"הרולטיסט" מאת מירצ'ה קרטרסקו,הוצאת תשע נשמות. תרגום:  אנמרי בארטפלד

נפתח בזאת: זה סיפור הדורש אומץ. לא רק מאותו רולטיסט שעל שמו הוא קרוי, כי אם מהקורא.

זה סיפור של חושך. על חושך. רובו הגדול מתנהל מתחת לאדמה במרתפים מעופשים, בתת מודע של עיר מתורבת שאט אט נשאבת כולה לתחתית.

התהליך הוא הדרגתי. תחילה משחק הרולטה הוא נחלתם של  טיפוסי שוליים: אלימות, עוני, פשע ומוות לא נוגעים באותם אנשים הצועדים בקומה העליונה, באור השמש, בתרבות .

למרות זאת, אנו נקראים לרדת במדרגות. ההזמנה מפתה:  להגיע למקומות אפלים, לפגוש אנשים ששומר נפשו ירחק מהם, ולהכיר את חוקי המשחק הנוראי ביותר שקיים: "משחק עטור הילה מגואלת בדם, זה נכון שמלבה את הנבזות של כולנו."

 

 

כך זה מתחיל: הבוס שולה מהרחוב חדל אישים כזה או אחר ומשכנע אותו להמר על חייו תמורת כסף. יש מיקוח זריז, שכן העלוב חושב שחייו שווים משהו. כך או כך נקבע סכום. בעלי המניות (המהמרים) יושבים מול המסכן שמצמיד אקדח לרקתו. אם התמזל מזלו ויצא בחיים בפעם הראשונה אין זה משנה. לרוב, הוא יתפתה להמר על עצמו שנית ואז המזל כבר לא יאיר לו פנים. אף אחד לא מנצח את מלאך המוות. האומנם?

כעוף החול מתרומם הרולטיסט מהעוני וההפקר. המספר שלנו לא מנדב עליו יותר מדי מידע. הרבה יותר חשוב לו לספר על עצמו כי הוא -אין זה מפתיע-סופר. סופר מצליח מוערך, אינטלקטואל. והרולטיסט? לוזר עלוב שהמזל מעולם לא היה לצידו, אסיר לשעבר, שתיין שנותר לו רק להמר על חייו.

והרי זה פלא: בכל פעם הוא קם על רגליו למורת רוחם של מבעלי המניות. בהדרגה הוא הופך משום דבר לשם דבר, "מיתוס של ממש", כפי שמגדיר אותו המספר.

השמועה עושה לה כנפיים בקרב העולם שלמעלה. אט-אט במרתפים האפלים של העיר מוצאים את עצמם גם בני מעמד גבוה ואף בני אצולה. הרולטיסט זוכה למעמד של כוכב. הוא מהמר על כל הקופה, מהמר נגד עצמו. נשים נופלות לרגליו ממש כשם שמרים המגדלית נפלה על ישו כשקם לתחייה.

 

 

הסיפור על הרולטיסט הוא מניפולציה מתוחכמת ביותר. מניפולציה של המספר שלנו. כאמור הוא מעניק לנו הזמנה מפתה, אך רק בסוף חושף את מניעיו האמיתיים ואין בהם שום רצון לפתוח לנו צוהר לתרבות שלויים כזו או אחרת. יש פה משל על יחסי סופר-קורא. המספר הוא הבוס האמיתי של הרולטיסט, הוא זה ששלה אותו מרחוב הבדיה והכריח אותו להמר על חייו. ובעלי המניות החרדים? אנחנו-הקוראים כמובן.                                                                                                                           "אין לי שום ספק," מגלה המספר, "הרולטיסט הוא דמות. אבל אם הוא דמות גם אני דמות, וכאן אינני יכול שלא לצהול משמחה. כי דמויות לעולם לא מתות, הן חיות כל עוד 'שקוראים 'את עולמן."

אך האם זה הנמשל היחיד? משהו נוסף מתחבא באפלת המרתפים ובקושי נראה לעין בתוך ההתרחשויות הדרמטיות בסיפור הזה.  ההתדרדרות של בני העיר המתורבתים אל תוך העולם הזה, בו אין ערך לחיי אדם, היא כאמור הדרגתית. היא מתרחשת רק כשיש משהו רציני, ממוסד, משהו ששווה לצפות בו.

קשה שלא להרחיק לכת ולהגיד שהרולטיסט  מסתיר בין השורות אמירה נגד משטרים אפלים ויותר מזה, נגד האנשים המאפשרים להם לקרות. האנשים היושבים בקהל  השותקים,  המביטים בנעשה מהופנטים או גרוע מזה,אלו  הצועקים קריאות עידוד אשר הולכות  ומתחזקות עד שחשכת המרתפים הנוראית ואורות העיר- אחד הם.

______________________________________________________________

ואולי גם זה יעניין אותך