שתי נובלות מעניינות ראו אור לאחרונה: "רצועות" מאת טלי עוקבי בהוצאת בלה לונה ו"עשרה ימים ברה" מאת סרחיו ביסיו בהוצאת תשע נשמות. בשתיהן העלילה מתרחשת על אי (ברצועות באופן חלקי), ומתמקדת בבני זוג הנצבים בפני אמיתות חדשות בחייהם, ומסביבם הנוף אשר מהווה דמות  משמעותית נוספת  שלוקחת חלק בלתי נפרד בזרם התודעה של הנפשות הפועלות.

מעניין להעמיד את הנובלות אחת מול השנייה. למרות קווי הדמיון המוזכרים לעיל, השימוש בשפה לא יכול להיות שונה יותר. אצל עוקבי אפשר להגיד במבט ראשון שהשפה פיוטית  אבל זה יהיה בגדר חטא. יש מעט מאוד סופרים שממציאים שפה ועוקבי היא אחת מהן. עם זאת, השפה שהיא ממציאה אינה נולדת משום יומרה או רצון מודע לעשות כן ואפשר אפילו להגיד שהיא לעיתים מינמליסטית. שפתה נועדה כדי לברוא עולם בו הדמויות מתנהלות כפי שהן מתנהלות מבלי שנרים גבה, אף לא לרגע, משילות מעליהן רצועה אחר רצועה במהלך מפגש באי סילט שגם הוא עצמו (כשם הנובלה), הינו רצועה ארוכה וצרה.

תחושת המחנק של הנפשות הפועלות מורגשת בכל רגע במקום הזה. אומנם הנרי ובטי (הזוג המדובר), מגיעים לאי חנוקים מראש מפני שעליהם להעמיד פנים שהם עדיין יחד למען דודו של הנרי, אך מה יוצרת הסביבה אליה הם מגיעים? איזו אמת מתגלה כתוצאה מהביקור במקום הזה שלא הייתה נחשפת בשום מקום אחר? למרות שנוצר רושם כזה, האי אינו הנבל פה. למעשה, הוא אפילו קורבן של ניצול, ניצול האדם כמובן, כפי  שהדבר בא לידי ביטוי כשבטי אומרת בלגלוג להנרי כשהם יורדים מן הרכבת המובילה אותם לאי: "ברוכים הבאים לאי הצפוני, העשיר ביותר של גרמניה, המרכזי והאטרקטיבי ביותר"….  אם כן לא רק הדמויות של עוקבי נחנקות אלא גם האי עצמו! האי הנחנק תחת עומס הניצול האנושי, פוגש באוקיינוס הנקי, הנושם כפי שנכתב בתחילת הנובלה: "נשימת האוקיינוסים היא הגאות והשפל. הים נסוג, משיל עצמו כעור ופנימיותו נחשפת." הבחירה להציג קודם את הטבע ורק אז לעבור לבני האדם היא כמעט בגדר הצהרה שהקורא יכול לפרש כרצונו. למרות זאת, אין בה שום דבר מטיף או היררכי ששם את הטבע במקום גבוה יותר מהאדם. למעשה, הם אפילו באותה סירה רעועה ומעוררת חמלה ששטה בכיוון הלא נכון.

ואצל ביסיו? העמדת הפנים של בני הזוג קרלוס ואירינה היא אכזרית ומסוכנת בהרבה מזו של הנרי ובטי בגלל הסיבה הפשוטה- הם מרמים את עצמם ואחד את השני. דרכו של ביסיו היא ישירה ומהירה, שפתו בניגוד לזו של עוקבי, נועדה לשרת את הסיטואציה, את המעברים ה-כמעט בלתי נסבלים בין ההתרחשויות, את הדיאלוגים המטורפים. האמת שם לא משאירה מקום רב לדמיון ולספקולציות של הקורא בניגוד לאמת החבויה של עוקבי. כבר בתחילת הנובלה אנחנו עדים להבנה הנוראית של קרלוס: הוא לא אוהב יותר את אירינה, את האישה שהרגע התחתן איתה. ומה הוא עושה? את מה שכל אחד מאיתנו היה עושה (סביר להניח), ממשיך בתקווה שזה יעבור. והאי? איזה תפקיד הוא משחק כאן? במקרה הזה הוא פחות רחמן ומכיל מהאי של עוקבי. למעשה, הוא כמעט אכזרי כפי שמגלים אירינה וקרלוס כשהם הולכים לאיבוד בשטח הפראי של האי.

ביסיו שוב מציג את היריבות הסמויה בין האדם לטבע בדרכו הייחודית והמשעשעת לעתים. אם ב"בורחסטיין" היה צריך הגיבור לסתום את אגן המים של המפל באבנים כדי שיפסיק להרעיש,     ב "עשרה ימים ברה", מנסה אירינה יחד עם הנער, יליד המקום, סומו, לרוץ על שורת אבנים המחברת בין האי ליבשת ומסתכנת בכך בנפילה למים ופציעה. שוב ושוב היא מנסה בעוד שקרלוס נשאר פאסיבי. מרבה לישון, לאכול, לשבת על החוף. כל אחד מהם מנסה לנצח את העמדת הפנים בדרכו שלו, כל אחד נכשל ו"נופל למים". האי הזה שהוא בעצם "אי מזויף" עקב חיבורו הצר ליבשה (וגם מפני שהוא לא באמת קיים), מציג לאירינה ולקרלוס עוד ועוד התרחשויות ובוחן את יכולות ההתמודדות שלהם באירוניה. קרלוס מבין זאת כבר בהתחלה, "בכל רגע עימת אותו האי כולו עם מה שהוא הרגיש ועם מה שלא," לאירינה לוקח יותר זמן.

הקריאה בשתי הנובלות הללו אחת אחרי השנייה מרתקת. למרות השוני המהותי ביניהן, היא מוכיחה באופן מובהק שהמקום משפיע, מעצב, מעלה חיוך או יוצר צלקות לכל החיים. אולי יש אמת באמירה השחוקה "משנה מקום, משנה מזל". בשני המקרים, הבחירה באי הינה מתבקשת מפני שנרצה או לא, קשה לברוח משם וכדי לצאת מן המקום הזה שהטבע יצר ואנחנו התעקשנו להיכנס אליו,  אנו תלויים באנשים אחרים, ממש כמו בחיים.