"שתי חברות", מאת מרטין רכטמן, הוצאת תשע נשמות (סדרת פטיט), תרגום: סוניה ברשילון
ראשית, הגודל לא קובע. הספר הפצפון הזה הוא הראשון בסדרת פטיט מבית הוצאת "תשע נשמות" ולמרות הדקיקות, מכיל בתוכו דמויות רבות ורצף התרחשויות שלא היו מביישים רומן שמן.
הסיפור מתחיל בעניין של מה בכך. אסול, ילדת כפר, מחליטה לבקר את חברתה פלורנסיה בעיר הגדולה לאחר שנים של נתק. אסול, אשר התגוררה גם היא בכרך כל ילדותה, רואה את הסביבה אחרת ממה שזכרה וגם את חברתה. למרות המוזרות שבאה עם המפגש המחודש בין השתיים, אסול בוחרת להישאר בעיר עוד זמן מה וישנה בחדרה של פלורנסיה , עד שזו מתחילה להרגיש חנוקה מנוכחות חברתה ועוברת לישון בחדר אחר. השתיים מתחילות לנהל חיים כמעט מקבילים עד שנדמה שכל המפגש הזה לא היה אמור להתקיים כלל. בנוסף, אמה של פלורנסיה, מורה לפסנתר במקצועה, חווה סוג של משבר ומוכרת את הפסנתר. פלורנסיה וחברה דייגו, נאלצים למצוא פרנסה ומקימים יחד קיוסק על גלגלים. ההתרחשויות שעתידות לבוא אחרי כן הן כתאונת שרשרת על כביש מהיר. החברות ימצאו את עצמן נאלצות להתמודד עם אירועים הזויים ואף מחרידים והאלימות תהיה מנת חלקן לכל אורך הדרך. מי שיחפש פה חסד קטן , רגע קצר כדי להחזיר נשימה, לא ימצא.
כל דמות בסיפור הזה בלי יוצא מן הכלל עוברת שינוי , חלקן עוברות גלגול נשמות של ממש. המנוול, מתיאס שמלווה את החברות לאורך הסיפור, יעבור מטמורפוזה מספר פעמים עד שחלק מהדמויות ימצאו את עצמן תוהות על זהותו ועל המעשים האיומים המשויכים אליו.
יש המון שאלות מעיקות שהספר הקטן הזה רוצה לשאול. האם מי שהיינו לפני עשר שנים זה מי שאנחנו כיום? האם גלגול נשמות יכול להתרחש גם במהלך חיינו? כיצד רואה אותנו מהצד מישהו שהיכרנו ופתאום עד לשינוי? האם הוא צריך להשתנות בעצמו כדי להבחין בכך? מה יוצר שינוי? בספר הזה נדמה שהכול. לא, לא תמיד בא השינוי מבפנים. די בבחירות קטנות כדי לחולל בנו תמורה. די ברצף האירועים שיכול לבוא בעקבות בחירות אלה.
כמה במפרים ותזוזה , כמה אמת מתגלה בתוך הערפל והסהרוריות.
אומנם ספרים זה לא פירות ואין להם עונה, אבל עדיין יש ספרים שכיף יותר לקרוא בחורף, מתחת לשמיכה. קצת מותחים, קצת ממכרים.
"אחוזה" מאת סרחיו ביסיו, הוצאת תשע נשמות, תרגום: סוניה ברשילון
כבר בעמוד הראשון ברור שזה לא הולך להיגמר טוב. זוג בורגני פלוס ילדה, נוסע לנופש כפרי באחוזה של חברים. ביסיו מזמין אותנו להדק חגורות ולצאת למסע עם שפע שיבושים מסתוריים, אירוניה מרומזת, (העיסוק החוזר שלו עם חיי הבורגנות השבירים ואותן חופשות או פסקי זמן מהחיים), ואימה שצצה ומתגנבת בין הדמויות והטבע. מדובר בנובלה קצרה שנפלא להעביר איתה בוקר שישי חורפי.
2. "ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט, הוצאת כתר, תרגום: ורד שוסמן
אחוות וחוגים סודיים בקולג' זה כמעט תמיד קריפי. בחור מעיירת חור מגיע לקולג' בוורמנט ומתקבל לחוג מסתורי ונחשק המועבר ע"י מרצה כריזמטי. בחוג חברים רק חמישה תלמידים בלבד והם נבחרו בקפידה. האגו העף לגבהים חדשים מתרסק מהר מאוד, לאחר שהבחור מבין את אשר נדרש ממנו כחלק מהחוג: נאמנות עיוורת, דיסקרטיות כמעט בלתי אפשרית ובחינה מחודשת של הנורמות המוסריות המקובלת . גדולתה של טארט היא ביכולת לברוא סיפור אשר מעלה סוגיות גרנדיוזיות מבלי להרחיק ולו לרגע את הקורא. המתח והחשש לגורל הדמויות אינו מרפה. הבחירות שלה היכן לרדת לרמות המיקרוסקופיות ביותר כדי לאפשר קירבה אנושית, תמיד מדויקות. ספר שמן שנקרא במהירות.
3. "ארוחה בחורף" מאת הובר מנגרלי, הוצאת עם עובד, תרגום: עמנואל פינטו
יוצאים לחפש יהודים, כך מתחיל הסיפור הזה. ביום חורף אי שם בערבות פולין יוצאים שלושה נאצים לתור אחר יהודים כדי להימלט ממלאכת ההריגה. בעודם מנסים למצוא מקלט מהקור הנורא ומן הרעב שפוקד אותם, צפים ועולים תמונות מהחיים שהשאירו מאחור. כשהם מוצאים את המסתור לו קיוו, מחכה להם מפגש שיעמיד אותם מבחנים קשים. הספר, כצפוי, מציג נושאים מעיקים ושחוקים כגון החייל הנאצי הפשוט כבן אדם והאבסורד האכזרי שנוצר רק בזמני מלחמה אך אלו אינם מטשטשים לרגע את העובדה שמדובר בעלילה מותחת ביותר וביחסי כוחות שיכולים להוביל בכל שנייה לרצח. השפה המינימליסטית היא חסרת פשרות, מוקפדת וכמעט על תקן דמות נוספת. ספר קצר, קר ואפל.
"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" מאת ריקרדו סטרפאסה, הוצאת תשע נשמות.
מספרדית: סוניה ברשילון
נתחיל מזה: סביר להניח שזה הספר הכי מצחיק שתקראו בזמן הקרוב. כן, מדובר על צחוק בקול רם ולא על גיחוך קל ומבויש האופייני יותר לקריאה. אולי אף תעצרו מספר פעמים באמצע ותשאלו עצמכם מה לעזאזל אתם קוראים. התשובה בגדול: בדיחה ענקית על חשבון המציאות.
הבדיחה מתחילה בשקר משעשע אחד של בחורה בשם גבריאלה ובדומה מאוד לשיר של הבי ג'יז גורמת לכל העולם לבכות, כאשר היא הולכת ותופסת ממדים מפלצתיים. כאן נפתחת שרשרת אירועים הזויים שהכוכב הראשי בהם הוא בעיקר בחור אומלל, טיפש ומאוהב, סופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם).
"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" בקלות היה יכול להיות אחד מהסיפורים הקצרים בסרט "סיפורים פרועים" של דמיאן סיפרון. גם כאן, בדומה לסרט, יש אבסורד, הומור גרוטסקי וביקורת קלה שמסתתרת מתחת לשכבות של צבעים בוהקים ודמויות חולניות.
אך בשונה מחווית הצפייה בסרט שהיתה לרבים קשה עד בלתי נסבלת, הסיני מאפשר עצירה בין המשפטים, לנשום, לצחוק לחזור על בדיחה מספר פעמים. זהו מסע תזזיתי, משעשע ולא פעם מבריק.
בקרוב יראה אור ספרו של הסופר הארגנטינאי אדוארדו ברטי בהוצאת "תשע נשמות". שמו של הספר: "החיים הבלתי אפשריים". מדובר בסיפורים קצרצרים, אוסף של בדיונות, הפונה ישירות למוקד העניין והסקרנות של קוראי הספרות. היה לי את העונג לקרוא את הספר טרם צאתו לאור ולשאול את ברטי מספר שאלות על הסיפורים שלו, על פורמט הקצרצרים בכלל, על דברים שהולכים לאיבוד בתרגום ועוד…
הייתי רוצה להתחיל מנושא הסיפורים הקצרצרים. אתה כתבת כבר רומנים. מה יש בפורמט הזה שמדבר אליך? מה הוא מאפשר שרומנים לא מאפשרים?
לעומת הרומן, המרקם של הבדיון הקצרצר נבנה פחות עם מה שמספרים ויותר עם מה שמשתיקים, מתמצתים, או מסתירים. זה פורמט שלוקח לקיצוניות את תאוריית ה"אייסברג" המפורסמת של המינגווי. בעזרת הדימוי של הקרחון, טען המינגווי שהסיפור הקצר מראה לנו רק את הקצה המזדקר מעל פני המים, אבל הקצה הזה אמור לגרום לנו לראות או לדמיין או להרגיש את הקרחון הענק והמטריד שמתחת לפני השטח, שבסיפור טוב הוא כל מה שלא נאמר. אבל בבדיון הקצר, הפרקטיקה הזאת מובאת לקיצוניות, היא מחייבת כתיבה מהודקת יותר ואסוציאציות והשמטות נועזות יותר…
מה שמוביל לשאלה הבאה. יש בספר אפילו סיפורים באורך של שורה. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את זה היה : הנה סטטוס גאוני לפייסבוק. עד כמה אתה מושפע מהמדיה הדיגיטלית ומהלך הרוח חסר הסבלנות שלה?
הפרדוקס הגדול של הבדיון הקצרצר הוא שמצד אחד מחשיבים אותו לז'אנר החדש ביותר (ורבים אף מייחסים את הצלחתו לאינטרנט ולטוויטר), ומצד שני, שורשיו ומקורותיו עתיקים מאוד, משום שרבות מהצורות המבשרות עליו משתייכות למסורות אוראליות או לספרות שנובעת ממעשיות, משלים, בדיחות, אגדות ואנקדוטות. לפני שנים רבות פרסמתי בספרד אנתולוגיה שנקראת "הסיפורים הקצרים בעולם, מאיזופוס ועד קפקא", שבה ניסיתי להתחקות אחר האבות המייסדים של הז'אנר שהיום מכונה הבדיון הקצרצר. חלק מהאבות המייסדים וגם סופרים אחרים מתקופות מאוחרות יותר (חוליו טורי, רמון גומס דה לה סרנה, אוגוסטו מונטרוסו, מרקו דנבי, חואן חוסה אראולה, וירחיליו פיניירה, תומס ברנהרד, ג'ורג'ו מנגנלי, ז'ק שטרנברג, וכולי) השפיעו השפעה מכרעת על הסיפורים הקצרצרים שלי, שהתחלתי לכתוב באמצע שנות השמונים, כשהפורמטים הדיגיטליים עוד לא היו קיימים… אני אוהב לחשוב שהבדיון הקצרצר, מבחינה אסתטית, הקדים כל מיני תופעות שעם הופעתו של האינטרנט נהיו שגרתיות.
אני אוהב לשחק במוסכמות החברתיות והצורניות
אתה עוסק הרבה בחלומות. למשל בסיפור "החלומות של אחי" המספר מדבר על אחיו שנאלץ לחלום כל לילה על היום שעבר עליו, כך שיוצא שהוא בעצם חי את אותו יום פעמיים ויודע בדיוק על מה הוא הולך לחלום. כשקראתי את זה נתקפתי בחרדה שזה יקרה לי. יש אצלך לא פעם פן של אימה. אבל אימה מסוג מאוד מסוים. איך היית מגדיר את זה?
קשה לי לענות על סוג כזה של שאלות משום שאני נוהג להימנע מהגדרה עצמית. אני כותב את הספרים שלי ומניח לקוראים להגדיר או לא להגדיר את הכתיבה שלי. זה לא אומר שאין לי שום מודעות למה שאני עושה או מנסה לעשות בספרים שלי. במקרה של "החיים הבלתי אפשריים", למשל, אני חושב שרבים מהסיפורים מטילים ספק, עם יותר או פחות חוש הומור, עם יותר או פחות דמיון, ב"אפשרי"; זאת אומרת, במה שאנשים נוהגים לכנות "חיים נורמליים". אני אוהב לשחק במוסכמות החברתיות והצורניות. ברגעים הכי טובים שלה הספרות מזכירה לנו שדברים היו יכולים להיות אחרת, שמה שמצטייר כ"טבעי" באופן חסר תקנה במקרים רבים אינו אלא מוסכמה תרבותית או אשליה קולקטיבית של נורמליות.
למרות שלא מדובר במשלים, יש הרבה פעמים תחושה שיש לקח ללמוד. למשל בסיפורים כמו "פרפר אנושי" ו"המכוער". אתה מסכים עם זה?
הייתי מדבר דווקא על אנטי-לקח… אני לא כותב סיפורים שבאים להדגים ולחנך או שאפשר להסיק מהם מסקנות אוניברסליות. אבל מובן לי שהקורא יכול להרגיש איזשהו אפקט שהוא אנלוגי למוסר השכל, וזה נובע מסיבה אחת עיקרית: סיפורים קצרצרים נוטים להיגמר לא במשפט שמספר לנו משהו שקרה לדמות, אלא במשפט שמספר לנו משהו שעלה בדעתו של המספר. זו תכונה שחוזרת על עצמה בסיפורים קצרצרים; סוף שאינו מציית להגיון עלילתי, אלא להגיון הגותי. לכן קשה לקטלג את הבדיון הקצר, הוא משלב אלמנטים סיפוריים ואלמנטים של פרוזה לירית או של אפוריזמים…
בוא נדבר קצת על תרגום. אתה קורא את הספרים שלך שתורגמו לאנגלית ולצרפתית? האם הבחנת שדברים לעתים "הולכים לאיבוד" בשפה שהיא איננה שפת המקור?
חייבים לקבל שיש דברים שתמיד ילכו לאיבוד בתרגום. חייבים לקבל זאת בתור עמדת הפתיחה שאי אפשר לשנות. תרגום טוב הוא כזה שהולכים בו לאיבוד דברים מעטים. ומתרגם טוב הוא מי שניחן בכישרון נדיר (ובמקרים רבים, אינטואיטיבי) "להציל" דברים שאחרת היו הולכים לאיבוד. בכל מקרה, נוכל בוודאי להסכים שיש שפות קרובות יותר זו לזו: בתרגום מאיטלקית לספרדית, למשל, המוזיקה של הטקסט המקורי נשמרת טוב יותר מאשר בתרגום מסינית לספרדית. התרגומים של ספרי לצרפתית הם מקרה מיוחד כי אני חי בצרפת מזה שנים רבות, קורא ומדבר צרפתית שעות ביום (כמעט ברמה של שפת האם שלי) ואפילו כתבתי טקסטים ספרותיים בשפה הזאת. המתרגם שלי לצרפתית (ז'ן-מארי סנט-לו) מודע לכל זה ולכן הוא נותן לי לקרוא את תרגומיו לפני שהוא מוסר אותן להוצאה. לעתים קרובות, אני מרשה לעצמי להעיר הערות ולהביע דעה לגבי בחירות מסוימות; אבל בשום פנים ואופן לא הייתי אומר לו מה לעשות: זה לא התפקיד שלי, משום שהוא מתרגם מהשורה הראשונה והוא זה שחותם על התרגום ומחליט את ההחלטות הסופיות.
מאילו סופרים אתה מושפע?
המון… יותר מדי… עולים בדעתי אחדים שאזכיר כאן כדי לא להותיר את השאלה ללא תשובה: מבין העתיקים אני אוהב את סטרן ואת המורליסטים הצרפתים, מבין הקלאסיים את פלובר ואת הנרי ג'יימס. את מרסל אמה, ברונו שולץ ודינו בוצאטי, שלא תמיד נמצאים ברשימת גדולי הסיפור הקצר… וכמובן את איטלו קלווינו, את רמון קנו, את ז'ורז' פרק ואת כל חברי "אוליפו"…
"מאוהב" מאת אלפרד הייז , הוצאת תשע נשמות, תרגום: דפנה רוזנבליט
באמצע הנובלה "ארוחת בוקר בטיפני'ס", אומרת הולי גולייטלי : "אני לא רוצה שום רכוש עד שיהיה ברור לי שמצאתי את המקום שבו אני והדברים נהיה שייכים זה לזה. ואני לא ממש בטוחה עדיין איפה בדיוק המקום הזה, אבל אני בטוחה איזו הרגשה יש שם."
הולי גולייטלי של טרומן קפוטה היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב". היא מייצגת את סוג האישה שגיבורו של אלפרד הייז מאמין שקיימת בכל אחת: פזיזה, מניפולטיבית וחסרת רחמים.
כך זה מתחיל: גבר פוגש אישה זרה בבר של מלון וללא הקדמות מיותרות, מספר לה את סיפורו. סיפור פשוט ביותר על אהבה ואכזבה. עדות בגוף ראשון, גוף בודד להחריד.
מעניין לראות כיצד במהלך הסיפור גוזל המספר את קולה של אהובתו כמעט לחלוטין. בהתחלה הוא מתאר אותה בצורה ייחודית ונוגעת ללב. גם הדירה בה היא מתגוררת מייצגת את נפשה עבורו: נפש עמוסה, צפופה, לא מגובשת. למרות זאת ואולי בגלל זאת, משהו מנבא לו רעות. אפילו הצורה בה היא תולה את הגרביונים מזכירה לו גברים מתים. אך הוא לא מסוגל להודות בזה באופן ישיר עדיין. הרמיזות עוד עדינות בשלב זה : "לא היה לה שום צורך להציב דברים בסדר סופי כלשהו. הסדר הסופי עוד לא הגיע: היא חיכתה לו שיגיע."
אם נחזור למשפט של הולי גולייטלי, נראה התאמה כמעט מושלמת. תיאור נוגע לב של עלמה במצוקה דרך מבטו של גבר מאוהב שכבר יודע שלא יוכל להחזיק באהבה לאורך זמן. בתחילת הספר המספר בהחלט יודע לחדור לנפשה של אהובתו ולייחד אותה. קיימת השלמה עם המגרעות, אפילו הומר. אך בהמשך, כשהוא מאבד אותה לטובת גבר אחר, הוא גם מאבד את היכולת לתאר אותה כישות נפרדת. זה הולך ומתדרדר עד שזה מגיע למצב שכמעט אפשר לכנות אותו מיזוגן.
הולי גולייטלי היא במובן מסוים קולה של האישה האילמת ב"מאוהב"
הדבר שגורם לספר הזה להיות יוצא דופן הוא המסע הנדיר והכנה שהוא מאפשר לנבכי נפשו של גבר מאוהב ופגוע אשר נתפס בדיוק בשלב הקריטי בו הוא זוכר הכול אך משלים עם הכול. לכן יכול לספר את סיפורו בצורה כה בהירה ומודעת. ההכרה שהוא כבר הפסיד את אהובתו, מתוארת לקראת הסוף באופן כמעט רוחני ומזכירה את אותו "עד" שקיים בבודהיזים: "רציתי לכרוע ארצה בחושך, להתקפל ולהתכדרר כעובר. וכל אותו הזמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל"…
"מנדל של ספרים", סטפן צוויג, הוצאת תשע נשמות. מגרמנית: הראל קין
"מנדל של הספרים" הוא סיפור פשוט ובאותה נשימה הוא פנינה של ממש.
זהו מנדל, בעל התשוקה אשר גובלת באובססיה,בעל התואר הפשוט "רוכל ספרים" אך בעיניי מי שמכיר את פועלו, קוסם של ממש.
ביכולתו להשיג כל ספר. גם הנדיר ביותר. הוא יושב בבית קפה פשוט בווינה, בפינה קבועה, שקוע בספריו. זו הממלכה שלו. הוא מקבל ארוחות חינם וכל מה שהוא זקוק לו. לשם עולים לרגל כל האנשים שצריכים את עזרתו. אלו שנפעמים מהיכולת הנדירה שלו, לאתר כל ספר.
זה סיפור עלייתו של מנדל של הספרים ואחרי כל הנאמר, הנפילה היא בלתי נמנעת.
זה סיפור פשוט כאמור אך ביכולתו לספר את סיפורה של אירופה כולה דרך איש אחד, אירופה "שנטרפה עליה דעתה" כפי שכותב צווייג.
קשה להפריד את גורלו המר של הסופר מדמות זו, אשר מסמלת את תוצאותיו של פשע המלחמה הנורא מכל: אדישות ואוזלת יד.
סטפן צוויג היה עד לשתי מלחמות עולם.
הוא התאבד בשל חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה בשנת 1942, מולדת רוחנית שללא ספק אפשרה פריחה של אנשים כמו מנדל של הספרים באותו מקום שגם עתיד לשרוף אותם.
"דייגו היקר" מאת אלנה פונייטובסקה, הוצאת תשע נשמות, תרגום: מיכל שליו
התרגום החדש לעברית של רומן המכתבים הפיקטיבי בין הנאהבים האמיתיים אנג'לינה בלוף והצייר דייגו ריברה, הוא דיוקן של ערגה בלתי פוסקת – לאהוב שעזב, אך גם להרבה יותר מזה. והתוספת של יצירה נוספת המדמיינת שליחת מכתבים של פרידה קאלו לאותו ריברה, נותנת פרספקטיבה נוספת לאותה ערגה, דרך סוג אחר, בוער יותר, שלה.
השנה היא 1921, פריז בשיא החורף. הציירת אנג'לינה בלוף נזנחת ע"י בן זוגה הצייר דייגו ריברה אשר שב למולדתו במקסיקו. עליה לשרוד עוני וחולי, וגרוע מזה, להתמודד עם כיסופים וחוסר ידיעה אודות בעלה שאינו משיב על מכתביה, ועם זיכרונות קשים מבנה המת. ולמרות הנסיבות, מכתביה אל דייגו חפים מכעס ומרירות. אולי בגלל זה ניתן לחשוב שהם מקבלים בצד של הנמען משקל של נוצה פלומתית המתעופפת באוויר וספק אם מגיעה למחוז חפצה. אך לפני כן, אותה נוצה מחוברת לציפור וכך גם אנג'לינה רואה את עצמה כפי שהיא כותבת לדייגו באחד ממכתביה: "בסופו של דבר אני הציפור שלך ובנית לי קן בין כפות ידיך לנצח". התשובות היחידות המגיעות מדייגו הם כספים עבורה וזה כנראה העלבון הגדול ביותר. שטרות כפלסטר על פצע פתוח ומדמם.
זהו דיוקן של שיברון לב. של ערגה בלתי פוסקת שאינה רק לגבר; היא גם למולדת שנעזבה, לאקלים אחר, לילד, לחדוות היצירה…
בראיוןשערכה גילי איזיקוביץ עם הסופרת אלנה פונייטובסקה ל"הארץ", אמרה פונייטובסקה שדייגו ריברה כנראה היה שונא את הספר אם היה זוכה לקרוא אותו, ואכן פונייטובסקה נותנת לאנג'לינה בלוף קול שבור וכואב אך גם מפוכח, נבון, עצמאי ונחוש. היא לוקחת את הקורא לעולמה של דמות אולי שולית בעולם האמנות אך בהחלט מרתקת.
דיוקן של אנג'לינה בלוף (צייר: דייגו ריבה)
כמה חכם לסגור את הספר עם היצירה "דייגו אני לבד, דייגו אני כבר לא לבד", גם היא מאת אלנה פונייטובסקה. הפעם הדוברת היא פרידה קאלו, ואם אנג'לינה היא כביכול הפצע, הרי פרידה קאלו הוא הגוף שסוחב אותו. שוב דייגו נעדר. זנח את אהובתו מאחור. אך הפעם הפנייה היא ספק אליו ספק אל עצמה. מעין דין ודברים שלה על חייה וגם על מותה, שכן פרידה קאלו בוערת גם בקבר. וכמו ציוריה, הווידוי שלה צבעוני, מחודד, נוצץ ולא פעם כעור. המאורעות של חייה מלאי טראומה וסבל אך חפים מייאוש, בניגוד לאנג'לינה: "הרבה פעמים רציתי למות אבל גם רציתי לחיות בחירוף נפש. ולצייר. ולעשות אהבה. ולצייר כמו שעושים אהבה".
אם אנג'לינה היא מים פרידה היא האש. הדילוג בין שתי הנשים הללו כה הגיוני. זהו מסע חוצה יבשות מקיפאון לרתיחה, משלג לבן אל שמש טרופית, מצבעים קרים לעזים. כל זה נכתב ביד אמן.
הבלוג של נועה לקס 