תגית: תרבות

"אהבה ואובססיה בפרוש לא הולכות יחד" ראיון עם הסופרת אילנה וייזר סנש

(צילום: גל חרמוני)

בראיון שערכתי עם הסופרת אילנה וייזר סנש לרגל צאת ספרה השלישי "על בהונות", היא מספרת על תהליך הכתיבה של הספר (שארך רק 32 שנים), על הגבול שבין אובססיה לאהבה ועל הקורא שפולש לתהליך הכתיבה.

מגב הספר "על בהונות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.  
ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים. 
האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו? 
שלוש הדמויות הללו –  האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים  עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, הממתין לפיענוח,  מרחף  על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.   

המוטיב המרכזי בספר הוא אובססיה. האובססיה ארוכת השנים  של אוריאל לנעמי גם לאחר שהם נפרדים ומקימים חיי משפחה משלהם.  במהלך הקריאה היתה לי תחושה שלמרות הסבל של נעמי, היה בה גם משהו שהתרגל לנוכחות המשונה של אוריאל בחייה  ואפילו נעשה תלוי בה.  אני מאשימה את הקורבן? 

כן, האבחנה שלך את הטקסט רגישה להפליא. אני מאמינה שהרומן מדבר למעשה על מה שאני מכנה "גבולות האחריות". ואני ערה כאן לקושי שהמונח מציב בפני כל אדם בר דעת, גם בפני. והכוונה היא שאין זה ראוי היום לאמר ואפילו להרהר באשמת הקורבן. אז בואי נפריד: הקורבן איננו אשם ואין שום לגיטימציה להתנהלותו של אוריאל. ואולם, בספר אני מבקשת לחקור את גבולות אחריותה של אם מול ביתה, של אישה מול בן זוגה או מול מי שמדמה לעצמו שהוא בן זוגה, של אוהב מול אהובתו (או מי שהוא מדמה שהיא אהובתו), של ילד מול הוריו, של אזרח מול מדינתו אם נרצה, וכמובן גם להיפך. המחשבה הזאת התיישבה בתוכי בבהירות קשה דווקא אחרי כתיבת הספר, שהרי אנחנו יודעים שמודעותו ה"לקויה" של הסופר היא זו שדוחקת בו להמשיך ולרקום את העלילה. כך שלמעשה הפרדה זו בין אשם לאחריות היא שמניעה את העלילה, שהופכת אותה בעיני למורכבת יותר ומאתגרת הן עבורי ואני תקווה שגם עבור הקורא. נעמי אחראית על מה שמתגלגל ונהיה בחייה לסיפור המרכזי שאינו מניח לה ושהיא אינה מניחה לו. הוא זה שמעניק לה חיות ובד בבד גם מחסל אט אט את נפשה ומבהיר לה שכוחה מידלדל והולך במאבקה מול ה"צל" המלווה את חייה, מאבק שאינה ערה לסכנה הטמונה בשימורו חי ובועט.

חלק מהפעולות של הדמויות בספר הן לעתים גרוטסקיות והמחשבות שלהן (דנה, נעמי) אפלות למדי. למרות זאת, הן מעוררות חמלה ויש רצון עז לגונן עליהן. זה מה שרצית שהקורא ירגיש? ומה את מרגישה כלפיהן?

זה בדיוק מה שפיללתי שהקורא ירגיש. יצירת דמותו של אוריאל היתה לי הקשה והמאתגרת מכולן, משום שהיה עלי לרבד את דמותו, להרכיב אותה, להבטיח שאחוש בשבילו, שאחמול עליו, שהקורא יתאווה לחבוק אותו, שידמה שהוא מזכיר לו מישהו, שאוריאל יכול להיות השכן או הדוד או החבר שלו, שחלקים באישיותו אנושיים ומכמירי לב או ראויים לאהבה. זה מה שביקשתי ליצור. וכך גם לגבי שאר הדמויות. לעתים אני אוהבת אותן ממש, לעתים כעוסה ונואשת מהן, ולא פעם מבולבלת. כך אנחנו עשויים לחוש לגבי לא מעט אנשים בסביבתנו הקרובה. ואף שמעשיהן והתנהלותן של הדמויות בספר דוחקות בהן אל עברי פי פחת- בכל זאת אינני שומטת אותן מלבי לרגע, ומקווה שלא ישמוט אותן מליבו גם הקורא, והן ילוו אותו גם עם תום הקריאה.

 

17431497_10154644893587979_8751580_o
להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד

 

כתבת את הספר על סמך חוויה אישית. לא נתעמק בה, רק אשאל מניסיונך: אהבה ואובססיה יכולות ללכת יחד?

לא! בהחלט ובפרוש ולגמרי לא. אהבה איננה אובססיה. מרכיבי האובססיה טאוטולוגים, כלומר הם באים ושבים ונובעים אך ורק מתוך עולם סגור ומסוגר שמייתר הכל מעצם היותו כל כך נכון עד שאין לו כל משמעות. באובססיה אין מקום לזולת. אהבה יש בה מקום לזולת, יש בה מחשבה על האחר, הענקה, איכפתיות, התחשבות, דאגה, חמלה, בתמהילים מגוונים כמובן, ובכל זאת יש בה מה שאני מכנה "מקום". אובססיה היא מחלה, פתולוגיה שמאופיינת בהרמטיות, סגירות, חנק, שליטה, איסור, מעקב, חרדה, תוקפנות ועוד כהנה וכהנה תחושות ומקום נטול קיום שיש לאבחן אותו מוקדם ככל האפשר ולהתרחק ממנו. אובססיה נוטה לבקש לעצמה  עוד ועוד ממרחב מחייתו הנפשי והפיזי של הזולת. התהליך על פי רוב חמקני, הדרגתי  ולא מובהק, והאבחנה בקיומו קשה. אבל אין לזלזל בניואנסים הקטנים ביותר. זהו מדרון חלקלק שיש להימנע ממנו, להיאחז בשורשים של העצמי ולעצור מבעוד מועד.

 לקח לך מספר עשורים לכתוב את הספר הזה. באמצע ראו אור ספרים אחרים שלך. למה לקח לו כ"כ הרבה זמן להיכתב?  זה היה כרוך במאבק ?

כתיבתו של הספר הזה ארכה 32 שנה. התחלתי לרקום את העלילה כשהייתי בהריון עם בני הבכור. חשבתי אז שיהיה זה פשוט למדי לשחזר אהבת נעורים שהיתה לי, ושהייתי איכשהו חכמה דיי לסיים בטרם החלקתי אל אבדון בטוח. ואולם, ככל שהעמקתי בכתיבה ובמקביל גם בתחקיר על אובססיה בכלל ועל אהבה אובססיבית בפרט, החל הקושי להתעבות ולפעום בתוכי ככאב לב ממש. משהו בעיסוק בתהליך החמקני, הנסתר, הכמעט בלתי מוחשי הזה ובכל זאת כל כך נוכח והרסני- תפח להתנגדות, לחסימה שהלכה ונמשכה וארכה זמן רב. מדי פעם כתבתי מעט אבל שוב ושוב נחסמתי בידי הביעות שליווה את תהליך הכתיבה ושלא הייתי לגמרי מודעת לו. עובדה היא שנטשתי את כתב היד הזה. ואז, כעבור שנים, כשנפטרה אמי, נברתי בארגזי המכתבים שכתבנו זו לזו במשך שמונה שנים שחייתי הרחק ממנה בצפון אמריקה. (כתבנו שלושה מכתבים לפחות בכל שבוע, כך שהיו שם המונים). ובאחד מאותם ארגזים מצאתי את כתב היד שככל הנראה התלווה אלי עם חזרתי לארץ. ומשהו בתוכי נפער לפתע, ואיפשר את המשך כתיבתו של הרומן. אולי היתה כאן  ראליזציה שזה איננו תיעוד אקראי של אהבת נעורים, אלא צורך עמוק באנליזה של הנטיה האובססיבית- אולי גם של זו המקננת בתוכי. ואולי היה זה ההכרח להכיר בעובדה שבאמפליטודות מסויימות, מוחלשות או קהויות אובססיה היא אנושית ולשבויים בתוכה יש אחריות על הדיאלוג שהם מאפשרים את קיומו.

אני סבורה שהתייתמות דוחקת את הישות הילדית לפוזיציה חזיתית ונוראה. כלומר היתום חש לראשונה בחייו כמי שחטף בעיטה בישבנו, בעיטה שמיקמה אותו כישות בגירה, שקופה ומושלכת לגורלה, ואין לו ברירה אלא להתמודד עם בדידותו האינסופית ועם הזמן הקצר. ואולי בשל כך השלכתי נפשי מנגד והנחתי לאוריאל ונעמי ודנה לשחק בי עד  שהתפענח לבסוף סודן. זה היה תהליך ארוך ותובעני, לא פעם אכזרי, ואולי עכשיו יונח לי.

את הספר ערך דן שביט המוערך. מה את יכולה לספר על העבודה איתו ובכלל על היחס שלך לעורכים שליוו אותך ועל תהליך העבודה. 

התמזל מזלי, אני חייבת לאמר. דן הינו עורך מופלא, איש רך, עדין וחכם, ועם זאת אינו בוחל באמירת האמת שעל ליבו. הוא ניחן בעין חדה ויכולת לתפוס ליקויים במבנה כמו גם בעלילה ובסגנון. דן שינה את הטקסט בסיוע נגיעות קטנות וגדולות כאחד. הוא ביקש לחלק את הטקסט כך שלכל דמות פרקים משלה, "מנוגנים" במעין סללום רך ואיטי, שהולך וצובר קצב וסערה לקראת שיא וסוף. דן הציע לעבות את הקשר בין נעמי לגדעון בעלה כדי שפרימת הקשר תהיה אמינה יותר וכאובה יותר, ואנושית, ואנלוגית לקשר המשמעותי של נעמי ואוריאל.  דן הציע אינספור מהלכים, התייחסויות לדמויות, שאל אינספור שאלות שאיתגרו והיקשו לא פעם על החשיבה שלי לגבי הטקסט. הוא האמין שיש לאפשר לאוריאל להיות בן אנוש. זו היתה הערה קריטית לטקסט.  הרשינו לעצמנו לפרוע ולתפור מחדש ללא חשש, ואני מאמינה שבשל הדרכתו הכנה, הרכה והלא מתפשרת וחכמת הבנתו העמוקה והרב רבדית את הסיפור המבקש להתפענח התאפשר לרומן הזה להמריא ולתפוס לו "מימושון" שמרגיש אמיתי ומדוייק.

לגילגוליו המוקדמים של הספר הזה (הוא נכתב לפחות שמונה פעמים) סייעו לא מעט אנשים נוספים. העורכת ז'אנה גור חברתי משכבר שהתעקשה על אנושיותו של אוריאל, ובעטיה של התעקשות זו הלכתי ו"עיגלתי" את דמותו. היא התעקשה על אלמנטים עלילתיים ומבניים שונים שעזרו בעת הכתיבה. סייעה גם חברתי היקרה הסופרת עירית דנקנר קאופמן שתיקנה שוב ושוב בטרם הגשתי את כתב היד. קראה אותו גם העורכת שירה אביעד שייעצה לגבי דמותו האניגמטית של המלצר.

עמילה עינת ערכה את ספרי הראשון "חלונות כפולים", ואני זוכרת איך הציעה לי לעבות עלילת משנה ובה סיפור אהבה, וכמה התענגתי על כתיבת הפרק ההוא. עמלה היתה הורית ומגוננת וגם ידענית עצומה, והיא יקרה ללבי ולזכרונות הכתיבה שלי.  את הרומן "מתוך הגוף" ערכו שולה שלהב שהיתה אמונה על סיגנון ורהיטות ובהמשך גם ארנה גרינמן שממנה למדתי דבר או שניים על מנעד שפה והידוק הטקסט.

מכל עורכי למדתי שמלאכת המחיקה חשובה לא פעם לפחות כמו מלאכת הכתיבה, וניטרול הפחד חיוני בתהליך שזירת העלילה. צריך להתאבד על זה אני חוזרת ואומרת בסדנאות הכתיבה שאני מנחה, שאם לא כן לא יוולד דבר.

 עד כמה דמותו של הקורא מופיעה אצלך בזמן שאת כותבת? עד כמה היא משמעותית עבורך? 

לשם הבנת אינותו של הקורא בזמן הכתיבה יש לפנות לספרו הנפלא "על הפרסונה" של המשורר אורי ברנשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו . אורי היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת באר שבע במסלול לכתיבה יוצרת. ידענותו המופלגת ונדיבותו האינטלקטואלית היווו אבן דרך  בחיי הכתיבה שלי, בעיקר בכל הנוגע למה שהוא כינה ה"פרסונה". כשאדם כותב משתלטת היצירה על ישותו והוא שוקע  לתוך אזור דימדומים שמאופיין בהכרה מדולדלת משהו ומעין שיחרור  עצום, משהו שנמשך לפרקי זמן לא קבועים שנקטעים מדי פעם בפעם מסיבות שונות ומשונות, לעתים פרוזאיות ממש (כמו צילצול טלפון או שריקתו של קומקום שהבשילו מימיו…). ואז נדרשת מלאכת העריכה או לחילופין שקיעה נוספת באינטרוואלים חדשים. זהו גל שמתנהל באופן שונה אצל כל יוצר. ממש מציעה לפנות אל הספר הדק והחשוב הזה כדי להבין עד כמה נעדר הקורא מעולמו של הכותב בתוך תהליך הכתיבה. אוסיף ואומר שיש מומנטים בהם פולש הקורא לתוך הוויתו של הכותב, מפריע ומשבש את תהליך היצירה ויש לסלקו משם מהר ככל האפשר שאם לא כן יזיק לה. לאו דווקא בהכתבת המהלכים, אלא יותר בהשכנת החשש, בהטרדת מנוחתו ועירעור בטחונו של היוצר. כל אילו מיותרים ומזיקים.

מקומו המכובד והמהותי של הקורא ישוב ויגיע עם השלמת הכתיבה. או אז יהיה נוכח לטוב ולרע בחייו ותודעתו של הסופר כפוסק וגוזר דין, וכישות מכריעה. היצירה אמנם תהיה שם גם אם לא יקראנה איש, אבל הקורא  הופך בעיני לשותף מלכותי למלאכת היצירה, והוא זה שיפיח בה רוח נעורים וחדווה, ויאפשר לה להמשיך ולנדוד בעולם, חבוקה בכל פעם, ולעד, בחיקו של קורא אחר.

 

 

"השען מאוורטון"-אנחנו לא מכירים את הילדים שלנו

"השען מאוורטון" מאת ז'ורז' סימנון בהוצאת עם עובד. מצרפתית: רמה איילון

האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? הספרות אוהבת את השאלה הזו ולרוב התשובה היא שלילית. אליס מונרו מרבה לעסוק בכך. רוב הילדים בסיפוריה גדלים ועוזבים את הוריהם לאנחות, שוקעים בתוך חיים משל עצמם ולכל היותר נפגשים בחגים, (בתנאי שהם לא הצטרפו לאיזו כת הזויה).

אצל פלאנרי אוקונור, הילדים דווקא נשארים בבית או חוזרים לחיק הוריהם אך תמיד נושאים בחובם איזה סוד נורא או מצב נפשי שביר שהוריהם מסרבים להכיר בו. זה בדיוק מה שקורה לבן גאלאוויי בנובלה "השען מאוורטון" אך להבדיל מאוקונור, סימנון עושה עיקוף ונכנס לנפש גיבוריו מהדלת האחורית. אין לו ממש ברירה. ככה הם בן גאלאוויי ואביו דייב. שנים הם חיים לבד בלי דמות נשית בסביבה, (אמו של בן נטשה כשעוד היה תינוק).  למרות שאין הרבה חילופי דברים בין השניים לאורך השנים, גלאוואיי האב משוכנע שהוא מכיר את בנו כמו את כף ידו והכל על מי מנוחות.

השקט המעיק הזה, הכה סימנוני, כבר מעיד על כך שמשהו רע מאוד יתרחש בקרוב, והוא אכן קורה יום אחד במהירות. גם כאשר דייב גאלוואיי מגלה שבנו מסוגל לנורא מכל, הוא ממשיך להתעקש בנו, על חייו, על חיי עצמו.

זו נובלה נוגעת ללב בחסרונותיה. חסר בה לקרוא ממש כשם שחסר בה לגיבוריו אך כמובן שהקורא הוא זה שיביט נכוחה במציאות המרה וילקט את הסימנים מבעוד מועד.

השען.jpg

השאלון העצמאי עם אלונה גולן סדן

%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%9f

 

ספרי קצת על הספר שלך, "מעטפות ריקות"

הספר ניכתב בי במשך שנים רבות, אך בגלל שיש בו גם אלמנטים אוטוביוגרפיים, היתה לי תמיד הרגשה שכל עוד אמי חיה, לא אוכל לכתוב אותו. במשך שנים רשמתי לי על פתקים ובמחברות, רעיונות, ראשי פרקים, ואפילו שם הספר היה בי שנים לפני שהתחלתי להקליד אותו.

להפתעתי גם כשנפטרה, לא חשתי דחף לשבת ולהתחיל לכתוב. אמי ציוותה את גופתה למדע, וכשעברה שנה מיום מותה הודיעו לי כי היא הובאה לקבורה. באותו לילה, התעוררתי באמצע הלילה והספר פשוט פרץ ממני.

זהו סיפור על מערכת יחסים מסובכת וכואבת בין אם ובתה, על רגשי אשמה וכעס, אבל מעל לכל סיפור של סליחה, אשר למרות הכאב שבו הוא מלא אופטימיות והומור.

 

לדף הספר של אלונה גולן סדן באתר אינדיבוק: https://goo.gl/3vB9cB

 

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום"- I Started a Joke

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" מאת ריקרדו סטרפאסה, הוצאת תשע נשמות.
 מספרדית: סוניה ברשילון   

נתחיל מזה: סביר להניח שזה הספר הכי מצחיק שתקראו בזמן הקרוב. כן, מדובר על צחוק בקול רם ולא על גיחוך קל ומבויש האופייני יותר לקריאה. אולי אף תעצרו מספר פעמים באמצע ותשאלו עצמכם מה לעזאזל אתם קוראים. התשובה בגדול: בדיחה ענקית על חשבון המציאות.

הבדיחה מתחילה בשקר משעשע אחד של בחורה בשם גבריאלה ובדומה מאוד לשיר של הבי ג'יז גורמת  לכל העולם לבכות, כאשר היא הולכת ותופסת ממדים מפלצתיים. כאן נפתחת שרשרת אירועים הזויים  שהכוכב הראשי בהם הוא בעיקר בחור אומלל, טיפש ומאוהב, סופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם).

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" בקלות היה יכול להיות אחד מהסיפורים הקצרים בסרט "סיפורים פרועים" של דמיאן סיפרון. גם כאן, בדומה לסרט, יש אבסורד, הומור גרוטסקי וביקורת קלה שמסתתרת מתחת לשכבות של צבעים בוהקים ודמויות חולניות.

אך בשונה מחווית הצפייה בסרט שהיתה לרבים קשה עד בלתי נסבלת, הסיני מאפשר עצירה בין המשפטים, לנשום, לצחוק לחזור על בדיחה מספר פעמים. זהו מסע תזזיתי, משעשע ולא פעם מבריק.

 %d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99

"דלתות התודעה, עדן ושאול"- מסה ומסע

"דלתות התודעה, עדן ושאול" מאת אלדוס האקסלי, הוצאת עולם חדש מאנגלית: שחר דיויה לב

יש שיכנו את "דלתות התודעה" כספר מסע ובמובן מסוים הוא אכן כך. המסה המתורגמת לראשונה בעברית (בצירוף מסה נוספת "עדן ושאול"), מועברת דרך שתי שכבות. השכבה הראשונה היא המסע החוויתי האישי של האקסלי לאחר נטילת סם המסקלין . האקסלי מזמין אותנו למסע (או  למען הדיוק לשוטטות) בחדרי ביתו, ברחוב ובחנות הסמוכה ומתאר את התודעה והתפיסה החושית המחודדת תחת השפעת הסם.

הרעיונות שמציף ומעלה האקסלי בעקבות החוויה האישית שלו, הם השכבה הנוספת במסה. הנושאים בהם הוא נוגע ביחס לתודעה האנושית אינם מוגשים באופן מאורגן. הוא קופץ מנושא אחד לאחר: מיצר ההישרדות של האדם אשר גורם לעכירות התודעה ועד לשינוי התפאורה התעשייתית והמסחרית במהלך השנים. כך נוצר מצב שדלת שנפתחת לרעיון מסיום נטרקת במהירות ומשאירה את הקורא עם הרבה תהיות. גם על זה האקסלי מדבר –השפה נכשלת להביא לידי ביטוי את החוויה של התודעה הצלולה, ולא זאת בלבד, היא גם הורסת אותה. אנו הקורבנות של המסורת הלשונית לתוכה נולדנו: "עד שהוא (הקורבן), עלול להתייחס אל מושגיו כנתונים ואל מילותיו כדברים ממשיים."

למרות האתגר שיש בקריאת "דלתות התודעה" ניתן לשער כי לקורא של המאה ה-21  קל בהרבה לרדת לשורש דעתו של האקסלי מאשר הקורא של 1954, אז יצאה המסה לראשונה. הקורא של 1954, חי במציאות שמרנית למדי כאשר תרבות הנגד והסמים הפסיכדליים של שנות ה-60 עוד לפניו. מהפכת הניו אייג' והחיבור שלה לפילוסופיות מזרחיות של זן ובודהיזם מהווה אף היא יתרון עצום כאשר נגישים למסה זאת.

האקסלי  כרגיל הקדים את זמנו והמסות שלו היוו בסיס לרעיונותיהם של ראם דאס, טימותי לירי ועוד ועוד.

עדם.png

"שעת הכוכב"-קרוב ורחוק מכתיבה נשית

 "קשרי משפחה /שעת הכוכב" מאת קלאריס ליספקטור הוצאת הספריה החדשה. תרגום: מרים טבעון

באחד מחיבוריה כתבה הסופרת והמסאית אלן סיקסו, שיצירתה של קלאריס ליספקטור היא מודל של כתיבה נשית. סיסקו, שהרבתה לעסוק בהגדרה של כתיבה נשית, הכריזה בחיבור "צחוקה של המדוזה" כי על הנשים לשוב אל הכתיבה שממנה הורחקו באלימות באותה דרך שהורחקו מגופן שלהן.

אפשר להבין מדוע ראתה סיסקו בקלאריס ליספקטור מודל: סופרת החודרת לא פעם לנפש המעורערת של הגיבורות שלה, מוצצת ממנה את המיץ ויורקת על הכתוב.

"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", אמרה לסיפקטור ואכן ניתן להגדיר את הדמויות שלה כמשוגעות באופן הגיוני. היא מעמידה אותן בפני מצבים בלתי אפשריים מצוידות לרוב בגריית יתר וביכולת הכלה דלה ביותר, המאבק שלהן אבוד מראש.

%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1
"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", קלאריס ליספקטור

בישראל יצא המקבץ "קשרי משפחה", יחד עם הנובלה "שעת הכוכב", יצירתה האחרונה של ליספקטור. מדהים איזה פער יש  בין היצירות הללו. סיפורים כגון "חיקוי הוורד", "יקרה", הזיות ושיכרות של אישה צעירה", "אהבה", כולם כך נדמה, מציירים את התודעה הנשית באופן כמעט זהה. ב"שעת הכוכב", עושה רושם שליספקטור כמעט צוחקת על עצמה ועל דרך כתיבתה ב"קשרי משפחה". היא עושה זאת באמצעות (כמה אירוני),מחבר גבר. וכך נוצר כריך מעניין: אישה (ליספקטור) שכותבת על גבר (המספר) שכותב על אישה (מכביה, גיבורת הנובלה).

המחבר מכריז על קיומו כבר בשורות הראשונות ובמעין מגננה אומר "כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב." הוא מתאר את עצמו כפולש בתוך ראשו של הקורא אך למעשה מעניק לו הזדמנות נדירה: לפלוש אל חייה של מכביה.

כמו כן, מוסיף המחבר ואומר עם עוד חריצת לשון חצופה אל ליספקטור (ואם נרצה גם אל סיסקו), שאישה היתה וודאי מספרת את הסיפור של מכביה באופן רגשני ויבבני ומצהיר ומזהיר כי אין בו שום רחמים כלפי הדמות הראשית שלו.

אם כך, לאיזה מקום נכנס הקורא ביחד עם המחבר המשונה הזה? אפשר להגיד שלמושב ליד הנהג במכונית לפני התנגשות. וליספקטור? לרגע אסור לקרוא לשכוח שהיא אפשרה לכל זה לקרות- מה זה אומר עליה?

על דמותה של מכביה, בחורה שלא תואר לה ולא הדר המנסה לחיות את חייה העלובים בריו דה ז'נרו, בוצעו כבר ניתוחים רבים ונאמרו דברים שונים: שהיא קדושה, צדיקה, מוארת, מה לא. אך במובן מסוים זה כמו להגיד על כלב שהוא מואר : "היא, כמו כלבה משוטטת", קובע המחבר באכזריות, "הונחתה  אך רק על ידי עצמה, כי הצטמצמה לכדי עצמה."

מעניין שליספקטור, אשר כל כך הטיבה לחדור לנפש הנשית, יצרה את האנטיתזה של עצמה באופן אמין ומדויק בדמות מחבר גבר זה. האומנם ? כביכול המחבר שלפנינו מצטייר לא פעם כמיזוגן אשר נהנה להתעלל באישה חסרת הישע, מכביה, אך גם הדרך שבה ליספקטור נכנסה לדמויותיה הייתה לרוב נעדרת חמלה ופולשנית,  ואם נחזור לדבריה של הלן סיסקו, על הנשים שהורחקו באלימות מגופן שלהן הרי שליספקטור מחזירה אותן בחזרה אל גופן  ונפשן בצורה אלימה לא פחות, ( הסיפור"חיקוי הוורד "הוא דוגמא בולטת לכך).

קשרי.jpg

אם כן מה שונה ב"שעת הכוכב"? חוסר התודעה. מכביה היא שטוחה, ריקה וחסרת מודעות עצמית בשונה באופן מובהק מהדמויות הנשיות האחרות של ליספקטור. היא לא תצא מדעתה כי אין לה דעת לצאת ממנה, למרות שעל פי כל הנתונים היא לגמרי זכאית לכך.

האם זו עדיין נחשבת כתיבה נשית אם ליספקטור יצרה גבר מחבר שכזה שאינו מהסס להשפיל, לבוז ולהרחיב כך אישה חסרת ישע שכלל אינה מודעת לסביבתה ,לנשיותה? מעניין כיצד היתה מסתדרת ליספקטור בלעדיו אם היתה נאלצת לכתוב על מכביה. כנראה לא היתה כותבת עליה כלל ובמהרה מוצאת את עצמה עם עוד דמות נשית מיוסרת, רדופה ושבורה.

"שעת הכוכב" היא ללא ספק נובלה ייחודית ואפשר גם להעז  להגיד: ניסוי  מרתק בכתיבה של סופרת גדולה.

-________________________________________________________________________-

ואולי תחבב גם את זה

"כשהכריש ישן"-החיים מבעד למלתעות

"כשהכריש ישן ", מלינה אגוס, הוצאת הספריה החדשה-כתר. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מהו אותו כריש? הגורל. האם יש דרך להפוך אותו? לצאת מבין שיניו המחודדות?
אצל משפחת סבילה־מנדוזה מסרדיניה, הגורל רב תהפוכות. האם דיכאונית וחולמנית עם אובססיות משונות, האח חצי אוטיסט, האב נודד בעולם, הדודה לא מצליחה להתמסד והנערה שהיא גם המספרת, מנהלת חיים כפולים בתור בת עשרה נורמלית ובתור "האישה האחרת" ביחסים סאדו-מזוכיסטיים עם גבר מבוגר ממנה.

הספר הוא כמו אלבום צבעוני וחד המכיל בתוכו את התמונות שאף משפחה לא רוצה שתראו, וכך הוא קופץ מתמונה לתמונה בחיי המשפחה, לא תמיד בסדר עלילתי ברור. אף אירוע לא נבנה באמת, (כי כמה דרמה יכולה משפחה אחת להכיל), וכך גם הקריסה המידית תמיד מתאפשרת.

הדמויות של מלינה אגוס מתמודדות עם משבר בכך שהן לא מתמודדות איתו. הדודה שמוצאת את עצמה על הרצפה ימים על גבי ימים בגלל נטישה, האח שמפסיק ללכת לבית הספר ולא עוזב את חדרו, האם שמחליטה להיפרד מהחיים והאב שבוחר לעזוב את הבית.
דווקא בגלל כל הכאוס האופף את המשפחה, הדמות המעניינת והמורכבת ביותר בספר היא למרבה האירוניה, זו הנעדרת ממנו: חבר המשפחה מארו דה קורטס, אשר מגיח רק כשאחד מבני המשפחה בצרה אמיתית, ונמנע לרוב מלקחת חלק בהתרחשויות הדרמטיות.
אותו מארו, מנהל את חייו בשקט ובשלווה ולמרות שגם בחייו יש רומנים, גרושים ונדודים ללא סוף, הוא מסמל חוף מבטחים לבני המשפחה, (קצת כמו שסנופקין היה בשביל משפחת המומינים).

"לא ידעתי שחיים כאלה אפשריים בכלל," אומרת המספרת לא פעם בדרכים שונות, ואכן החיים שמעבר למלתעות הכריש נגלים אליה במהלך נעוריה רק ע"י הפוגות קצרות (כשהכריש ישן), שגם הן לא מבטיחות לה דבר על עתידה.

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d

המלך שאול-בלי שימוש ציני בפסיכולוגיה

"המלך שאול", מחזאי :אמיר זולטר  במאי: תום ווליניץ

המחזמר "המלך שאול", מתרכז באחת הדמויות המורכבות בתנ"ך מרגע הכתרתו ועד לסופו הטרגי ועלייתו של דוד המלך.

יש הנהנים להגיד ששאול , אם היה חי בימנו, היה מאובחן כלוקה בדיכאון קליני ותסביכי רדיפה שונים. המחזמר דווקא לא מתיימר להדביק לשאול ולא לשאר הדמויות שלו (שמואל, דוד, מיכל, יונתן), תוויות מיותרות. למרות שמדובר במחזמר עם שפה והומור עכשוויים, היופי שלו הוא בכך שהוא לא עושה שימוש ציני בפסיכולוגיה בתוך הסיפור תנ"כי (למרות שהפיתוי גדול).

המחזמר כן מתכתב עם המצב האקטואלי הנוכחי במדינה, כפי שנכתב בכתורת של דף הפייסבוק : "המלך שאול-מחזמר תנ"כי אקטואלי", כותרת שעשויה להישמע מעט פלצנית, אך במחזמר עצמו הנגיעות באקטואליה העכשווית הן עדינות ביותר. המחזמר סומך לחלוטין על האינטליגנציה של הצופה שתבצע את ההקבלה, ולמרות ההומור וה"שואו" המושקע, מוציא אותו עם המון חומר למחשבה.