תגית: תרבות

"דלתות התודעה, עדן ושאול"- מסה ומסע

"דלתות התודעה, עדן ושאול" מאת אלדוס האקסלי, הוצאת עולם חדש מאנגלית: שחר דיויה לב

יש שיכנו את "דלתות התודעה" כספר מסע ובמובן מסוים הוא אכן כך. המסה המתורגמת לראשונה בעברית (בצירוף מסה נוספת "עדן ושאול"), מועברת דרך שתי שכבות. השכבה הראשונה היא המסע החוויתי האישי של האקסלי לאחר נטילת סם המסקלין . האקסלי מזמין אותנו למסע (או  למען הדיוק לשוטטות) בחדרי ביתו, ברחוב ובחנות הסמוכה ומתאר את התודעה והתפיסה החושית המחודדת תחת השפעת הסם.

הרעיונות שמציף ומעלה האקסלי בעקבות החוויה האישית שלו, הם השכבה הנוספת במסה. הנושאים בהם הוא נוגע ביחס לתודעה האנושית אינם מוגשים באופן מאורגן. הוא קופץ מנושא אחד לאחר: מיצר ההישרדות של האדם אשר גורם לעכירות התודעה ועד לשינוי התפאורה התעשייתית והמסחרית במהלך השנים. כך נוצר מצב שדלת שנפתחת לרעיון מסיום נטרקת במהירות ומשאירה את הקורא עם הרבה תהיות. גם על זה האקסלי מדבר –השפה נכשלת להביא לידי ביטוי את החוויה של התודעה הצלולה, ולא זאת בלבד, היא גם הורסת אותה. אנו הקורבנות של המסורת הלשונית לתוכה נולדנו: "עד שהוא (הקורבן), עלול להתייחס אל מושגיו כנתונים ואל מילותיו כדברים ממשיים."

למרות האתגר שיש בקריאת "דלתות התודעה" ניתן לשער כי לקורא של המאה ה-21  קל בהרבה לרדת לשורש דעתו של האקסלי מאשר הקורא של 1954, אז יצאה המסה לראשונה. הקורא של 1954, חי במציאות שמרנית למדי כאשר תרבות הנגד והסמים הפסיכדליים של שנות ה-60 עוד לפניו. מהפכת הניו אייג' והחיבור שלה לפילוסופיות מזרחיות של זן ובודהיזם מהווה אף היא יתרון עצום כאשר נגישים למסה זאת.

האקסלי  כרגיל הקדים את זמנו והמסות שלו היוו בסיס לרעיונותיהם של ראם דאס, טימותי לירי ועוד ועוד.

עדם.png

"שעת הכוכב"-קרוב ורחוק מכתיבה נשית

 "קשרי משפחה /שעת הכוכב" מאת קלאריס ליספקטור הוצאת הספריה החדשה. תרגום: מרים טבעון

באחד מחיבוריה כתבה הסופרת והמסאית אלן סיקסו, שיצירתה של קלאריס ליספקטור היא מודל של כתיבה נשית. סיסקו, שהרבתה לעסוק בהגדרה של כתיבה נשית, הכריזה בחיבור "צחוקה של המדוזה" כי על הנשים לשוב אל הכתיבה שממנה הורחקו באלימות באותה דרך שהורחקו מגופן שלהן.

אפשר להבין מדוע ראתה סיסקו בקלאריס ליספקטור מודל: סופרת החודרת לא פעם לנפש המעורערת של הגיבורות שלה, מוצצת ממנה את המיץ ויורקת על הכתוב.

"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", אמרה לסיפקטור ואכן ניתן להגדיר את הדמויות שלה כמשוגעות באופן הגיוני. היא מעמידה אותן בפני מצבים בלתי אפשריים מצוידות לרוב בגריית יתר וביכולת הכלה דלה ביותר, המאבק שלהן אבוד מראש.

%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1
"השיגעון הוא שכנו של ההיגיון האכזר ביותר", קלאריס ליספקטור

בישראל יצא המקבץ "קשרי משפחה", יחד עם הנובלה "שעת הכוכב", יצירתה האחרונה של ליספקטור. מדהים איזה פער יש  בין היצירות הללו. סיפורים כגון "חיקוי הוורד", "יקרה", הזיות ושיכרות של אישה צעירה", "אהבה", כולם כך נדמה, מציירים את התודעה הנשית באופן כמעט זהה. ב"שעת הכוכב", עושה רושם שליספקטור כמעט צוחקת על עצמה ועל דרך כתיבתה ב"קשרי משפחה". היא עושה זאת באמצעות (כמה אירוני),מחבר גבר. וכך נוצר כריך מעניין: אישה (ליספקטור) שכותבת על גבר (המספר) שכותב על אישה (מכביה, גיבורת הנובלה).

המחבר מכריז על קיומו כבר בשורות הראשונות ובמעין מגננה אומר "כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב." הוא מתאר את עצמו כפולש בתוך ראשו של הקורא אך למעשה מעניק לו הזדמנות נדירה: לפלוש אל חייה של מכביה.

כמו כן, מוסיף המחבר ואומר עם עוד חריצת לשון חצופה אל ליספקטור (ואם נרצה גם אל סיסקו), שאישה היתה וודאי מספרת את הסיפור של מכביה באופן רגשני ויבבני ומצהיר ומזהיר כי אין בו שום רחמים כלפי הדמות הראשית שלו.

אם כך, לאיזה מקום נכנס הקורא ביחד עם המחבר המשונה הזה? אפשר להגיד שלמושב ליד הנהג במכונית לפני התנגשות. וליספקטור? לרגע אסור לקרוא לשכוח שהיא אפשרה לכל זה לקרות- מה זה אומר עליה?

על דמותה של מכביה, בחורה שלא תואר לה ולא הדר המנסה לחיות את חייה העלובים בריו דה ז'נרו, בוצעו כבר ניתוחים רבים ונאמרו דברים שונים: שהיא קדושה, צדיקה, מוארת, מה לא. אך במובן מסוים זה כמו להגיד על כלב שהוא מואר : "היא, כמו כלבה משוטטת", קובע המחבר באכזריות, "הונחתה  אך רק על ידי עצמה, כי הצטמצמה לכדי עצמה."

מעניין שליספקטור, אשר כל כך הטיבה לחדור לנפש הנשית, יצרה את האנטיתזה של עצמה באופן אמין ומדויק בדמות מחבר גבר זה. האומנם ? כביכול המחבר שלפנינו מצטייר לא פעם כמיזוגן אשר נהנה להתעלל באישה חסרת הישע, מכביה, אך גם הדרך שבה ליספקטור נכנסה לדמויותיה הייתה לרוב נעדרת חמלה ופולשנית,  ואם נחזור לדבריה של הלן סיסקו, על הנשים שהורחקו באלימות מגופן שלהן הרי שליספקטור מחזירה אותן בחזרה אל גופן  ונפשן בצורה אלימה לא פחות, ( הסיפור"חיקוי הוורד "הוא דוגמא בולטת לכך).

קשרי.jpg

אם כן מה שונה ב"שעת הכוכב"? חוסר התודעה. מכביה היא שטוחה, ריקה וחסרת מודעות עצמית בשונה באופן מובהק מהדמויות הנשיות האחרות של ליספקטור. היא לא תצא מדעתה כי אין לה דעת לצאת ממנה, למרות שעל פי כל הנתונים היא לגמרי זכאית לכך.

האם זו עדיין נחשבת כתיבה נשית אם ליספקטור יצרה גבר מחבר שכזה שאינו מהסס להשפיל, לבוז ולהרחיב כך אישה חסרת ישע שכלל אינה מודעת לסביבתה ,לנשיותה? מעניין כיצד היתה מסתדרת ליספקטור בלעדיו אם היתה נאלצת לכתוב על מכביה. כנראה לא היתה כותבת עליה כלל ובמהרה מוצאת את עצמה עם עוד דמות נשית מיוסרת, רדופה ושבורה.

"שעת הכוכב" היא ללא ספק נובלה ייחודית ואפשר גם להעז  להגיד: ניסוי  מרתק בכתיבה של סופרת גדולה.

-________________________________________________________________________-

ואולי תחבב גם את זה

"כשהכריש ישן"-החיים מבעד למלתעות

"כשהכריש ישן ", מלינה אגוס, הוצאת הספריה החדשה-כתר. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מהו אותו כריש? הגורל. האם יש דרך להפוך אותו? לצאת מבין שיניו המחודדות?
אצל משפחת סבילה־מנדוזה מסרדיניה, הגורל רב תהפוכות. האם דיכאונית וחולמנית עם אובססיות משונות, האח חצי אוטיסט, האב נודד בעולם, הדודה לא מצליחה להתמסד והנערה שהיא גם המספרת, מנהלת חיים כפולים בתור בת עשרה נורמלית ובתור "האישה האחרת" ביחסים סאדו-מזוכיסטיים עם גבר מבוגר ממנה.

הספר הוא כמו אלבום צבעוני וחד המכיל בתוכו את התמונות שאף משפחה לא רוצה שתראו, וכך הוא קופץ מתמונה לתמונה בחיי המשפחה, לא תמיד בסדר עלילתי ברור. אף אירוע לא נבנה באמת, (כי כמה דרמה יכולה משפחה אחת להכיל), וכך גם הקריסה המידית תמיד מתאפשרת.

הדמויות של מלינה אגוס מתמודדות עם משבר בכך שהן לא מתמודדות איתו. הדודה שמוצאת את עצמה על הרצפה ימים על גבי ימים בגלל נטישה, האח שמפסיק ללכת לבית הספר ולא עוזב את חדרו, האם שמחליטה להיפרד מהחיים והאב שבוחר לעזוב את הבית.
דווקא בגלל כל הכאוס האופף את המשפחה, הדמות המעניינת והמורכבת ביותר בספר היא למרבה האירוניה, זו הנעדרת ממנו: חבר המשפחה מארו דה קורטס, אשר מגיח רק כשאחד מבני המשפחה בצרה אמיתית, ונמנע לרוב מלקחת חלק בהתרחשויות הדרמטיות.
אותו מארו, מנהל את חייו בשקט ובשלווה ולמרות שגם בחייו יש רומנים, גרושים ונדודים ללא סוף, הוא מסמל חוף מבטחים לבני המשפחה, (קצת כמו שסנופקין היה בשביל משפחת המומינים).

"לא ידעתי שחיים כאלה אפשריים בכלל," אומרת המספרת לא פעם בדרכים שונות, ואכן החיים שמעבר למלתעות הכריש נגלים אליה במהלך נעוריה רק ע"י הפוגות קצרות (כשהכריש ישן), שגם הן לא מבטיחות לה דבר על עתידה.

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d

המלך שאול-בלי שימוש ציני בפסיכולוגיה

"המלך שאול", מחזאי :אמיר זולטר  במאי: תום ווליניץ

המחזמר "המלך שאול", מתרכז באחת הדמויות המורכבות בתנ"ך מרגע הכתרתו ועד לסופו הטרגי ועלייתו של דוד המלך.

יש הנהנים להגיד ששאול , אם היה חי בימנו, היה מאובחן כלוקה בדיכאון קליני ותסביכי רדיפה שונים. המחזמר דווקא לא מתיימר להדביק לשאול ולא לשאר הדמויות שלו (שמואל, דוד, מיכל, יונתן), תוויות מיותרות. למרות שמדובר במחזמר עם שפה והומור עכשוויים, היופי שלו הוא בכך שהוא לא עושה שימוש ציני בפסיכולוגיה בתוך הסיפור תנ"כי (למרות שהפיתוי גדול).

המחזמר כן מתכתב עם המצב האקטואלי הנוכחי במדינה, כפי שנכתב בכתורת של דף הפייסבוק : "המלך שאול-מחזמר תנ"כי אקטואלי", כותרת שעשויה להישמע מעט פלצנית, אך במחזמר עצמו הנגיעות באקטואליה העכשווית הן עדינות ביותר. המחזמר סומך לחלוטין על האינטליגנציה של הצופה שתבצע את ההקבלה, ולמרות ההומור וה"שואו" המושקע, מוציא אותו עם המון חומר למחשבה.