינטרנטיות למימון המונים כמו "הדסטארט" המאפשרות לנו לגייס את המשאבים הדרושים. יתרון נוסף בולט של שיטת מימון ההמונים הוא היכולת להפיץ ולמכור מראש מספר משמעותי של עותקים הניתנים כתשורות לתומכים. גם חידושי הדפוס הדיגיטלי מקלים מאד משום ניתן להדפיס את הכמויות הדרושות בעלות נמוכה.

הקמפיין הראשון של "כהל" ב"הדסטארט" מימן בנקל את ההוצאה לאור של "דגנרטור" ושל הרומן "שיר של יום" מאת יובל יבנה. "דגנרטור" זכה לתשומת לב ושבחים ובשנת 2016 זיכה אותי בפרס שרת התרבות והספורט לסופרים בראשית דרכם. התקדמות זו והניסיון שצברתי בפרויקט של רומן הביכורים, שכנעו אותי להמשיך בנתיב העצמאי גם עם "טבעת האש."

איזה טיפ תתן למי ששוקל להוציא בהוצאה עצמית?

דבר ראשון, האמינו בעצמכם. התקווה היא הנשק החזק ביותר שלכם ובטח תזדקקו לאנרגיה רבה לעבור את התהליך. עם זאת, אף מילה שלכם אינה חצובה בסלע ושום דבר אינו קדוש. במילים אחרות, החבר הטוב ביותר שלכם הוא הכפתור האדום, כלומר המחיקה של הטפל. אכן, אסור להתפשר לגבי האיכות במיוחד לאור הדעה הקדומה הרווחת שיצירה עצמאית היא חובבנית ובוסרית. לשם כך עליכם לפתח משמעת עצמית וסיבולת של לוחמי גרילה בודדים. למרות הרצון לכתוב ללא עכבות, אסור להיות פזיז ולפרסם חומר בלתי מוגמר. דווקא כעצמאים עליכם להקפיד על איכות ומקצועיות.  תוצר מקצועי ומלוטש מחייב אנשי מקצוע בתשלום: עריכה ספרותית , הגהה, עריכת לשון, עיצוב מוצר, עטיפה מאירת (או מחשיכת) עיניים, עימוד, גופן, דפוס.

כפי שכבר אמרתי, פלטפורמות למימון המונים מאפשרות גיוס משאבים למיזם שלכם. גם דפוס דיגיטלי והמרת הכותר לאי -בוק (ספר דיגיטלי, להלן אינדיבוק) מוזילים את העלויות. עם זאת, חובה לעבוד עם סוכנות מקצועית להפצה. הניסיון הקודם שלי להפיץ ספרים בעצמי בחנויות שכנע אותי שמדובר במאמץ סיזיפי עבור היזם המתחיל. בנוסף, הרשתות הגדולות מחזיקות במונופול כמעט מלא על מכירת הספרים בישראל, בעיקר מחוץ לבועה של המרכז.

לאחר ההוצאה לאור, עמדו מאחורי היצירה. אתם ורק אתם אחראים לקדם אותה, להשיג חשיפה וליצור 'באז' תקשורתי. למרות שאתם עצמאים ואין לכם תקציב כביר ליחסי ציבור, זה אפשרי. צריך לשלח עותקים לעיתונאים, מבקרים, פרסים ספרותיים, הגרלות, קבוצות קוראים במדיה החברתית ובלוגרים ברשת. במילים אחרות, לירות לכל הכיוונים ולתת עותק, רצוי אישית, לכל מי שנראה שעשוי לקדם את העניין או לכתוב על הספר. ולדוגמא, חברי מסר עותק של "דגנרטור" לסופר מתי שמואלוף אשר המליץ על הספר כאחד מחמישים כותרים שכל תל אביבי צריך לקרוא במאמר ב"טיימאאוט". המאמר הציג את "דגנרטור" לצד יצירת המופת של יעקב שבתאי "זיכרון  דברים" ונפילים אחרים. עם זאת, אל תפתחו ציפיות לתשומת לב. מעבר לזה, המדיום הוא המסר: כל אזכור של היצירה בתקשורת, אפילו ביקורת קטלנית, הוא לטובה. אזכורים רבים של הספר מעצימים את השיח ועשויים לסקרן את הקהל (ושוב, הפצה, לדאוג שהספר יהיה זמין לכולם).

ולסיום, מה אתה קורא בימים אלה

אני אספן כפייתי של ספרים ובכל עת יש אצלי ערמה מכובדת שמחכה. חלק ניכר מחומר הקריאה תופס את עיני בספרייה הציבורית המרהיבה של הרחובות, למרות שאיני יכול לעמוד בפיתוי ומפעם לפעם אני קונה, במיוחד כשמדובר בכותרים של סיפורת עברית מקורית. זהו מבחר די מקרי של ספרים שקראתי בחודשיים האחרונים, לפי סדר אלפביתי לפי שמות מחברים:

ויטולד גומברוביץ', קוסמוס (גוונים 2009)

מחמוד דרוויש, זכר לשכחה (שוקן 1989)

דורית ויסמן, שקשוקה בעין כרם (כהל 1917)

מריו לבררו, סמוך עלי (תשע נשמות 2017)

סנונית ליס, כל הג'אז הזה (סנונית תוכן 2017)

אורין מוריס, לרגל עבור מקום אחר (דביר 2016)

בני ציפר, עלייתו השמימה של העורך הספרותי (אוב 2005)

ארתור שניצלר, דוקטור גראסלר רופא המרחצאות (זמורה-ביתן 1993)

Phillip K. Dick, Do Androids Dream of Electric Sheep (Doubleday 1975)

George Orwell, Down and Out in Paris and London (Penguin 2017)

 

לספריו של יובל ליבליך באתר אינדיבוק: https://goo.gl/EXALVi

 

 

 

 

 

 

 

 

"הצמחונית"- מה נולד קודם, הכפייה או השיגעון

"הצמחונית", מאת האן קאנג, בהוצאת סאגה. תרגום: שרון קרמנר

בראשית ישנה עקרת בית רגילה ממעמד הביניים, אשר ממלאת בצייתנות אחר צורכי משק הבית של משפחה בפרוור בסיאול. זוהי גיבורת הספר "הצמחונית", יונג-יה, "אישה רגילה לגמרי בכל מובן", כפי שבעלה מתאר אותה בתחילת הספר. אישה נוחה, שתקנית וחסרת דרישות.

אך גם בשגרה משעממת ונוחה ככל שתהיה, מתחיל להתגלות סדק אשר מאיים לשאוב פנימה את חייהם של בני משפחתה של יונג-יה.

סיוטים אלימים תוקפים את יונג-יה בשנתה ומהר מאוד גומלת בליבה ההחלטה להפוך לצמחונית. האם זו החלטה או אובססיה -העניין בהחלט פתוח לדיון. כאשר בעלה של יונג-יה מתאר אותה עומדת מול המקפיא ומוציאה ממנו את כל מוצרי הבשר (ובהמשך גם את החלב והביצים), היא נראית לו כאחוזת דיבוק, כמי שאיבדה את זה.

צמחוניתתתתת
                                                           סוג של התאבדות קולינרית

 

אין ספק שעבור בעלה, משפחתה וחוג מכריה של יונג-יה התנהגותה מצביעה על הפרעה נפשית ולא על החלטה רציונלית. בתרבות הקוריאנית ההחלטה לוותר על אכילת בשר היא סוג של התאבדות קולינרית: "אנשים שמוותרים באופן שרירותי על מזון זה או אחר שאין להם ממש אלרגיה-לזה אני קוראת צרות אופקים", אומרת אשת המנכ"ל של בעלה של יונג-יה בארוחת ערב חגיגית, בה מסרבת יונג-יה בתוקף לאכול ממנות הגורמה המוגשות לשולחן.

זהו רק סיפתח של ניסיונות שכנוע אשר בהמשך הופכים לכפייה של ממש , שכן חייבים להציל את יונג-יה. אך להציל ממה? מבחירתה שלה? האם  משפחתה (ובעיקר אביה), רואים את הנולד ולכן מפעילים עליה כפייה שכזו ? ומה נולד קודם, הכפייה והדיכוי שלהם או "השיגעון" של יונג-יה? האם הכתובת תמיד הייתה על הקיר והסובבים אותה סירבו ליראות?  אלו שאלות שהקורא ימצא את עצמו מתחבט בהן כבר בהתחלה.

 

צמחווו

 

מדהים איך החלטה אישית אחת, משפיעה על חיי הסביבה הקרובה ויוצרת משבר שאין ממנו דרך חזרה. משבר עליו אחראים דווקא האנשים שאמורים להגן עלינו יותר מכל.

הספר מסופר מנקודת ראות של בעלה של יונג-יה, אחותה וגיסה. כל אחד מהם מצטייר כקורבן של נסיבות חייו אך גם כקורבן של בלבול ואיבוד דרך בתוך תרבות הנעה בין מסורתי לחדש, בין ניו אייג' השואף לחזור לשורשים, (בדיוק כמו יונג-יה עצמה) ,לבין חברה מודרנית ודורסנית אשר לא מהססת להפעיל כפייה ודיכוי על החלשים ביותר או על אלו  המעזים לקרוא תיגר על מושגי המוסר שלה.

"הצמחונית" מעלה סוגיות שונות וחשובות על בחירה אישית, אימהות, חופש ומוסר. זהו ספר חסר פשרות אשר לא מהסס לעשות שימוש בסמלים ובתיאורים קשים ואלימים. באופן אירוני הקריאה בו היא כמו לבצע חרקירי ויש לקחת זאת בחשבון.  מי שיעשה זאת, יגלה ספר חשוב שיש לשוב ולקרוא בו.

 

 

שלושה ספרים שעושים עיסוי ללב

קשה לתאר את התחושה הזו  שמציפה לעתים במהלך הקריאה בספר, אולי מפני שהיא כה נדירה: יש ספרים שבונים ממד קסום גם אם הוא נמצא בתוך העולם הגשמי והמנוכר. אולי דווקא בשל כך, הם כה מיוחדים וזורעים תקווה חדשה או מעירים תקווה רדומה בלב מי שקורא אותם. הנה שלושה כאלה:

  1. "ספר הקיץ" מאת טובה ינסון, הוצאת קרן. תרגום: דנה כספי

ספר הפרוזה הראשון של טובה ינסון, יוצרת המומינים שנכתב למבוגרים.

סופיה ,סבתה ואביה נמצאים על אי מבודד. האב עובד רוב שעות היום ולמרות שהוא נמצא באותו בית עם שאר בני המשפחה,  דמותו נעדרת ובלתי מושגת עבור סופיה וסבתה. הסבתא והנכדה מבלות יחד במשחקים,  שיחות וחוויות ומדי פעם מגיע אורח לביקור.
על הסבתא להתמודד עם המוות שממתין לה מעבר לפינה, בעוד שנכדתה מגלה את העולם דרך הנופים שבאי. אין פה חוכמת זקנים העוברת מדור לדור, להפך: לעתים נראה שקנאה סמויה מסתתרת בין הקשישה העייפה לילדה הקופצנית ולא פעם גוברת תחושת המיאוס על שתיהן.
למרות המתיחות הן מוצאות את עצמן מבלות כל יום יחדיו כשהטבע מגשר ביניהן.

ניתן להגדיר את "ספר הקיץ" כספר איטי אך לא במובן שהוא דורש סבלנות ואורך רוח מהקורא.  נהפוך הוא: הוא מעניק שלווה, צחוק, התרגשות ומחשבות מפתיעות. כל מילה בו היא כמו לחש קסום היוצר נוף ואווירה שקשה להיפרד מהם.

 

ספר הקיץ

 

  1. "איש ואישה בלילה" מאת קנט הרוף , הוצאת כתר. תרגום: הדסה הנדלר

הסיפור הוא פשוט, השפה מינימליסטית ביותר והרגש עולה על גדותיו.

עיירת "חור" בארצות הברית. אישה קשישה ואלמנה מגיעה לביתו של איש קשיש ואלמן, (שכנה מזה שנים), ומבקשת ממנו לבוא לישון אצלה. הבדידות שלה חונקת אותה, היא לא מצליחה   להירדם בלילות, האם הוא יהיה מוכן לכך? הרי גם הוא בודד… סקס? הוא תוהה. לא, לא בהכרח. רק קירבה, חברות ושיחות אל תוך הלילה. כך מתחיל העולם של אדי מור ולואיס ווטרס להיבנות. עולם צבעוני ומלא בחוויות הקורא תיגר על זקנה ובדידות. זה מתחיל בחשכת הלילה ומהר מאוד עובר לאור יום. לא כולם מרוצים מזה בעיירה הקטנה והשמועה מגיעה רחוק מדי.

ספר שרוצים לבלוע ממנו כל שורה, כל התרחשות. נהדר!

 

איש1

 

  1. "רונה וגיורא" מאת ענבר אשכנזי, הוצאת פרדס

נובלה גרפית המסופרת מנקדות מבטו של החתול.

גיורא החתול מספר באופן נבון וחומל על קורות חברתו רונה,בחורה בודדה המסוכסכת עם עצמה. הוא מביט בנו (בני האדם), בתמיהה ומעלה מספר סוגיות על ההתנהלות שלנו. תוך כדי הוא גם מספק צוהר לעולמם המשונה של החתולים ומעניק הזדמנות לראות את הדברים,(שלעתים כה מעצבנים אותנו), דרך נקודת המבט החתולית.

נובלה מקסימה שתגרום  למי שיקרא אותה להסתכל אחרת על היצורים בבית וחשוב מזה: על היצורים הבודדים המסתובבים ברחוב.

רונה.jpg

"אהבה ואובססיה בפרוש לא הולכות יחד" ראיון עם הסופרת אילנה וייזר סנש

(צילום: גל חרמוני)

בראיון שערכתי עם הסופרת אילנה וייזר סנש לרגל צאת ספרה השלישי "על בהונות", היא מספרת על תהליך הכתיבה של הספר (שארך רק 32 שנים), על הגבול שבין אובססיה לאהבה ועל הקורא שפולש לתהליך הכתיבה.

מגב הספר "על בהונות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.  
ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים. 
האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו? 
שלוש הדמויות הללו –  האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים  עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, הממתין לפיענוח,  מרחף  על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.   

המוטיב המרכזי בספר הוא אובססיה. האובססיה ארוכת השנים  של אוריאל לנעמי גם לאחר שהם נפרדים ומקימים חיי משפחה משלהם.  במהלך הקריאה היתה לי תחושה שלמרות הסבל של נעמי, היה בה גם משהו שהתרגל לנוכחות המשונה של אוריאל בחייה  ואפילו נעשה תלוי בה.  אני מאשימה את הקורבן? 

כן, האבחנה שלך את הטקסט רגישה להפליא. אני מאמינה שהרומן מדבר למעשה על מה שאני מכנה "גבולות האחריות". ואני ערה כאן לקושי שהמונח מציב בפני כל אדם בר דעת, גם בפני. והכוונה היא שאין זה ראוי היום לאמר ואפילו להרהר באשמת הקורבן. אז בואי נפריד: הקורבן איננו אשם ואין שום לגיטימציה להתנהלותו של אוריאל. ואולם, בספר אני מבקשת לחקור את גבולות אחריותה של אם מול ביתה, של אישה מול בן זוגה או מול מי שמדמה לעצמו שהוא בן זוגה, של אוהב מול אהובתו (או מי שהוא מדמה שהיא אהובתו), של ילד מול הוריו, של אזרח מול מדינתו אם נרצה, וכמובן גם להיפך. המחשבה הזאת התיישבה בתוכי בבהירות קשה דווקא אחרי כתיבת הספר, שהרי אנחנו יודעים שמודעותו ה"לקויה" של הסופר היא זו שדוחקת בו להמשיך ולרקום את העלילה. כך שלמעשה הפרדה זו בין אשם לאחריות היא שמניעה את העלילה, שהופכת אותה בעיני למורכבת יותר ומאתגרת הן עבורי ואני תקווה שגם עבור הקורא. נעמי אחראית על מה שמתגלגל ונהיה בחייה לסיפור המרכזי שאינו מניח לה ושהיא אינה מניחה לו. הוא זה שמעניק לה חיות ובד בבד גם מחסל אט אט את נפשה ומבהיר לה שכוחה מידלדל והולך במאבקה מול ה"צל" המלווה את חייה, מאבק שאינה ערה לסכנה הטמונה בשימורו חי ובועט.

חלק מהפעולות של הדמויות בספר הן לעתים גרוטסקיות והמחשבות שלהן (דנה, נעמי) אפלות למדי. למרות זאת, הן מעוררות חמלה ויש רצון עז לגונן עליהן. זה מה שרצית שהקורא ירגיש? ומה את מרגישה כלפיהן?

זה בדיוק מה שפיללתי שהקורא ירגיש. יצירת דמותו של אוריאל היתה לי הקשה והמאתגרת מכולן, משום שהיה עלי לרבד את דמותו, להרכיב אותה, להבטיח שאחוש בשבילו, שאחמול עליו, שהקורא יתאווה לחבוק אותו, שידמה שהוא מזכיר לו מישהו, שאוריאל יכול להיות השכן או הדוד או החבר שלו, שחלקים באישיותו אנושיים ומכמירי לב או ראויים לאהבה. זה מה שביקשתי ליצור. וכך גם לגבי שאר הדמויות. לעתים אני אוהבת אותן ממש, לעתים כעוסה ונואשת מהן, ולא פעם מבולבלת. כך אנחנו עשויים לחוש לגבי לא מעט אנשים בסביבתנו הקרובה. ואף שמעשיהן והתנהלותן של הדמויות בספר דוחקות בהן אל עברי פי פחת- בכל זאת אינני שומטת אותן מלבי לרגע, ומקווה שלא ישמוט אותן מליבו גם הקורא, והן ילוו אותו גם עם תום הקריאה.

 

17431497_10154644893587979_8751580_o
להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד

 

כתבת את הספר על סמך חוויה אישית. לא נתעמק בה, רק אשאל מניסיונך: אהבה ואובססיה יכולות ללכת יחד?

לא! בהחלט ובפרוש ולגמרי לא. אהבה איננה אובססיה. מרכיבי האובססיה טאוטולוגים, כלומר הם באים ושבים ונובעים אך ורק מתוך עולם סגור ומסוגר שמייתר הכל מעצם היותו כל כך נכון עד שאין לו כל משמעות. באובססיה אין מקום לזולת. אהבה יש בה מקום לזולת, יש בה מחשבה על האחר, הענקה, איכפתיות, התחשבות, דאגה, חמלה, בתמהילים מגוונים כמובן, ובכל זאת יש בה מה שאני מכנה "מקום". אובססיה היא מחלה, פתולוגיה שמאופיינת בהרמטיות, סגירות, חנק, שליטה, איסור, מעקב, חרדה, תוקפנות ועוד כהנה וכהנה תחושות ומקום נטול קיום שיש לאבחן אותו מוקדם ככל האפשר ולהתרחק ממנו. אובססיה נוטה לבקש לעצמה  עוד ועוד ממרחב מחייתו הנפשי והפיזי של הזולת. התהליך על פי רוב חמקני, הדרגתי  ולא מובהק, והאבחנה בקיומו קשה. אבל אין לזלזל בניואנסים הקטנים ביותר. זהו מדרון חלקלק שיש להימנע ממנו, להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד.

 לקח לך מספר עשורים לכתוב את הספר הזה. באמצע ראו אור ספרים אחרים שלך. למה לקח לו כ"כ הרבה זמן להיכתב?  זה היה כרוך במאבק ?

כתיבתו של הספר הזה ארכה 32 שנה. התחלתי לרקום את העלילה כשהייתי בהריון עם בני הבכור. חשבתי אז שיהיה זה פשוט למדי לשחזר אהבת נעורים שהיתה לי, ושהייתי איכשהו חכמה דיי לסיים בטרם החלקתי אל אבדון בטוח. ואולם, ככל שהעמקתי בכתיבה ובמקביל גם בתחקיר על אובססיה בכלל ועל אהבה אובססיבית בפרט, החל הקושי להתעבות ולפעום בתוכי ככאב לב ממש. משהו בעיסוק בתהליך החמקני, הנסתר, הכמעט בלתי מוחשי הזה ובכל זאת כל כך נוכח והרסני- תפח להתנגדות, לחסימה שהלכה ונמשכה וארכה זמן רב. מדי פעם כתבתי מעט אבל שוב ושוב נחסמתי בידי הביעות שליווה את תהליך הכתיבה ושלא הייתי לגמרי מודעת לו. עובדה היא שנטשתי את כתב היד הזה. ואז, כעבור שנים, כשנפטרה אמי, נברתי בארגזי המכתבים שכתבנו זו לזו במשך שמונה שנים שחייתי הרחק ממנה בצפון אמריקה. (כתבנו שלושה מכתבים לפחות בכל שבוע, כך שהיו שם המונים). ובאחד מאותם ארגזים מצאתי את כתב היד שככל הנראה התלווה אלי עם חזרתי לארץ. ומשהו בתוכי נפער לפתע, ואיפשר את המשך כתיבתו של הרומן. אולי היתה כאן  ראליזציה שזה איננו תיעוד אקראי של אהבת נעורים, אלא צורך עמוק באנליזה של הנטיה האובססיבית- אולי גם של זו המקננת בתוכי. ואולי היה זה ההכרח להכיר בעובדה שבאמפליטודות מסויימות, מוחלשות או קהויות אובססיה היא אנושית ולשבויים בתוכה יש אחריות על הדיאלוג שהם מאפשרים את קיומו.

אני סבורה שהתייתמות דוחקת את הישות הילדית לפוזיציה חזיתית ונוראה. כלומר היתום חש לראשונה בחייו כמי שחטף בעיטה בישבנו, בעיטה שמיקמה אותו כישות בגירה, שקופה ומושלכת לגורלה, ואין לו ברירה אלא להתמודד עם בדידותו האינסופית ועם הזמן הקצר. ואולי בשל כך השלכתי נפשי מנגד והנחתי לאוריאל ונעמי ודנה לשחק בי עד  שהתפענח לבסוף סודן. זה היה תהליך ארוך ותובעני, לא פעם אכזרי, ואולי עכשיו יונח לי.

את הספר ערך דן שביט המוערך. מה את יכולה לספר על העבודה איתו ובכלל על היחס שלך לעורכים שליוו אותך ועל תהליך העבודה. 

התמזל מזלי, אני חייבת לאמר. דן הינו עורך מופלא, איש רך, עדין וחכם, ועם זאת אינו בוחל באמירת האמת שעל ליבו. הוא ניחן בעין חדה ויכולת לתפוס ליקויים במבנה כמו גם בעלילה ובסגנון. דן שינה את הטקסט בסיוע נגיעות קטנות וגדולות כאחד. הוא ביקש לחלק את הטקסט כך שלכל דמות פרקים משלה, "מנוגנים" במעין סללום רך ואיטי, שהולך וצובר קצב וסערה לקראת שיא וסוף. דן הציע לעבות את הקשר בין נעמי לגדעון בעלה כדי שפרימת הקשר תהיה אמינה יותר וכאובה יותר, ואנושית, ואנלוגית לקשר המשמעותי של נעמי ואוריאל.  דן הציע אינספור מהלכים, התייחסויות לדמויות, שאל אינספור שאלות שאיתגרו והיקשו לא פעם על החשיבה שלי לגבי הטקסט. הוא האמין שיש לאפשר לאוריאל להיות בן אנוש. זו היתה הערה קריטית לטקסט.  הרשינו לעצמנו לפרוע ולתפור מחדש ללא חשש, ואני מאמינה שבשל הדרכתו הכנה, הרכה והלא מתפשרת וחכמת הבנתו העמוקה והרב רבדית את הסיפור המבקש להתפענח התאפשר לרומן הזה להמריא ולתפוס לו "מימושון" שמרגיש אמיתי ומדוייק.

לגילגוליו המוקדמים של הספר הזה (הוא נכתב לפחות שמונה פעמים) סייעו לא מעט אנשים נוספים. העורכת ז'אנה גור חברתי משכבר שהתעקשה על אנושיותו של אוריאל, ובעטיה של התעקשות זו הלכתי ו"עיגלתי" את דמותו. היא התעקשה על אלמנטים עלילתיים ומבניים שונים שעזרו בעת הכתיבה. סייעה גם חברתי היקרה הסופרת עירית דנקנר קאופמן שתיקנה שוב ושוב בטרם הגשתי את כתב היד. קראה אותו גם העורכת שירה אביעד שייעצה לגבי דמותו האניגמטית של המלצר.

עמילה עינת ערכה את ספרי הראשון "חלונות כפולים", ואני זוכרת איך הציעה לי לעבות עלילת משנה ובה סיפור אהבה, וכמה התענגתי על כתיבת הפרק ההוא. עמלה היתה הורית ומגוננת וגם ידענית עצומה, והיא יקרה ללבי ולזכרונות הכתיבה שלי.  את הרומן "מתוך הגוף" ערכו שולה שלהב שהיתה אמונה על סיגנון ורהיטות ובהמשך גם ארנה גרינמן שממנה למדתי דבר או שניים על מנעד שפה והידוק הטקסט.

מכל עורכי למדתי שמלאכת המחיקה חשובה לא פעם לפחות כמו מלאכת הכתיבה, וניטרול הפחד חיוני בתהליך שזירת העלילה. צריך להתאבד על זה אני חוזרת ואומרת בסדנאות הכתיבה שאני מנחה, שאם לא כן לא יוולד דבר.

 עד כמה דמותו של הקורא מופיעה אצלך בזמן שאת כותבת? עד כמה היא משמעותית עבורך? 

לשם הבנת אינותו של הקורא בזמן הכתיבה יש לפנות לספרו הנפלא "על הפרסונה" של המשורר אורי ברנשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו . אורי היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת באר שבע במסלול לכתיבה יוצרת. ידענותו המופלגת ונדיבותו האינטלקטואלית היווו אבן דרך  בחיי הכתיבה שלי, בעיקר בכל הנוגע למה שהוא כינה ה"פרסונה". כשאדם כותב משתלטת היצירה על ישותו והוא שוקע  לתוך אזור דימדומים שמאופיין בהכרה מדולדלת משהו ומעין שיחרור  עצום, משהו שנמשך לפרקי זמן לא קבועים שנקטעים מדי פעם בפעם מסיבות שונות ומשונות, לעתים פרוזאיות ממש (כמו צילצול טלפון או שריקתו של קומקום שהבשילו מימיו…). ואז נדרשת מלאכת העריכה או לחילופין שקיעה נוספת באינטרוואלים חדשים. זהו גל שמתנהל באופן שונה אצל כל יוצר. ממש מציעה לפנות אל הספר הדק והחשוב הזה כדי להבין עד כמה נעדר הקורא מעולמו של הכותב בתוך תהליך הכתיבה. אוסיף ואומר שיש מומנטים בהם פולש הקורא לתוך הוויתו של הכותב, מפריע ומשבש את תהליך היצירה ויש לסלקו משם מהר ככל האפשר שאם לא כן יזיק לה. לאו דווקא בהכתבת המהלכים, אלא יותר בהשכנת החשש, בהטרדת מנוחתו ועירעור בטחונו של היוצר. כל אילו מיותרים ומזיקים.

מקומו המכובד והמהותי של הקורא ישוב ויגיע עם השלמת הכתיבה. או אז יהיה נוכח לטוב ולרע בחייו ותודעתו של הסופר כפוסק וגוזר דין, וכישות מכריעה. היצירה אמנם תהיה שם גם אם לא יקראנה איש, אבל הקורא  הופך בעיני לשותף מלכותי למלאכת היצירה, והוא זה שיפיח בה רוח נעורים וחדווה, ויאפשר לה להמשיך ולנדוד בעולם, חבוקה בכל פעם, ולעד, בחיקו של קורא אחר.

 

 

"השען מאוורטון"-אנחנו לא מכירים את הילדים שלנו

"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון

האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).

אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק).  למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.

השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.

זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.

השען.jpg

השאלון העצמאי עם אלונה גולן סדן

%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%9f

 

ספרי קצת על הספר שלך, "מעטפות ריקות"

הספר ניכתב בי במשך שנים רבות, אך בגלל שיש בו גם אלמנטים אוטוביוגרפיים, היתה לי תמיד הרגשה שכל עוד אמי חיה, לא אוכל לכתוב אותו. במשך שנים רשמתי לי על פתקים ובמחברות, רעיונות, ראשי פרקים, ואפילו שם הספר היה בי שנים לפני שהתחלתי להקליד אותו.

להפתעתי גם כשנפטרה, לא חשתי דחף לשבת ולהתחיל לכתוב. אמי ציוותה את גופתה למדע, וכשעברה שנה מיום מותה הודיעו לי כי היא הובאה לקבורה. באותו לילה, התעוררתי באמצע הלילה והספר פשוט פרץ ממני.

זהו סיפור על מערכת יחסים מסובכת וכואבת בין אם ובתה, על רגשי אשמה וכעס, אבל מעל לכל סיפור של סליחה, אשר למרות הכאב שבו הוא מלא אופטימיות והומור.

 

לדף הספר של אלונה גולן סדן באתר אינדיבוק: https://goo.gl/3vB9cB

 

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום"- I Started a Joke

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" מאת ריקרדו סטרפאסה, הוצאת תשע נשמות.
 מספרדית: סוניה ברשילון   

נתחיל מזה: סביר להניח שזה הספר הכי מצחיק שתקראו בזמן הקרוב. כן, מדובר על צחוק בקול רם ולא על גיחוך קל ומבויש האופייני יותר לקריאה. אולי אף תעצרו מספר פעמים באמצע ותשאלו עצמכם מה לעזאזל אתם קוראים. התשובה בגדול: בדיחה ענקית על חשבון המציאות.

הבדיחה מתחילה בשקר משעשע אחד של בחורה בשם גבריאלה ובדומה מאוד לשיר של הבי ג'יז גורמת  לכל העולם לבכות, כאשר היא הולכת ותופסת ממדים מפלצתיים. כאן נפתחת שרשרת אירועים הזויים  שהכוכב הראשי בהם הוא בעיקר בחור אומלל, טיפש ומאוהב, סופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם).

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" בקלות היה יכול להיות אחד מהסיפורים הקצרים בסרט "סיפורים פרועים" של דמיאן סיפרון. גם כאן, בדומה לסרט, יש אבסורד, הומור גרוטסקי וביקורת קלה שמסתתרת מתחת לשכבות של צבעים בוהקים ודמויות חולניות.

אך בשונה מחווית הצפייה בסרט שהיתה לרבים קשה עד בלתי נסבלת, הסיני מאפשר עצירה בין המשפטים, לנשום, לצחוק לחזור על בדיחה מספר פעמים. זהו מסע תזזיתי, משעשע ולא פעם מבריק.

 %d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99