קרדיט תמונה:  Dorothée Billard/ Monobloque

בקרוב יראה אור ספרו של הסופר הארגנטינאי אדוארדו ברטי בהוצאת "תשע נשמות". שמו של הספר: "החיים הבלתי אפשריים". מדובר בסיפורים קצרצרים, אוסף של בדיונות, הפונה ישירות למוקד העניין והסקרנות של קוראי הספרות. היה לי את העונג לקרוא את הספר טרם צאתו לאור ולשאול את ברטי מספר שאלות על הסיפורים שלו, על פורמט הקצרצרים בכלל, על דברים שהולכים לאיבוד בתרגום ועוד…

הייתי רוצה להתחיל מנושא הסיפורים הקצרצרים. אתה כתבת כבר רומנים. מה יש בפורמט הזה שמדבר אליך? מה הוא מאפשר שרומנים לא מאפשרים?

לעומת הרומן, המרקם של הבדיון הקצרצר נבנה פחות עם מה שמספרים ויותר עם מה שמשתיקים, מתמצתים, או מסתירים. זה פורמט שלוקח לקיצוניות את תאוריית ה"אייסברג" המפורסמת של המינגווי. בעזרת הדימוי של הקרחון, טען המינגווי שהסיפור הקצר מראה לנו רק את הקצה המזדקר מעל פני המים, אבל הקצה הזה אמור לגרום לנו לראות או לדמיין או להרגיש את הקרחון הענק והמטריד שמתחת לפני השטח, שבסיפור טוב הוא כל מה שלא נאמר. אבל בבדיון הקצר, הפרקטיקה הזאת מובאת לקיצוניות, היא מחייבת כתיבה מהודקת יותר ואסוציאציות והשמטות נועזות יותר…

מה שמוביל לשאלה הבאה. יש בספר אפילו סיפורים באורך של שורה. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את זה היה : הנה סטטוס גאוני לפייסבוק. עד כמה אתה מושפע מהמדיה הדיגיטלית ומהלך הרוח חסר הסבלנות שלה?

הפרדוקס הגדול של הבדיון הקצרצר הוא שמצד אחד מחשיבים אותו לז'אנר החדש ביותר (ורבים אף מייחסים את הצלחתו לאינטרנט ולטוויטר), ומצד שני, שורשיו ומקורותיו עתיקים מאוד, משום שרבות מהצורות המבשרות עליו משתייכות למסורות אוראליות או לספרות שנובעת ממעשיות, משלים, בדיחות, אגדות ואנקדוטות. לפני שנים רבות פרסמתי בספרד אנתולוגיה שנקראת "הסיפורים הקצרים בעולם, מאיזופוס ועד קפקא", שבה ניסיתי להתחקות אחר האבות המייסדים של הז'אנר שהיום מכונה הבדיון הקצרצר. חלק מהאבות המייסדים וגם סופרים אחרים מתקופות מאוחרות יותר (חוליו טורי, רמון גומס דה לה סרנה, אוגוסטו מונטרוסו, מרקו דנבי, חואן חוסה אראולה, וירחיליו פיניירה, תומס ברנהרד, ג'ורג'ו מנגנלי, ז'ק שטרנברג, וכולי) השפיעו השפעה מכרעת על הסיפורים הקצרצרים שלי, שהתחלתי לכתוב באמצע שנות השמונים, כשהפורמטים הדיגיטליים עוד לא היו קיימים… אני אוהב לחשוב שהבדיון הקצרצר, מבחינה אסתטית, הקדים כל מיני תופעות שעם הופעתו של האינטרנט נהיו שגרתיות.

 אתה עוסק הרבה בחלומות.  למשל בסיפור "החלומות של אחי" המספר מדבר על אחיו שנאלץ לחלום כל לילה על היום שעבר עליו, כך שיוצא שהוא בעצם חי את אותו יום פעמיים ויודע בדיוק על מה הוא הולך לחלום. כשקראתי את זה  נתקפתי  בחרדה שזה יקרה לי.  יש אצלך לא פעם פן של אימה. אבל אימה מסוג מאוד מסוים.  איך היית מגדיר את זה? 

קשה לי לענות על סוג כזה של שאלות משום שאני נוהג להימנע מהגדרה עצמית. אני כותב את הספרים שלי ומניח לקוראים להגדיר או לא להגדיר את הכתיבה שלי. זה לא אומר שאין לי שום מודעות למה שאני עושה או מנסה לעשות בספרים שלי. במקרה של "החיים הבלתי אפשריים", למשל, אני חושב שרבים מהסיפורים מטילים ספק, עם יותר או פחות חוש הומור, עם יותר או פחות דמיון, ב"אפשרי"; זאת אומרת, במה שאנשים נוהגים לכנות "חיים נורמליים". אני אוהב לשחק במוסכמות החברתיות והצורניות. ברגעים הכי טובים שלה הספרות מזכירה לנו שדברים היו יכולים להיות אחרת, שמה שמצטייר כ"טבעי" באופן חסר תקנה במקרים רבים אינו אלא מוסכמה תרבותית או אשליה קולקטיבית של נורמליות.

למרות שלא מדובר במשלים, יש הרבה פעמים תחושה שיש לקח ללמוד. למשל בסיפורים כמו "פרפר אנושי" ו"המכוער". אתה מסכים עם זה?

הייתי מדבר דווקא על אנטי-לקח… אני לא כותב סיפורים שבאים להדגים ולחנך או שאפשר להסיק מהם מסקנות אוניברסליות. אבל מובן לי שהקורא יכול להרגיש איזשהו אפקט שהוא אנלוגי למוסר השכל, וזה נובע מסיבה אחת עיקרית: סיפורים קצרצרים נוטים להיגמר לא במשפט שמספר לנו משהו שקרה לדמות, אלא במשפט שמספר לנו משהו שעלה בדעתו של המספר. זו תכונה שחוזרת על עצמה בסיפורים קצרצרים; סוף שאינו מציית להגיון עלילתי, אלא להגיון הגותי. לכן קשה לקטלג את הבדיון הקצר, הוא משלב אלמנטים סיפוריים ואלמנטים של פרוזה לירית או של אפוריזמים…

בוא נדבר קצת על תרגום. אתה קורא את הספרים שלך שתורגמו לאנגלית ולצרפתית? האם הבחנת שדברים לעתים "הולכים לאיבוד" בשפה שהיא איננה שפת המקור?

חייבים לקבל שיש דברים שתמיד ילכו לאיבוד בתרגום. חייבים לקבל זאת בתור עמדת הפתיחה שאי אפשר לשנות. תרגום טוב הוא כזה שהולכים בו לאיבוד דברים מעטים. ומתרגם טוב הוא מי שניחן בכישרון נדיר (ובמקרים רבים, אינטואיטיבי) "להציל" דברים שאחרת היו הולכים לאיבוד. בכל מקרה, נוכל בוודאי להסכים שיש שפות קרובות יותר זו לזו: בתרגום מאיטלקית לספרדית, למשל, המוזיקה של הטקסט המקורי נשמרת טוב יותר מאשר בתרגום מסינית לספרדית. התרגומים של ספרי לצרפתית הם מקרה מיוחד כי אני חי בצרפת מזה שנים רבות, קורא ומדבר צרפתית שעות ביום (כמעט ברמה של שפת האם שלי) ואפילו כתבתי טקסטים ספרותיים בשפה הזאת. המתרגם שלי לצרפתית (ז'ן-מארי סנט-לו) מודע לכל זה ולכן הוא נותן לי לקרוא את תרגומיו לפני שהוא מוסר אותן להוצאה. לעתים קרובות, אני מרשה לעצמי להעיר הערות ולהביע דעה לגבי בחירות מסוימות; אבל בשום פנים ואופן לא הייתי אומר לו מה לעשות: זה לא התפקיד שלי, משום שהוא מתרגם מהשורה הראשונה והוא זה שחותם על התרגום ומחליט את ההחלטות הסופיות.

מאילו סופרים אתה מושפע?

המון… יותר מדי… עולים בדעתי אחדים שאזכיר כאן כדי לא להותיר את השאלה ללא תשובה: מבין העתיקים אני אוהב את סטרן ואת המורליסטים הצרפתים, מבין הקלאסיים את פלובר ואת הנרי ג'יימס. את מרסל אמה, ברונו שולץ ודינו בוצאטי, שלא תמיד נמצאים ברשימת גדולי הסיפור הקצר… וכמובן את איטלו קלווינו, את רמון קנו, את ז'ורז' פרק ואת כל חברי "אוליפו"…